א. היצור הפילוסופי
מסתובבים בינינו אנשים מזנים שונים. זן האמן, זן איש הכספים,
זן איש הקריירה, זן איש המשפחה, הזן הרומנטי, הזן המיני, הזן
הפוליטי, הזן הכספי, הזן הקרימינלי וכו'. ועוד ועוד. ואין
הכוונה דווקא להיבטי אישיות למיניהם, מעין גנטיקה פסיכולגית,
אלא על משהו עמוק יותר, משהו שקשור למבנה הנפש של האדם, יותר
מאשר למערך הפסיכולוגי או הרגשי שלו. אך גם ברמת הנפש ישנם
'זנים'  שהם שכיחים פחות, והכוונה לזן שהוא קצת יוצא דופן. אם
האחרים קיימים במעין אשכולות, הוא נדיר יותר. מעין עוף מוזר;
היצור הפילוסופי.
אז מיהו? איזה מן טיפוס הוא היצור הפילוסופי? פילוסוף הוא אדם
החושב על החיים, חושב את החיים, חושב ולא נרגע, חושב ולא מגיע.
כמו הגלים השואפים אל החוף, או המעיין הממשיך להישפך אל אפיק
הנחל.
להיות פילוסוף אינו מקצוע, או תחום לימוד, או נטיה, או תחביב.
הוא קללה של אדם שלא מסוגל ללכת לאיבוד בחיים, כל הזמן חייב
לתהות על קנקנם. אחרים מקבלים את מה שישנו, כמות שהוא, פחות או
יותר, ומתקדמים בעיסוקיהם (או לא). רק לו יש משהו שמעכב בעדו;
התהיה הזו. כל הזמן מפכה בו התהיה הזו, מאחורי כל דבר שהוא
עושה, וברווחים הקטנים שבין דבר אחד שהוא עושה למישנהו, הוא
יושב ומשקיף, בוהה, מנסה לרדת לפשר העניין; אנשים יושבים בבית
קפה, הוא מביט ושואל עצמו, מה הם מנסים לעשות? מה יוצא להם
מזה? מה הם מנסים להשיג בזה שהם יצאו והם יושבים שם וצוחקים?
מאיפוא באה הצורך הזה לשבת בבית קפה ולצחוק עם אחרים. ואולי זה
לא צורך אלא כיסוי על משהו. מה באמת קורה שם הוא שואל? מה פשר
הישיבה הזו שם ביחד? יש לו בעיה; הוא לא מסוגל לקחת דברים
כפשוטם.
מביט בו איש המעשה, ואומר לו: "אתה יודע מה הבעיה שלך, אתה
חושב יותר מדי". בעיה? תוהה הפילוסוף בינו לבין עצמו, בעיה?
הרי אם ימצא עצמו אותו איש מעשה ביום רביעי בבוקר באמצע שוק
הומה והוא לא יודע איך הגיע  ומה הוא עושה שם, האם לא יהיה הכי
נכון לתהות על פשר מעשיו שם, ומה זה השוק הזה? אפשר להגיד
שהפילוסוף עדיין לא נרגע ( וגם לא ירגע) מזה שהוא בכלל פה. שיש
חיים, שיש עולם ואנשים חיים בו. הוא מביט בזה כל הזמן כמו בפעם
הראשונה, מקמט מצחו ואומר לעצמו את המשפט הפילוסופי הכי קמעי
וראשוני: "מה זה"? ואחר כך אולי:  "מה קורה"? "למה"? "למה כך"?
"לאן זה מוביל"? "מהיכן זה בא"?
וכך, הוא אף פעם לא בפנים, לא חלק מן המשחק, לא בצוות של אף
אחד, אף פעם לא לגמרי בתוך משהו. משהו בו כל הזמן בחוץ, מנסה
להתעורר, מנסה לעורר מודעות, ביחס למה שקורה סביבו. מחכה לזיק
שיבליח שיאיר לרגע את חשכת התודעה שאופפת את הכל.
