נולד לי אח מפגר. כן, אח מפגר. אמא אמרה לי, שגורי לא ממש
מפגר- פשוט יש לו קשיים בהתפתחות המנטלית והפיזיולוגית. אמרתי
לאמא , שמבחינתי זה אותו הדבר.
תמיד כשהייתי קטן התביישתי להביא חברים הביתה. לא רציתי שיראו
את גורי.
פעם אחת, כשהייתי בן 14 בערך, וגורי היה כמעט בן 8, רפי הפתיע
אותי ובא לבקר כשהייתי חולה. גורי פתח לו את הדלת והתנפל עליו.
רפי צעק וקרא לי:"קח את אחיך המפגר ממני". גורי שמע את המילה
מפגר והתחיל להשתולל. אמא, ששמעה את הצעקות מהמטבח, עזבה הכל
והגיעה בריצה כדי לראות מה קרה. היא חיבקה את גורי חזק חזק,
צעקה על רפי, ואמרה לו, שכך לא מתנהגים, ושהוא אמור להבין שזה
מצב רגיש, ושהילד סובל גם ככה וכו'. רפי המסכן, שבכלל לא ידע,
שיש לי אח מפגר, ניסה להסביר לאמא ,שהוא ממש במקרה השתמש במילה
מפגר, ושהוא לא ידע שום-דבר, אבל אמא לא נתנה לו לסיים, ואמרה
לו, שכדאי שילך.
ככה נשארתי עם אח מפגר ועם חבר אחד פחות.
למחרת, רפי ספר לכמה חברים על התקרית בבית שלי ועל גורי. לא
הייתי ממש בריא, אבל כבר ירד לי החום אז הגעתי לבית-הספר
ושמעתי הכל. כולם הסתכלו עלי במבט מוזר, ואף אחד לא דבר איתי
כמו קודם. רציתי לקחת את רפי, לנער אותו ולצעוק עליו, שיגלה
קצת רגישות, מרושע שכמוהו. אבל לא יכולתי. כולם הסתכלו עלי
והתלחששו ביניהם. לא יכולתי לעשות שום-דבר, רק להרכין את הראש
ולתקוע את המבט עמוק עמוק בשולחן.
חזרתי הביתה. אמא ראתה שאין לי מצב-רוח, ושאלה מה קרה. ספרתי
לה על מה שהיה בבית-הספר, והיא אמרה, שילדים בגיל העשרה יכולים
להיות מאוד אכזריים ושתקה. היא חממה לי במיקרוגל את הפירה
והקציצות שהכינה לי, אבל לא היה לי חשק לאכול, אז לקחתי את
הצלחת, אמרתי לאמא שאני הולך לאכול בחדר ופשוט זרקתי הכל דרך
החלון.
בלילה לא הצלחתי להירדם. כל הזמן ראיתי לנגד עיני פרצופים של
ילדים מהכיתה מתלחששים ומסתכלים עלי.
נעשה לי חם. פתחתי חלון. חזרתי למיטה, התהפכתי מצד לצד ולבסוף
נרדמתי.
למחרת הלכתי לבית-הספר בחוסר רצון בולט. אמנם פחות התלחששו,
אבל עדיין אף-אחד לא דבר איתי. וזה כאב לי. מאוד.
נעשיתי שוב חולה. הלכתי לד"ר נבות, והיא אמרה לי להמשיך לקחת
את האנטיביוטיקה. הלכתי לבית-המרקחת, וקניתי עוד 20 כדורים של
מוקסיפן 500. המשכתי לקחת אנטיביוטיקה, וזה לא עזר. כבר עבר
שבוע מאז שהייתי בבית-הספר, ואף-אחד לא התקשר לשאול מה שלומי,
ולעדכן אותי במה שלמדו בכתה.
הייתי ממש חולה, לא הצלחתי להירדם בלילות, ובימים הייתי שוכב
במיטה ובוהה בתיקרה. בשלב כלשהו אמא אמרה לי, שהמצב שלי לא
טוב, ושהיא רוצה שאני אראה רופא. אמרתי לה, שהייתי כבר אצל ד"ר
נבות, ושהיא נתנה לי מרשם של מוקסיפן 500. אמא אמרה לי בקול
רועד מעט, שהיא התכוונה לרופא שונה.
למחרת, אמא לקחה אותי לד"ר גביש. על הדלת היה כתוב: "ד"ר גביש-
פסיכיאטר". שאלתי את אמא למה אני צריך ללכת לפסיכיאטר, ואמא רק
התנועעה קלות ושלחה יד כדי לחבק אותי. סלקתי את ידה בעצבנות,
ובעטתי בקיר. הדלת נפתחה וד"ר גביש חייך אלי ואמר לי להכנס
פנימה. נכנסתי. הוא שאל אותי כל מיני שאלות מוזרות, ואחר-כך
בקש ממני לחכות בחוץ, וקרא לאמא. אמא נכנסה אליו, וסגרה את
הדלת. עמדתי קרוב קרוב, הצמדתי את האוזן לדלת וצותתתי. שמעתי
שהד"ר אמר לאמא, שאין ספק, כי אני סובל מדיכאון, וכי יהיה זה
נכון לתת לי טיפול תרופתי למשך כמה זמן.
חשבתי לעצמי, שעכשיו לא רק שיש לאמא ילד מפגר, יש לה גם ילד
משוגע.
הד"ר קרא לי להכנס. התיישבתי לימינה של אמא והקשבתי. הוחלט לתת
לי פבוקסיל 50 למשך חודש ימים. הפסיכיאטר דבר איתנו עוד קצת,
ואחר-כך אמר לנו, שהוא מקווה שיהיה בסדר, ושהוא רוצה לקראות
אותי בעוד שבועיים, כדי לבדוק אם יש התקדמות במצבי.
חזרנו הביתה. הלכתי לחדר של גורי. גורי ישב על השטיח, וכשהוא
ראה אותי הוא זינק וקפץ עלי. חיבקתי אותו. חשבתי לעצמי שהוא לא
אשם בזה שהוא שונה, מפגר. הרגשתי קצת יותר טוב, והלכתי לחדר
שלי. באותו לילה ישנתי טוב. כשקמתי בבוקר כולם עוד ישנו. הלכתי
לחדר של גורי. גורי ישן, ונראה כל-כך רגוע. פתאום הוא פקח את
עיניו והסתכל עלי. סימנתי לו להיות בשקט והנחתי יד על צווארו.
התחלתי לסגור את אצבעות ידי על צווארו עד שהוא התחיל להכחיל,
ולא היה יכול להוציא מילה מפיו. גורי הסתכל עלי בעינים החומות
הגדולות שלו, ולא אמר מילה. פתאום נבהלתי, והרפיתי בבת-אחת.
גורי השתעל, אבל לאט לאט חזר לפניו הצבע הנורמלי. לא הייתי
מסוגל לחנוק את גורי למוות. חשבתי לעצמי, שזה מראה שאני בסדר.
חזרתי לחדר, וזרקתי מבעד לחלון את כל כדורי הפבוקסיל שנשארו
בקופסה.
זרקתי גם את המוקסיפן, והתחלתי לבכות. בכיתי כל-כך הרבה עד
ששרפו לי העינים. נרדמתי. אחרי שעתיים התעוררתי והלכתי לחדר של
גורי. גורי ישן שינה עמוקה. הוצאתי אותו מהמיטה, ובמהירות
זרקתי אותו מהחלון.
לחנוק אותו לא הייתי מסוגל, אבל לזרוק זה כבר משהו אחר.
עכשיו יש לאמא רק ילד משוגע, חשבתי לעצמי ונרדמתי.