בדיוק שסיגי בעלת הציפיות ואשליות תכננה את משימתה הבאה, שהיא
הכניסה את החרוז הראשון אל מובייל הברזל המסובך שתכננה להכין,
היא פתאום נזכרה במבט של עיניו הכחולות של אדיר בן- משה. שנה
עברה, סיגי מאדיר כבר שכחה, אולי פעם בכמה שבועות הייתה נזכרת
באותו הנער הזה שכבש את ליבה- אבל המציאות הייתה שונה. סיגי
כרגיל מצאה לעצמה עיסוקים ותחביבים חדשים מדיי שבוע שבועיים
שעברו. לכל מטרה כזאת הייתה מתכננת ומצפה וחולמת חלומות משונים
על איך זה יצליח. מאז שאדיר עזב,  סיגי אפילו כבר הייתה דלוקה
על אחד וחלמה הרבה חלומות על מה הם יעשו יחד אך מובן שהכל
התפוצץ כעבור שבוע. ומה שסיגי לא הבינה זה איך אדיר שונה, למה
היא לא מפסיקה לחשוב עליו...ככה פתאום...שזה לא קשור לכלום.
את המובייל סיגי עדיין לא סיימה, אך סוף השבוע נגמר במהרה.
בבוקר יום ראשון סיגי כרגיל התעוררה, היא העיפה מבט ביצירת
האומנות שלה ולבית ספר יצאה. שיעור ראשון, שיעור תנ"ך, חדר 11,
קומה שנייה, 3 כיתות לומדות אחד ליד השני, שיעור משעמם, סיגי
לא ציפתה למשהו אחר. אך שהיא עלתה במדרגות ורצתה לומר שלום
לחברותיה שהיו עסוקות בפטפוטים היא העיפה מבט, כן, ככה כזה בין
נפנוף לחיוך מין מבט ואז משהו תפס את המבט.
מצד אחד סיגי נלחצה והשתגעה ולחשוב הגיוני סיגי לא יכלה. היא
פשוט צרחה ושהוא לא שמע התפללה- אדיר בן-משה בעל העניים
הכחולות ההורסות ישב על הספסל שם ליד פתח אחת הכיתות. מה הוא
עושה כאן?? מה קורה כאן??
וליאת הגיחה מאחת הפינות, ידידה קרובה של אדיר היא הייתה. "אוי
שכחתי להגיד לך שהוא בא," וכל מה שסיגי רצתה לומר זה "או באמת
תודה," אך לא בדיוק יכלה. כל מה שעשתה זה לשאול אם היא נראת
בסדר, לרעוד, להרגיש את פעימות הלב הבלתי פוסקות ואת פרפרי
הבטן הנצחיים.
עניין אותה מה הוא חושב, מה הוא עושה כאן, למה זמן ישאר. לא
עניין אותה כל דבר אחר. כל היום עם שרון החליפה חיוכים ותכננה
תכנונים. איך היא תפעל? האם הם ידברו? האם הוא זוכר אותה?
ולפני שיעור לשון, השיעור החמישי, הוא עבר עם חבריו וסיגי
העיפה מבט. הוא, אדיר היה יפה בטירוף, הוא היה מדהים ועיניו
הכחולות עוד יותר. הוא העיף בה מבט שנתן אז תקווה, אולי משהו
יהיה- אולי הוא אוהב אותה. היא התחילה לצפות, היא התחילה
לקוות, היא תכננה תכנונים, היא לקחה זמנים- פתאום משאלתה
התגשמה, אז שהיא עמדה במעלה המדרגות לפני שנה ביום האחרון והיא
הייתה בטוחה 'אני לא אראה יותר את אדיר' היא הזילה דמעה.
היא ראתה את הכל כהזדמנות שנייה. עכשיו היא תוכל לנצל ולגרום
לאדיר שיהיה שלה. בלחלום, לצפות סיגי הייתה טובה- אבל זה היה
קצת מסובך כי ההרגשה החדשה שקצת הייתה מוכרת אותה לגמרי בלבלה.
היא פחדה לעשות טעות, היא פחדה לפספס את ההזדמנות והיא רצתה
לדבר אם אדיר ו...
את המובייל הכניסה למגירה ואת החרוזים אספה ובשקית סגרה. יש לה
מטרה חדשה שבעצם ישנה; להשיג את אדיר. ולמחרת בבגדיה הכי יפים
הגיעה לבית ספר אך הוא שם לא היה. וביום למחרת הסתדרה שעות מול
המראה בתקווה שאולי אדיר יבוא- אך עדיין הוא לא בא, סיגי
התאכזבה.