ואכן, כל ימיו הוא חש כאותו האיש שלפתע מצא עצמו בשוק בעיר זרה
ותוהה מהו השוק הזה? מהי העיר?  ומה הוא עושה שם? או בלשון
הנמשל: "מה הם החיים האלה בעצם"? יום אחד הוא מצא עצמו חי,  אך
מאז מציגים את החיים בפניו כעובדה, כילד -  מנסים להכין אותו
לחיים כמות שהם, כדי שיחיה אותם. אך הוא (גם בבגרותו) לא מסוגל
להיכנס למסלול, נראה לו כי כל הזמן אנו חיים כשעינינו מכוסות,
ורק נקב זעיר יש בכיסוי ומה שאנו רואים אנו קוראים לו חיים.
הוא חש שיש יותר מזה, שיש חידה מסביב שאת פישרה עליו לפצח.
עיניו מוקפות בכיסוי ותודעתו ותודעת האנושות  - מצויים בחשכה
קשה. הוא חש כאילו כולם כל הזמן מתנגשים בחפצים בדרך, סובלים
מחבורות, כוויות, מכות יבשות ודימומים פנימיים. אך מקבלים זאת
כגזרת גורל, וממשיכים הלאה. אך הוא לא נרגע; הוא חייב לראות,
חייב לדעת מה קורה. הוא מנסה בכוח להבין, להתעורר, לראות. חש
את החשכה שמסביב, את הבלבול בתודעתו. מקיש כל הזמן על המצפן
התקוע, מנסה למצוא היכן כיוון צפון. הוא כל הזמן חי בידיעה
שהצפון הלך לאיבוד.
כך באופן כללי, אך הוא גם תוהה באופן ספציפי, אחד הדברים שמאוד
מטרידים אותו הוא הזמן. כל הזמן הוא הולך ואוזל. ומה היה
אתמול, ולמה מה שהיה אתמול  יותר חי מהיום לפעמים? ומה קרה למה
שקרה כשהיה בן 9. איפוא זה עכשיו? ומה זו הזיקנה הזו, ולמה זה
רק בגוף ולא בנשמה? ומה הם נעורים, ולמה הם טיפשים, מדוע הם
שיכורים?  ואיך הזקנים חיים עם גילם? האם בהשלמה או בתדהמה
מתמדת. הוא רואה שהצעירים רואים את נעוריהם כמשהו טבעי ונצחי,
ואילו הזקנים רואים את זיקנתם כקללה משונה, שלפתע קפצה עליהם,
כשהיו עסוקים מדי בחייהם. וזה מוזר, כי הנעורים רואים את מה
קרה להוריהם והזקנים ידעו כל הזמן שזה עומד לקרות ועם זאת, אלה
חושבים שלהם זה לא יקרה ואלה המומים שזה קרה להם. למה? הוא
שואל, איך זה? מה קורה כאן? משהו כאן לא מסתדר, לא מסתדר.
הוא לא מקבל. לא את הזיקנה, לא את הנעורים, לא את הזמן המשטה
בכולם. הוא עומד מנגד ותוהה ותוהה. וזו לא התהיה היחידה, למשל
שאלת המוות, ואז בכלל החשכה מתעצמת לגמרי, והוא תקוע. לא מבין,
לא מבין מה זה, למה זה. איך אפשר לחיות עם זה. איך זה קרה? זו
קללה שהוא לא מסוגל להשתחרר ממנה; 'איך חיים עם זה לעזאזל'.
הוא לא תוהה אם יש חיים לאחר המוות, זה פחות מעניין אותו, הוא
תוהה, על עצם המוות שגומר את החיים, איך זה? איך הוא יכול
להמשיך לחיות ככה?

אך אנשים אחרים, לא מתעניינים בזה. הם גורסים ויונקים את החיים
וממשיכים הלאה; מתחתנים, מתגרשים, מתקדמים בעבודה, נוסעים
לחו"ל, יולדים ילדים, קוראים ספרים, ומתקדמים עם מה שישנו.
אמנם לא כולם, יש כאלה שלא מקבלים אותם כפשוטם והם  כותבים
שירים, מחזות, ספרים, רומנים, מציירים ציורים. אך זו כבר
איזושהי סובלימציה על התהיה הכואבת והבסיסית הזו. הוא מצוי
בכלל כל הזמן בנקודה ההתחלתית. כל הזמן הוא חוזר להתחלה. הוא
למשל לא מסוגל לכתוב רומן, או שיר שמתאר התאהבות, או בדידות.
