השמש שוב נכנעת. קרב אדירים בינה לבין הירח צובע את השמיים
באדום וסגול. עננים נשטפים בדמה בזמן שמיליארדי כוכבים דוקרים
בה ושופכים את טיפת אורה האחרונה. מובסת היא מוטלת אל הים,
קברה המוכר והנוח, רק כדי לשוב בעוד כמה שעות ולטפס חזרה אל כס
מושבה הננטש על ידי ירח מפוחד הנמוג לאיטו.
שמיכת טלאים שחורה ומנצנצת מוטלת עליי עכשיו, רגליים מיטלטלות
מראש הצוק כמו מתגרות ברווח ביני לים. אלה אותן הרגליים שגררתי
במרדף אחרי השכחה, בניסיון עלוב להפסיק להזות אותך, בייאוש של
קריאת שמך בכל אות מרצדת בספר מקרי.
האוויר השתנה, נדמה נקי יותר,צלול. הרוח שליטפה אותי קודם
מצליפה עכשיו, כמו מנסה לעורר אותי, לתלוש אותי למקום אחר.
זמן המחשבות. ככה קראנו לשקיעות, עכשיו אני מביט בהן לבד,
מתגעגע.
בזריחה את תיעלמי שוב.