היא הייתה חייבת לברר אם הוא חזר לתמיד או אולי רק לחופשה
קצרה. היא הייתה חייבת לראות אותו רק עוד פעם אחת קטנה. הוא לא
יכל לבוא ולעשות לה את זה- להחזיר את כל הרגשות המשונים ולברוח
ולשגע לה את המוח. שרון גילתה בשבילה שהוא חזר לתמיד לארץ,
לתמיד. לבית ספר יחזור עוד כמה ימים וסיגי,( איך לא?!) הייתה
מאושרת. אבל העניין הוא שסיגי לא ידעה מתי בדיוק אדיר יחזור
ורק ניחשה וחיפשה, אולי במקרה הוא כבר בא.
שבוע בודד ותמים, שבוע מלא בחלומות וסיגי כבר כמעט איבדה
תקווה, רק החלומות בלילות לא אפשרו לה לעבור הלאה כל-כך מהר.
והוא הגיע. אדיר בן משה ועיניו הכחולות הופיעו. והוא הביט בה
במין מבט כאילו ידע ובעצם ניחש כי בשנה שעברה אותו היא אהבה.
והם לא דיברו, טוב מאז שנה עברה והיה קצת מוזר- אבל איפשהו
בליבה של סיגי היו רשימות ארוכות של ציפיות ותכנונים. "והפעם,"
היא אמרה לשרון חברתה הטובה, "את תראי אני יהיה עם אדיר- רק
איך?" ושרון שהייתה קצת פחות תמימה לחשה "לא יודעת, אבל אני
כבר סומכת עלייך," וסיגי חייכה.
ואחר הצהריים אחד, ביום חמים הן הלכו יחדיו אל הקניון לקנות
מתנה לחברתן המשותפת ליאת. כן זאת שידיה דיי טובה של אדיר.
ובמקרה ליד החנות בה קנו את המתנה הוא עבר לו יחד עם אחד
מחבריו והביט לכיוונה של סיגי. לא אמר שלום, גם היא לא אמרה-
אך הייתה באוויר מין תחושה מוזרה.
וביום אחר, אחרי כמה ימים, בהפסקה- הם דיברו מעט, זה התחיל
שהוא ביקש כמה שקלים. השיחה אומנם לוותה בדפיקות לב מהירות,
פרפרים רבים אבל היא עשתה שני אנשים מאושרים.
ובאותו ערב סיגי התחילה להישבר. "אין לי סיכויים איתו," אמרה
לשרון בטלפון. "דיי אל תגידי כך- למה לא?" פתאום התפקידים
התהפכו והאופטימית הייתה שרון. "אנחנו אפילו לא מדברים." אמרה.
היא פתחה את קופסאת שקיות הסוכר שהייתה מוחבאת מתחת למיטה- היא
הזכירה לה את אדיר- הרי זאת בהתחלה הייתה מין פעולת החיפוי
שלה. 'אולי אני אמשיך לאסוף שקיות סוכר? זה בטח ישכיח לי מהראש
את אדיר.' כך אמרה לעצמה.
במסיבה של ליאת מנוכחותו של אדיר בן משה הילד שגרם ועדיין גורם
לה לחוש את אותן תחושות מוזרות שלעולם לא חשה לפני- לא יכלה
להתעלם. והוא לפתע הגיח לכיוונה כאילו משום מקום. הלך עד אליה
והתחרט. הביט בענייה ונסג לאחור ואז...
סיגי הייתה שקועה בשיחת רכילות על גלעד ילד אחד, היא שמה לב רק
בחצי עין מה אדיר עושה. הוא נעמד מולה, הביט בעיינה וסיגי חשבה
שהיא הוזה, שהיא נמצאת בתוך אחד מהחלומות שלה. הרי מעופפת מעט
הייתה ולא היה סיכוי שאדיר בן-משה מציעה לרקוד דווקא לה. היא
הביטה לצד ולאחור ורק היא הייתה שם ושרון מרחוק נראתה מצחקקת.
"כן, למה לא," סיגי ניסת להיראות אדישה, ובעצם הערב התגשם
חלומה.
סיגי הייתה נערה מלאת אשליות, ציפיות וחלומות. כל שבוע שעבר
היא הייתה ממציאה איזה מטרה חדשה בין עם זה בחור עליו נדלקה
ורצתה שידע, או בין עם זה איזה תחביב חדש שניסתה. הפעם היא
הייתה רצינית הרבה יותר, היא התאהבה. אשליותיה לא נופצו,
ציפיות התגשמו אך כל מה שהיא יכלה לזכור זה איך לפני שנה או
אפילו פחות, היא עמדה על המדרגות ביציאה מבית ספר וחשבה לעצמה
שלעולם אותו לא תראה. רק הציפיות ואשליות ישארו, ובהרבה תקווה,
סיגי בקשה משאלה לראות את אדיר בן- משה אהבתה הראשונה לפחות
עוד פעם אחת בחיים...משאלה שהתגשמה ועוד יותר מזה- הם נעשו
חברים...