כי איך שהוא מתחיל לכתוב שיר על בדידות, או התאהבות, הוא מיד
יעצור ויתהה על פשר ההתאהבות; למה בכלל אנשים מתאהבים, האם זה
אמיתי? או שזה כיסוי לבדידות קיומית? האם באמת קיים חצי שני
לכל אדם? למה זה נגמר בדרך כלל? ונגמר לא טוב? למה האהבה הכי
גדולה יכולה להיגמר בשנאה הכל גדולה. שואל ושואל ושואל. ובדרך
הוא דוחה ורומס קלישאות, ותובנות בנאליות, ומחפש, מחפש באמת
להבין. מחפש את אותו ניצוץ של תובנה. ולפעמים יש זיק, לפעמים
הוא מבין משהו על האהבה, ואז כמו ילד קטן הוא רוצה לרוץ לתפוס
מישהו ברחוב, לאחוז בשרוולו ולהגיד לו משהו כמו: 'שמע, אתה
יודע ש..." "או האם חשבת ש...". אבל בדרך כלל לאנשים, גם
לאנשים שהוא מכיר, אין כוח לזה. הם רואים בזה פתפותי ביצים.
והוא שעבורו זה נשמת חייו, רץ לבסוף לדף נייר ומשרבט עליו בלהט
קרעי תובנות, לפני שישקע לחשכה מכאנית, שוב.
הוא מסתובב בין האנשים החיים את חייהם, כתייר בארץ זרה,
כאאוטסיידר, מביט במה שקורה כמו דרך זכוכית מבדילה. וכל הזמן
אומר לעצמו דברים עליהם ועליו, כמו פרשן ספורט במגרש. אחרים
חיים את חייהם הוא קצת חי אותם והרבה מנסה לפרשן אותם.
יודע כי רוב מה שהוא רואה הם קרעים וטלאים של משהו רחב הרבה
יותר. וגם אם הוא מצליח לקלוט חלקים נרחבים יותר מן השלם, הרי
שגם זה הוא כיסוי למשהו שטמון מתחת, וגם זה שמתכסה הוא כיסוי.
והוא לא מאמין למה שהוא רואה, אך יודע שבמה שהוא רואה יש רמז
למה שחבוי.
הוא חי בחידה בלשית קיומית. אנשים מנהלים מערכות יחסים, והוא
משוכנע שמה שבאמת מניע אותם הם מאבקי כוח. הוא רואה את האהבה,
אך מתבונן בסדקים.
עבורו לאמת שהוא יצליח, או לא, לדלות מתוך ההתבוננות והתהייה
המתמדת הזו, יש ערך רב יותר מצמיד יהלומים שהוא ימצא ברחוב.
ואין חשיבות כלל לכך שהמשמעות היא שלילית עבורו. השמחה אודות
הגילוי היא חזקה יותר מן הסובייקטיביות הריגשית או האגואיסטית.
ומבחינה זו הוא מוגבל, כי אם יבוא להתחלק בתובנה אודות משהו לא
מחמיא שגילה אודות מישהו, אותו מישהו ממש לא יודה לו והוא לא
יבין למה הידיד יכעס, למה הוא לא שמח עמו בגילוי של המשמעות
הנסתרת. הוא לא יבין את הרצון של הידיד להשאר עם אמיתות
מזויפות שעמן הוא מרגיש יותר טוב.
הוא רואה את ההבל, הריקות, הולכת השולל, הסתמיות והזמניות של
הכל. ועל כן הוא לא רואה שום דבר בחיים חוץ מפילוסופיה, כל
השנאות, האהבות, האושר, ההנאות, נראים בעיניו חסרי משמעות,
לעומת חלקיקי הגילוי של האמת הקיומית של האדם ביקום.
הוא לא יכול לקבל הסברים דתיים-רוחניים על אמת קוסמית, על
אמונה באלוהים, ושעלינו להתפלל ולהאמין ואז נהיה חלק מן האמת.
