העיניים של שבי דבש אדומות - מזעם, מהשפלה, מההבנה שהכל מתפרק.
יושב על ספסל הלוזרים. הוא שומע היטב איך מבעד לשירת ה"אפור
עולה" של הקהל ביציע מאחוריו, צועק הגרעין הקשה: "בדם ואש את
שבי נגרש".  מוזר, כמה מוזר, לראות רק את גבו וראשו של שמואלי
שמקפצץ בתזזיות הגוצית שלו מצד לצד, מחלק הוראות בגרון ניחר
וכל זאת מבלי להפיל את הקיסם שנעוץ בין שיניו. זיו שעלה מהנוער
החליף אותו בעמדת החלוץ המרכזי. זיו הוא ההבטחה הגדולה - הדבר
הגדול הבא. והוא, שבי דבש, רק בן עשרים וארבע כבר הפך לדבר
הגדול הבא לשעבר. ב"שם המשחק" הכתירו אותו לשחקן המאכזב של
הסיבוב הראשון והיום בדרבי, לאחר שהחמיץ את הפנדל הוחלף כבר
בדקה השלושים.
"איך אתה מרגיש" שואל אותו המיקורפון של לילך, שדרית הקווים,
נתקל בשפתותיו הקמוצות. שבי משתהה לרגע, לפתע מחייך ברוגע,
מיישיר מבט אל המצלמה ואומר במבט נבואי- "אני אהיה הכוכב של
המשחק, אתם עוד תראו".

"קצת מוזר, יורם. איך הוא יהיה הכוכב אם הוא כבר הוחלף לאחר
חצי שעה מזעזעת?"
"איך אומרים אצלנו, אין לשפוט אדם בשעת צערו"
"ללא ספק, יורם, סיפור עצוב. אני באמת מקווה שדבש יחזור לעצמו,
יש לו פוטנציאל אדיר".

השופט שורק לסיום המחצית הראשונה. אפס-אפס. הקהל שורק בוז וגם
"שבי דבש הבן זונה" וגם "ביזיון ביזיון ביזיון" וחלק קטן עדיין
אופטימי ב"אפור עולה". 11 אפורים שפופי ראש רצים במהירות לחדר
ההלבשה מתחמקים מפחיות  ומשברי חצץ המוטחים לכיוונם, שפופי ראש
ומיוזעים. שמואלי מרכז אותם, טופח לכל אחד מהם על השכם, מפיח
קצת חיות באנשים נרפים ועייפים. "בוא שבי, רד אתנו", קורא לו
יגאל, המגן השמאלי. שבי לא עונה לו. שמואלי מאיים שאם הוא לא
ירד הוא אפילו לא יתלבש למשחק בשבוע הבא בטדי. אבל שבי  לא
עונה, לא שולח מבט. ראשו תקוע במגרש הריק, בוהה בעיגול האמצע
שאין לו דורש כרגע.

"שימו לב לדבש, הוא לא זז מהספסל. הוא נראה מוזר מאוד. מהספסל
של בית"ר נהריים אומרים לי כי שמואלי מאוד מאוד כועס עליו, וכי
זה לא סוף פסוק".
"תודה לילך על העדכון. פרסומת ונשוב".

כשזיו כבש בדקה החמישים ושתיים כל הספסל זעק מאושר. שמואלי
הניף את ידיו הקטנות והשעירות אל על, קיפץ ימינה וכרסו פרצה
שמאלה, קיפץ שמאלה, ומשמניו ריקדו ימינה, מחבק את המעסה, את
השוער המחליף, מקניט את שופט הקו בחיוך גדול וחזק.  שבי שתק.
"יא בן-זונה, ככה משחקים, לא כמוך יא מניאק", שמע את אחד
מאוהדי שער 19 שמאחוריו מתגרה בו, אבל שבי לא זז. חזיז אפור
שנשלח מאחורי היציע פוגע לידו. שני הסדרנים בליווי שוטר בגיל
העמידה מזהים את זורקי החזיז  מתחבאים מאחורי שלט בד ענק "באש
ובמים בית"ר נהריים". השוטר מנסה למשש את נרתיק אקדחו הכלוא
באחוריו. הנרתיק נמצא.

"כדור עונשין משישה עשר מטר, בהחלט מצב מסוכן, הלא כן
איווניר?"
"כן, יורם, מעניין לראות מי יבעט את הכדור הזה. בדרך-כלל זה
תפקידו של דבש, אבל כולנו יודעים שהוא לא אתנו עכשיו"
"נראה לי שזיו אלוני יבעט. כן הוא מתקרב , בועט ו... איזה
גווול! ה-ל-ל-ו-י-ה!. הילד הזה לא חלם על הופעה כזו חלומית.
בית"ר נהריים 2, אליצור נהריים - 0. זיו אלוני. איזה שחקן
מוכשר".

