ראשון בא האור הלבן הגדול ואני עצמתי את עיניי. ארבעה ימים
וארבעה לילות לא פתחתי ובחמישי פתחתי. שני הגיע השד הגדול
והפטמה המתוקה. רבים כמוהו עוד יגיעו אחריו ואף אחד מהם לא
יהיה עצום כל-כך, כי הרי אני גדלתי בזמן הזה.
ואז הגיע הענק, גדול יותר מכל דבר, גדול יותר מאטלס שעליו היה
מספר לי סיפורים. והוא ידע הכל וגם שר לי שירים ואני רציתי
להיות כמוהו עד שעברו שנים רבות ואני כבר לא רציתי וגם גיליתי
שמזייף.
ובאו ספרים ומחברות, ספרים ומחברות, ספרים ומחברות. נצח של
ספרים ומחברות שלא נגמר לעולם ובסוף נגמר. ואחריהם באו
המפקדים והרובים והערבים, הטובים והרעים, אחד אחד באו לפי
התור ואחריהם מסע גדול ובתוכו הרים ואגמים ואנשים רבים וחיות
משונות וצבעים
טעמים וריחות אחרים. ושם גם נעצר הזמן וכל אלה באו כבר לא זה
אחר זה אלא מעורבבים זה בזה כל אשר תחת השמש באו, ובסופם עוד
ספרים ומחברות ספרים ומחברות כאילו אלה הקודמים לא הספיקו.
ובתוך כל זה מפוזרים באו והלכו מדיי פעם השדיים, עוצרים לרגע
או שעה וממשיכים בדרכם. וגם אני מפעם לפעם תורי הגיע
והתייצבתי במקומות הנכונים בזמנים הנכונים לפי אותו הסדר
שנקבע לי.
ובא החדר הגדול והכסא והתמונה, הוא שלי ואני בתוכו יום יום שעה
שעה בשעות שהן אור. ובשעות שהן חושך ובחודשים החמים גם כשהן
אור, אותו הבית ובו זוג שדיים אחד הוא זה שעצר ולא המשיך עוד
לדרכו, שמו אהבה והוא שמיים כחולים ובהם אני צף ולא אשקע
לעולם. ובבית שם אני אטלס ענק וגדול ויודע כל, מספר סיפורים
כמו אותו ענק שכמוהו רציתי להיות ואחר כך לא ובסוף כן הייתי.
מגדל ונפרד מגדל ונפרד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
והשיער שהיה מתמיד הלך, והקמטים שלא היו מעולם באו והחדר עם
התמונה כבר לא שלי עוד. ובאה גם העדנה והמנוחה כולם כולם באו
לפי סדרם וזמנם.
ואז הגיע גם החדר הלבן ובו המכשירים המצפצפים והאנשים הלבנים.
הכל לבן כבהתחלה, כי כאן נסגר המעגל. ואחרון בתור היה המוות,
עמד במשך כל השנים הרבות וחיכה לזמנו שיגיע בסבלנות ובשקט, לא
מעורר עליו את מחשבותיי ואת פחדיי כי זה המעגל שעמד מולי מרגע
ההתחלה וכולו גלוי וידוע מלפני מאז ומתמיד. וכך הסתיים לו
מעגל, אחד מרבים שהיו לפניו ורבים שיבואו אחריו מעגלים-מעגלים
נושקים זה לזה ובסופם עומד הדבר, הוא שאינו ידוע ושעליו
התעוררו מחשבותיי ופחדיי.
ינואר 97' |