עליו זה לא עובד. הוא יודע שהכל אבוד, שבעצם אין לנו תקווה,
שאם יש תוכנית קוסמית, אנו כנראה לא חלק ממנה. אנו תועים
וטועים ומנסים באמצעות חברה מתוקנת והמדע הנאור להכניס סדר
תובנה ומשמעות, אך כל אלה הם קטנים, מקומיים ושטחיים, ואין
בינם לבין הבנת החיים ולא כלום, אלה הסברים של נוחיות, או
הסברים של אחד מחמשת העיוורים שממששים פיל ואחד מהם טווה
תיאוריה אודות החיים.
הוא כמו שאמר סוקטרס: "אני יודע שאני לא יודע, אך יש כאלה שגם
את זה לא יודעים".
אבל משהו, הוא בכל זאת יודע; יודע שאנו קטנים, חלשים, מזדקנים,
הולכים לחלות, להיפרד מן היקרים לנו לבסוף למות. ועם זאת הוא
לא יכול להפסיק לתהות הקנקן על פשר התאונה חסרת הפשר הזו.
הטרגדיה הזו שבסופה כולם מקוללים במחלה, הזדקנות ומוות.
אחרים עסוקים בליקוק  טיפות הדבש מן השיח לפני שהוא ניתק מדופן
הבור ונופל לתהום שתחתיתה רוחשים נחשים. הוא מתבונן בשיח, רואה
את הסדקים בגבעול, ומנסה להבין מה גרם לו להיסדק, למה האדם
ממשיך להחזיק, למרות שזה נופל? מה מצוי מעל לבור הזה שעל דפנו
צומח השיח? למה יש למטה נחשים? ולמה לעזאזל כולם ממשכים בליקוק
המטורף הזה של טיפות הדבש?
מה קורה כאן? מה קורה?

ועד כדי כך הוא תוהה על קנקנם של אנשים  שאפילו בהולכו ברחוב
ובראותו אנשים, הוא תוהה על עצם חייהם; האם הם חיים בכלל? או
שמא מה שרואים הוא כסות לחיים אמיתיים?

ב. האם יש לאנשים  - 'חיים'?
כשהיצור הפילוסופי מתבונן בעולם הוא לא בטוח שיש דבר כזה ששמו
'חיים של בני אדם', כלומר שיש תחום כזה שבו הדברים באמת קורים
ושיש דבר כזה ששמו חיים. וזה בניגוד לראיה הלא פילוסופית,
הראיה הרגילה, המכאנית; ראיית התוויות. ראיה זו שייכת לאדם
הנורמטיבי, התבונן במשפחה היושבת יחד בסלון, או בזוג שישוב
בבית קפה, או חבורה של צעירים מהלכים בשקט על המדרכה -  וחש
ש... זה החיים, שהאנשים האלה חיים, כאן, שהחיים מתרחשים עבורם,
עכשיו.
האדם הנורמטיבי יכול למשל להתבונן בדמות של נערה הולכת, להסתכל
עליה ולהגיד לעצמו: "הנה, יש לה חיים, והיא הולכת עכשיו לחיים
שלה". ויש משהו שמחכה לה, משהו שממלא אותה, משהו שכול כולה חלק
ממנו. שקורה לה, שהיא מתרחשת עימו". לאדם הנורמטיבי האנשים
מבחוץ נראים, באופן כללי, כאילו יש להם חיים, כאילו שהם חלק
מאיזשהו עולם. נראה לו כי חייה של אותה נערה הם כחייו של אותו
דג באקווריום, הרי שהאקווריום זה העולם שלו, האקווריום זה
החיים שלו; המים והשרכים, הדגים האחרים, זה העולם שלו, ויש לו
עולם. ונראה שגם אנשים זה ככה, יש להם עולם.
