"הוא יהיה בסדר?" היא שואלת בדאגה, מביטה בו במבט ריק מלא
דמעות. "אני לא יודע." הוא אומר בשקט ומשפיל את מבטו.
הם יושבים בחדר ההמתנה ומחכים. שתיקה מביכה שוררת בחדר אבל הוא
בכלל לא שם לב לזה. הוא כועס, לא מבין איך זה קרה.
"איך יכולת לעשות לו את זה?" עדיין לא עיכל את מה שקרה. "הוא
הרס לי את העבודה." היא אומרת בשקט, "עבדתי עליה כל כך
הרבה..." מנסה לגרום לו להבין, אבל הוא לא. יושב שקט, מתאפק לא
להתפרץ עליה. כועס, שוקע בעצמו. לא התאים לה לעשות דבר כזה
ועוד כל כך חזק. אבל אולי זה בכלל לא אשמתה, הוא חושב, אולי אם
הוא היה שם כשזה קרה ועוצר אותה, או אולי אם הוא היה אומר לה
להפסיק עוד כשנתנה לו מכות קטנות...

השתיקה בנהם מחניקה אותה. היא כבר לא עצובה ממה שעשתה, היא
עצובה שאכזבה אותו.
"אני מצטערת." היא אומרת בקול חנוק, מנסה לפייס. אבל הוא לא
מגיב, אפילו להסתכל עליה הוא לא יכול... היא לא אותה נערה יפה
ועדינה שראה. "לא התכוונתי..." היא מנסה לגרום לו לדבר, אפילו
שיצעק עליה, רק שיגיד משהו... "לא ידעתי," "לא ידעת מה!?" הוא
מתפרץ ומאבד שליטה, "את יודעת איזה סימנים יש לו?! למה כל כך
חזק?!" הוא צועק וכולם בחדר מסתכלים, אבל לו לא אכפת, והוא
ממשיך. היא יושבת בוכה, אולי ממה שעשתה, אולי מהצער שגרמה לו
ואולי סתם בגלל המבוכה. הוא תופס את עצמו בידיים ומתיישב. "לא
היית צריכה להרביץ לו, כל המכות האלה לא מובילות לשום מקום."
הוא אומר בקול ביקורתי. היא לא מגיבה.

הוא מלמל משהו. "מה אמרת?" היא שואלת, מהססת. "הייתי צריך לדעת
שאת עדיין לא מוכנה..." הוא אומר בקול מאוכזב. היא ישבה המומה
לדקה, כל כך נפגעה ממנו.. אולי היא לא היתה בסדר אבל היא בהחלט
היתה מוכנה.. פשוט איבדה שליטה לרגע, מעדה...
"לא התכוונתי להפיל אותו, רק הרבצתי לו קצת, שיבין,
בעדינות..." "את לא מבינה," הוא אומר בקול מיואש, מתחרט על
הרגע בו החליטו להביא אחד הביתה, "כשמחשב לא פועל, לא מרביצים
לו..."