"החיים קצרים מידי בשביל לסכן על שטויות מיותרות, הכל צריך
לדפוק חזק ומדויק, כמו שעון, הכל חייב להיות מושלם עד הטיפה
האחרונה, אין מקום לפזיזות, וקלות דעת, כל חולשה תוביל אחריה
עונש סבל ארוך, ממושך וכואב עד אימה, לכן היזהר בשאיפותיך
ורצונותיך, בל יובילוך לקבר השיכחה של המין האנושי,משמע - מוות
אלמוני.
תצרח, תצעק, תשיר אם אתה רוצה, תאכל, תשתה, תתפמפמם עד שיא.
לאף אחד לא יהיה אכפת ממך, אתה סתם בורג נטול חשיבות במכונה
החברתית המשומנת היטב, אפשר גם בלעדיך, פשוט יבוא בורג אחר
במובן המטפורי.
מי אתה חושב שאתה?, מיוחד, חכם, יפה, מקסים, נחמד, רשע, על כל
אחד כמוך יש אלפי אנשים בדיוק אותו דבר, תבין את זה בנאדם,
החיים ימשכו גם בלעדיך, אל תעשה ממך סכר של נהר החיים
המונומנטלי, כי אתה פשוט לא כזה?, אני לא רוצה לדכא אותך, אין
לי שום דבר אליך, תחיה איך שאתה רוצה רק אל תעשה מעצמך אידיוט,
יותר משזה פוגע בך, זה משגע אותי".
"עצוב לי לדעת שכך אתה חושב", הוא ענה בעצב קל לאחר הנאום
ששנאתי לכבודו, "אל תחשוב שאני סתם עוד פסימיסט, אני יודע שזה
יותר נוח".
-"אני לא חושב שאתה פסימיסט", הוא ענה.
- "אז מה אתה חושב?".
-"שאתה סתם מטומטם".
-"תודה, נעים לי לדעת שאני טיפס בים של כאלו שחושבים שהם
חכמים"
-"ציניקן", הוא התריס.
-"דיאלוגים, דיאלוגים, זה רק מה שיש לך בראש", אמר קול משום
מקום.
-"סליחה?", שאלתי מופתע.
-"רדידות, בן אדם, דיאלוגים זה השפל של הכתיבה",
"מי אתה בכלל?", פניתי אל החלל סביבי תועה מניין הקול.
-"מה הקשר לדובדן עכשיו?, תגיד לי בבקשה",
"אין קשר, זה כל הקטע",
"אז למה להתחכם", הוא שאל, "אנשים כמוך מסבכים הכל".
"מי אתה בכלל?", התחלתי להתרגז.
"אני יכול להוסיף משהו?, בבקשה", הוא ביקש.
"הסיפור שלי - שלך",
-"תודה".

התבוננתי אילם בשיח הפרות האדמדמים והצהובים אשר ניצב למולי
למרגלות השביל, ענפיו התחתונים אכולים היו על ידי חיות בר,
בראשו ניטלטלו באוויר כמה דובדבנים טעימים למראה, ניגשתי לבחון
המצב.
כפות ידיו תלשו את הפרי הכפול, וקרעתי אחד מהם מטבורו, מתענג
על תסיסתו המתוקה בתוך פי, על מיציו משרים העונג, אחריו חלפתי
גם לחברו, וקיבתי זעקה לעוד
"איך זה עד עכשיו?",
"סביר", עניתי, "לפחות יש לזה קשר לדובדבן".
"תן לי להמשיך".
לא ידעתי שובע באותם רגעים וגיששתי ברעבתנות אחר פירות נוספים
על השיח, אך מעום, השאר היו אכולים על ידי חרקים, או כמושים
וצפודים, התבוננתי מסביבי, מחפש אחר שיחים נוספים, אך כאלו לא
נימצאו. אמרתי נואש ופניתי לעבר המכולת הקרובה לביתי, חוזר
הביתה עם ארבעה קופסאות שקופות גדושות בדובדבנים רווי כימיקלים
ומגע ידיו של האדם.

סוף.

"הרשה לי לגחך".
"הכי קל לך זה לקטול", הוא אמר.
"שיהיה, אבל זה עלוב, עדיף כבר לכתוב דיאלוגים".
"כל אחד בדרכו שלו, להתראות".
"להתראות", השבתי.