אך היצור הפילוסופי רואה את החיים אחרת, הוא מוצא שאנשים כל
החיים מנסים להנשים נסיונות של לחיות. הם עושים מאמצים, כמו
מריונטה ללא חוט, להתנהג כאילו שהחוט מניע אותם. הם מנסים כל
הזמן להתניע את מנוע של עולם החיים שלהם. וזה מה שמתרחש: בכל
יציאה לתיאטרון, בכל התחלה של קריאת ספר, והרמת טלפון למישהו,
והתחלה של סקס או מערכת יחסים,  ועם כל נגיסה, ובכל הדלקה של
הטלוויזיה, ועם הולדת הילד החדש - כולם מנסים להתניע  את המנוע
של עולם חייהם.  המדובר על הרבה נסיונות ממקטעים שונים ליצור
כל פעם מהתחלה, או כולם ביחד, פיספס, קולאז' של חיים. אך זו לא
מיקשה אחת חיה ונושמת, מבעבעת, עם דינמיקה חיה הנובעת ממרכז
כובד מגנטי, מרכזי ופנימי. זו איזושהי כותנת עשויה טלאים שאדם
מטליא; טלאי אחד זה הבת (או הבן), טלאי אחר זה הקידום בעבודה,
טלאי אחר זה הספר שהוא החל לקרוא, וטלאי נוסף זה התחביב שלו,
וטלאי נוסף זה החבר שלו והשיחות שלהם אחת לכמה זמן. אבל הטלאים
הללו, של מה שאנשים עושים בחיים, לא יכול להפוך לתחליף של
החיים של עצמם, חיים שהם בעצמם התרחשות יhappaning'. חיים שהם
מסכת שלמה, משהו חי ונושם. חיים שהם כמו  מרק סמיך מלא תוכן
שהאדם כל הזמן שוחה בתוכו, צולל, עולה ויורד ומוקף מכל הצדדים
באקולוגיה האורגנית ששמה: החיים שלי או העולם שלי. זה לא כך.
לאדם הנורמטיבי האנשים וחייהם נראים כאילו יש להם חיים, כאילו
יש איזה שדה חשמלי ששמו חיים של פלוני, או החיים של אלמוני, אך
היצור הפילוסופי חש כי זה לא העולם באמת. זה לא יקום, זה לא
יוניברס, זאת לא אפילו פלנטה, עם אטמוספירה וחיים אורגניים,
וציר שסביבו היא מסתובבת, עם אגמים ונהרות ועופות שמעופפים
בחלל. זה לא משהו עם חיים משל עצמו. זה דברים שאנשים עושים
בהעדר עולם אוטונומי עם אוירה שלמה ויחודית משל עצמו. אלה
החיים שלא התרחשו. אלה החיים במקום החיים.
היצור הפילוסופי מרגיש כי כולם נראים כאילו יש להם חיים,
וכאילו העסקנות שלהם נובעת מאיזשהי מלאות פנימית, שהיא הרמונית
ושלמה בתוך עצמה. (עולמם נראה, שוב, כמו אקוואריום, שיש  לו את
הגבולות שלו, ואת התוכן שלו, ואת המאפיינים שלו ואת המרקם
שלו). אך זה נראה כך בגלל הניכור, בגלל המרחק, בגלל האטימות;
המרחק והניכור גורמים לאנשים לראות אנשים אחרים כאילו יש להם
חיים.  כמו בתמונה, שמרחוק נראית שלמה וזורמת, אך כשמתקרבים,
רואים שזה רצף של קיטועים, של נקודות לא מחוברות, שבגלל סמיכות
של קירבה לנקודת אחרות, יוצרות את האשליה של תנועה, זרימה
וצורה מובהקת  ומאגדת כלשהי.
היצור הלא פילוסופי רואה את הדברים מבחוץ, ואכן, הראיה מבחוץ
מטעה; מסתכלים על פאב, זוגות זוגות, שלישיות - ליד שולחנות; כל
שולחן - בועה, כל שולחן חיים. אך כשמתקרבים עוד ועוד ועוד -
מבחינים שהשלושה הם בעצם שלושה אנשים בודדים שהם יותר מופרדים
זה מזה ושקועים כל אחד בעצמו - מאשר חבילה אחת. וכשעושים עוד
'זום' ועוד, מגלים שגם בכל אחד מהם, אין קוהרנטיות והומוגניות,
וכי בכל אחד מהם ישנם המון המון מחשבות ורגשות קטנים שרצים בו
זמנית להרבה כיוונים, ובכל אחד מהם קיימים הרבה מאמצים להחיות
את השיחה, וליצור תחושה של רצף ודינמיקה. רצף ודינמיקה
שמאחוריהם  קיימים המון פחדים וחששות, אך גם תקוות ורצונות.
