אדם הוא נוף תבנית מולדתו,
בילדותו יתנהג כחזיר בר,
בבגרותו יחיה בזוג כמו אמנון ותמר
ובזקנתו יהיה חסר תועלת ומקריח כהר,
כי האדם - עץ השדה,
ופרות הוא יניב כשיבוא האביב,
וישתמשו בהם כולם וישיר את עליו,
כי במהרה יגיע הסתיו,
ואיתו יגיעו רוחות השינויים הקרות,
ויסתתרו האנשים בבתיהם החמים,
והעץ שלנו, יבער להם תנורים.
ככה זה - מחזור החיים.
"אני חבצלת השרון שושנת העמקים"
כך נכתב בשיר השירים,
"כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות,
כתפוח בעמי היער כן דודי בין הבנים
בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי"
"השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם
תעוררו את האהבה עד שתחפץ"
ואכן ידידי האהבה היא כמו שכפ"ץ,
היא מגנה עלינו ועוטפת אותנו במשך כל היום,
אך בהיותנו לבד במיטתנו, היא איננה עלינו,
אם כי בצד, מחכה שנלבש אותה שוב מחר,
וכמו הזקנים, נהיה מקריחים כהר.
ועל זה כבר נאמר:
"על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי,
בקשתיו ולא מצאתיו"
(שיר השירים ג' 1)