הקהל בשער 19 מתלהב מאושר. עוד חזיז נזרק לקול אנחות המאבטחים.
"אפור עולה" ו"מי שלא קופץ סגול" כמובן ו"כל אליצור על הזין".
שמואלי לא יודע את נפשו. זיו מוריד את החולצה ופורץ בריצה
מטורפת אל חבריו האפורים. הוא עולה על הגדר ומנופף בחולצתו
לעבר הקהל המשולהב שזועק "זיו אלוני, זיו אלוני, אין כמוך
בעולם, זיו אלוני, זיו אלוני, אוהבים אותך כולם"

השוטר מתחיל לחוש שמשהו לא בסדר. נכון שהמשחק מעניין, וגם
זורקי החזיזים עולים לו על העצבים, אבל  קל לו מדי על מותניו
העבות. הוא שוב שולח תנועה מסורבלת אל עבר מותניו.
הוא משתדל שלא להיכנס לפאניקה. הוא שוטר.

"ואני חושב שהמשחק הזה ייזכר כמשחק של אלוני, רק בן שבע-עשרה
ואיזה שחקן!"
"כן איווניר, בהחלט. והמשחק מתחדש הכדור של אליצור. פוזיילוב,
מעביר שמאלה לאוחיון עובר את רוז'ינסקי ויש לנו כדור חופשי
לאליצור נהריים, מרחק עשרים וחמישה מטרים מהשער. מצב מסוכן, אם
כי קצת רחוק בצדי המגרש, סמוך לספסלי הקבוצות"

הוא רואה את חבורת הסגולים לידו. אימת הליגה לשעבר קפוא כבר
שעה ומשהו על הספסל. הקולות נאלמים, ההמולה קופאת. הוא רואה את
שעון המשחק, דקה 89. שמואלי פוער פה, לילך מהקווים מביטה אל
עבר השופט. הקהל בשער 19 חושף שיניים. זיו לא מוריד את החיוך
שחושף פלטת שיניים מתכתית. יגאל מכסה את אשכיו בעומדו באומץ
בחומת ההגנה. בחדר התקשורת למעלה יורם ואיווניר דומים לו לשני
הקשישים מהחבובות שיושבים על הבלקון וצוחקים על העולם. ידו
השמאלית מיוזעת מלפיתת האקדח שגנב לפני שעה מאחד השוטרים
בתשלום. הוא מחייך מבלי להזיז את העיניים. חיוך ששמור רק
לפסיכופתים או לכוכבי כדורגל, ואולי הוא שניהם.

הוא מזנק מהספסל לעבר הכדור שמחכה להיבעט. הכדור עובר את יגאל
ומפתיע את שוערו שלו. דבש מניף ידיים. הקהל המום. משה בן משה,
שופט המשחק, רץ לעברו בזעם דורש שיצא, אבל שבי לא שומע שום
צליל כרגע.
הוא אוחז את צווארו של השופט ומכוון לאוזנו השמאלית הקטנה את
אקדח הברטה ספוג הזיעה.

"לא ייאמן מה שהולך כאן. שבי דבש השתגע. כרגע השופט משה בן משה
בן ערובה בידיו של אותו משוגע. למי שמצטרף אלינו עכשיו, המשחק
הופסק כאשר אנחנו בדקה השמונים ותשע, פשוט לא ייאמן".

שבי לוקח את בן הערובה שלצדו לעבר הצד השני של המגרש. הוא חוטף
את המיקופון מהכרוז.
"כאן שבי דבש, הכוכב שלכם, תגלית העונה 2000/2001. אתם חושבים
שנפטרתם ממני? לא. הילד המפגר הזה עם הגשר בשיניים יחליף אותי?
לא. אני אהיה הכוכב של המשחק. רק אני הכוכב פה. ברור?"
הקהל שותק, אפילו זה שבשער 19.
"שאלתי אם זה ברור".
חלק מהקהל משיב "כן" במבוכה.
"ורוצים לדעת למה? הא? למה אני הכוכב? ראיתם פעם מישהו עם
ביצים כמוני?
"לא שומע"
הקהל עונה שלא.
שבי מחייך, משה בן משה מחוויר ומחליף צבעים. הזמן שוב קופא
ודומיית אימה ממלאת את המגרש הירוק.
משה מספיק לראות את חולצתו הופכת לאדומה מדם.
ושבי בכוחות אחרונים: "אני הכוכב, קבלו אותי" - זועק ונופל
כשחיוכו מתוק מדבש.