וכלפי הזולת יש גם התנגדויות קטנות, ומאבקי כוח. והם לא
מתלכדים ביחד לכלל יקום שיש לו חיים בפני עצמו.
היצור הפילוסופי כל הזמן מקרב חוטמו ועיניו לחיים פרטיים של
אנשים אחרים, מרחרח מעיף מבט שני ואומר לעצמו: "מה זה כל
הסיפור"? "זה החיים"? "אלה החיים"?
והוא הולך ומתרשם כי אולי אלה לא החיים, אולי סך הכל מדובר כאן
על  'חברת הראווה' (כפי שכותב גי דה-בור בסיפרו בשם זה), חברה
של תדמיות, חברה של  מראית עין. כולם בטוחים שלאחרים יש חיים,
או אי שם בארצות אחרות, יש חיים, שם בטח יודעים ליצור חיים.
אנחנו במדינה שלנו, בשכונה שלנו, או במשפחה שלנו, או אני בחיים
האישיים שלי - פיספסנו, אך באיזשהו מקום - יודעים לחיות,
יודעים מה זה חיים. (כמו שכותב צ'כוב בסוף אחד המחזות שלו,
"הדוד ואניה" או "שלוש אחיות", שאנו ברוסיה, במאה התשעשרה
פיספסנו, חיינו לא שווים, אולי אי שם בעתיד יוכלו אנשים לחיות
כמו שצריך, באמת).

כך היצור הפילוסופי. אך לנו, היצורים הפחות פילוסופיים, קשה
לתפוס, שבאלפי השנים שחלפו, מאז שמין האנושי קיים - שזה המצב,
שכולם גדלים לקראת משהו שהם מפללים שהוא יהיה חיים, ואז הוא
גדל וחווה את חוסר היכולת שלו כיחיד לבנות עולם מלא חיים
שמתרחשים מעצמם. ועם שקשה לתפוס באה החברה והתרבות ומנסים
לשכנע אותו שהכל בסדר, יש חיים ואם זה לא מושלם, אנחנו בכל זאת
בדרך לשם, בחינוך, במדע, בפסיכותרפיה. למשל מספרים לו שבשביל
זה יש משפחה. אך בהקימו אותה הוא מגלה שמשפחה מורכבת  משני
אינדווידואלים בודדים, זרים זה לזה בהרבה מקרים  (זכורני שלפני
שנים הרבה, שנת 1975, הגעתי ללונדון והוקרנה שם סידרה נפלאה
בשם 'Intimate Strangers' (איזה שם נפלא וטראגי). הם גם זרים
לילדים שלהם, בתוכם שוררת זרות, והם מקיימים את העניין הזה של
המשפחה, לא כל כך עבור עצמם, כי עבור עצמם אין להם את המשפחה,
המשפחה עבור עצמה היא צירוף של  כמה אנשים שחיים ביחד באותו
חלל, המשפחה קיימת יותר לצורכי ייצוג,  המשפחה כמותג, המשפחה
כתווית.
וכך נוח לנו להאמין שהכל בסדר, לפעמים יש סדקים, אבל כולם
משכנעים את כולם, שזה החיים, ואולי עוד נסיעה לחו"ל או ספר חדש
שיצא. ושוב, כשרואים את הדברים מבחוץ קל לקבל את זה. למשל
מביטים על סופרים ובראיה שטחית נראה כי הם חיים בעולם של
סופרים, הוויה, יקום של סופרים. נפגשים  ומדברים על דברים
שסופרים מדברים עליהם. ולכאורה יש להם חיים, חיים של סופרים.
אך פוגשים חבורה של סופרים ואין חבורה מלוכדת, אחת שלמה. כל
אחד מהם לכוד בבדידותו ובבועתו הוא, בתוכו מיליון ישויות
סותרות. וביניהם ובין עצמם אין הרמוניה, קיימים בעיקר מאבקי
כוח סמויים, לכל היותר כמה קואליציות וכמה אופוזיציות. אך
הוויה שוקקת ושלמה אין שם, רק הדימוי החיצוני. כמו פוסטר.
