טיפה לטיפה נוספת, ולפתע - ים.
גועש ורועש בגליו עמוסי המלח, עטופי הקצף הלבן, אוסף לו מהחוף
ופולט את שללו חיש מהר, ללא הרהור.
כך טבעו של ים: הפכפך ושתלטן הוא. לעיתים, מרומם את לב האדם
ומקל מעט מעמלו, אוסף אותו אל חיקו החם, מלטפו בגליו הרכים -
אך, לאחר זמן, מואס הוא במשחק ובין רגע מקיאו אל עבר החול
הלוהט, המבודד.
והאדם - כים הוא. הפכפך ומרדן - עמוס מכאוב מלוח ועטוף קושיות
חסרות מענה, כקצף העולה על גדותיו. לעיתים, אוסף אל חיקו
ממחשבות סובביו והן ממלאות את לבו בפלאים, ויש שהוא סולד מהן
ופולט אותן מעליו, אל עבר החוף.
ולבי - לב ים. עמוס בכל שאספתי ומיאנתי לפלוט, גדוש עד תום
בהרהורים חסרי פירוש ובשאלות יתומות ממענה, אינו מביט אל החוף
הזהוב, ונותר בשלו - מלוח וקוצף, עד אשר בוקעים מתוכו חצים
וחודים הדוקרים בי, מבקשים שאשא עיניי אל חוף מבטחים וארוקן
אליו את שעלי לפלוט, שאצטרף אל אותם אנשים המהלכים על החוף
בשלווה ואינם רצים לטבול רגליהם במליחות הים, אלא צופים בחמה
בעת ששוקעת ומותירה בעוזבה שמיים מתוקים. והים - בולע את השמש
החמה אל סערתו, ובעזיבת הלבנה מוציאה אט אט מכלאו.
רגלי נעות, ידי חותרות - אך הים מסרב לנהוג בי כבחמה ובולע
אותי עמוק עמוק אל מליחותו הצורבת.
ישנם רגעי חסד בהם רגלי עוזרות אומץ, מפלסות דרכן ושוקעות אל
הקרקעית, נוגעות - אינן נוגעות בחול, כמעין אוחזות בחוף
מבטחים, ושואבות עוז מיציבותו הרגועה כדי להמשיך ולחתור אל
היבשה, להצטרף אל אנשי השלווה, המהלכים הרחק מן הים, להתקדם אל
חוף מבטחים.