וכך בכל מקום, מבחוץ זה נראה עולם, מבפנים, כל אחד ממשיך לנסות
להתניע באלפי נסיונות את המנוע של חייו.
והאשליה הזו, שלכולם יש חיים ועולם, היא אשליה הולכת ונמשכת.
מסתכלים על בן אדם בעבודה, זה יכול להיות בבנק, במסעדה, במשרד,
ונראה כי כשהוא גומר את העבודה שלו הוא הולך וחוזר לחיים שלו
לעולם שלו, אל אקולוגיה שמחכה לו, שהיא מלאה בעולם פרטי שלו;
ספרים שלו, תחביבים שלו, חברים שלו, המשפחה שלו - בקיצור, הוא
מוקף בעולם שאופף אותו מכל הצדדים בחיות, חיוניות ובעיקר
בסמיכות של המרק.  אז זה לא כך; הוא חוזר לריקנות אחת גדולה,
לתוך כלום. לתוך חלל ענקי  שהוא מנסה נואשות למלא, להכניס
לתוכו כל פעם דברים שיהפכו את החלל למלא תוכן, לנושם, לחי.
(כמו אולם גדול שמפעם לפעם מכניסים שולחן, כיסא). מפעם לפעם
מנסה לקרוא ספר, להרים טלפון לידיד. אולי הערב בכלל נצא, עם
האישה או הבעל, אולי נשב לראות איזה תכנית בטלויזיה, כמו
שעשינו שלשום ואתמול; נסיונות מגושמים למלא את החלל הענקי הזה
שאמור להיות חיים גדושים.
ושוב, כשרואים את חייו מבחוץ מדמיינים שחייו הם כמו בריכה שהוא
צולל לתוכה, ובפנים צמחי מיים ודגים, וסוסני ים. האמת היא
שבחייו שלאחר העבודה, הוא מנסה למלא עוד דקה ועוד דקה עד שהוא
הולך לישון. חייו אינם שם עבורו!
וכך לגבי אנשים פרטיים, אך גם לגבי החיים החברתיים המצב לא
שונה בהרבה; כשאנשים  מסתכלים על מקומות גדולים בהם נראה כי
מתרחשים חיים, למשל בית מלון או בית חולים, או מסעדה הומה
סועדים ומלצרים. נראה במבט שטחי שזה כמו בסדרות טלויזיה, בית
חולים, למשל בסידרה כמו  E.R: בית החולים נראה באמת כמו יקום,
כמו מקום בו מתרחשים דברים, מלא ושוקק כמו אותו מרק סמיך או
אקווריום; אנשים באים ויוצאים, וקורים להם דברים והחיים שלהם
מלאים, והם לא צריכים להניע אותם כל הזמן, והם שוחים בהם, והם
מוקפים בהם מכל הצדדים. ולאחר שאנו רואים את אותן אופרות סבון,
את אותן סדרות,  זה נותן לנו תחושה שאכן החיים יכולים להיות
אותו יקום צפוף ונושם ושוקק חיים. חיים שמלאים את עצמם וחיים
את עצמם ללא מאמץ. כפי שאנו רואים באי. ר. שיקגו הופ, סיינפלד
וחברים. מסתכלים על הסידרה הזו  ורואים עולם שמתרחש מעצמו. לא
רק שהעולם של כל אחד מלא כשעצמו, אלא שהעולם של כולם מלא
בכולם. וישנה תחושה שבאמת שם זה קורה, שם החיים. ואילו בחיים
שלנו ובחיים של אנשים שאנו מכירים - לא קורה דבר, על כל פנים
לא כמו שם. אולי לא היינו בקורס הנכון, אולי לא פגשנו את קבוצת
האנשים הנכונה, אולי לא היינו במקומות הנכונים. ואולי כל
העניין טמון לא בסרטים, אלא בספרים? אולי לאנשים שקוראים ספרים
של א. ב. יהושוע ועמוס עוז יש חיים? ואולי בכלל הכל עניין של
השכלה? אולי לפרופסורים יש חיים? אולי לאלה שיש להם תואר שני?
אולי באמת השכלה וידע ממלאים ועושים עולם? ולא סתם בקורסים,
משהו מוסמך, כמו באקדמיה. אולי בכלל בכלל באמריקה? שם זה באמת
קורה?  (כמו באי. אר. ובחברים).
אמנם כולנו יודעים שבאי. אר. בסיינפלד ובחברים, זה פיקציה, אלה
שחקנים שמשלמים להם כדי שיגלמו ביחד עולם. אך באיזשהו מקום זה
מסתדר לנו, כי כך אנו מדמיינים שזה מה שקורה במקומות הגדולים
ורוחשי החיים הללו; בתי חולים, בתי מלון, מערכות של עיתונים,
משרדי חברות טלויזיה. אך מה קורה כשאנו עצמנו נכנסים לעבוד
באחד ממקומות העבודה שהוזכרו כאן? מה אנו מוצאים כשאנו מכירים
את האנשים שם כעבור כמה חודשים?  האם אז זה באמת עדיין יקום
שוקק, שלם מלא בעצמו ומתרחש מעצמו? או שזה קודם כל אנשים,
שנמצאים ביחד במקום אחד, תחת כותרת אחת, אבל אנשים, אנשים
בודדים שלובשים מסכות, ויוצרים ריטואל מישחקי שעוביו כעובי
זגוגית, זגוגית אטומה שמאחוריה מסתתרים פחדים ורצונות אישיים,
שמפורקים לאלפי תת חלקיקים, שמתנגשים ביניהם ולא באים כלל
למודעות, כי המודעות עסוקה באותו משטח דק של המסכה החברתית.
המסכה המורכבת אף היא מקולאז' של קלישאות וכללי משחקיים שמחפים
על העדר דינמיקה קבוצתית כוללת.
אז אנו מוצאים (אך מיד מנסים להדחיק ולשכוח) כי החיים הם לא
הדרמה השוקקת של אי, אר, או הההנאה הקלילה של 'חברים', או
סיינפלד, כל אלה זה מה שנצבע ממעל. ואילו החיים והעולם של
אנשים אמיתיים הוא יותר מה שמתואר במחזות של טנסי וילאימס,
הרולד פינטר, חנוך לוין, יוג'ין יונסקו, בקט, יוג'ין א'וניל,
ארתור מילר, איבסן ואוגוסט סטרינדרג;  בדרמות והטרגדיות הללו
מתקלף ונקרע הפוסטר,  אותה חלקה מיופיפת ששמה 'אני עורך דין'
ויש לי חיים של עורך דין, ועולמי מלא בדברים שעולמות של עורכי
דין מלאים בהם. או החלקה המיופייפת של 'אני איש משפחה', או
החלקה המיופייפת של 'אני אמן'. כי דרמה במיטבה, ופרוזה במיטבה
- עושים בדיוק את זה; הם קורעים את אותה עטיפה ששמה: זה 'העולם
שלי, אלה החיים שלי', עטיפה שבה אנו עוטפים את חיינו, (למען
אחרים), עטיפה המסתירה בתוכה הקרעים, את הנסיונות המגושמים
לרקום ביחד חיים, ואת המפולות ואיי החורבות של אותם ניסיונות.
את החורבות וההריסות שבתוך האנשים המפוארים, שמבחוץ נראה שיש
להם את החיים והעולם שלהם.
אז מה? האם לאנשים יש חיים?

הכותב: גבריאל רעם, פירסם סיפרי הגות תחת שם העט: גבריאל בן
יהודה: "החיים המציאות ומה שנסתר" 1999, ו"מסע אל הישות
הפנימית" 1999 הפצה: 'בית עלים'. סיפרו: אמנות השיחה" יצא לאור
בהוצאת ידיעות אחרונות, לקראת סוף שנת 2002.
למד פילוסופיה, דרמה, חינוך ספרות ומדעי ההתנהגות. עוסק
בפרשנות לא מילולית בעיתונים ובמתן הרצאות וסדנאות בנושאי
תקשורת אל מילולית, באירגונים וחברות.