1.
היא היתה מלאך.
שיער מתולתל זהוב, עיניים ירוקות. שפתיים אדומות, וחיוך
תמידי.
היה לה צחוק של פעמונים וקול מתוק מדבש.
ועל אף שעיניה הראו עצב תמידי, היא אף פעם לא בכתה.
תמיד חייכה את החיוך הממזרי שלה.
תמיד.

2.
היא למדה איתי באותה כיתה בתיכון, אבל לא ממש דיברנו אז. היא
תמיד היתה מוקפת בחברים שלה, ואני הייתי בשלי.
היא לא ידעה שאני שם, צופה בה לפעמים, בוהה בעיניים העצובות
שלה.
קראו לה אבישג. אבישג ברנר.
הייתי מאוהב בה בסתר, למרות שהיא לא הכירה בקיומי.
מבחינתי, היא היתה אלה. הבחורה שכולם אוהבים, שכולם רוצים
להיות סביבה, זאת שבנים יחתכו את האצבעות כדי להצחיק אותה.
ביום האחרון בבית הספר רציתי כל כך להגיד לה משהו, אבל לא
יכולתי להגיד כלום.
חייכתי אליה ולחצתי לה את היד.
היא חייכה חזרה, וחיבקה אותי.
הייתי בטוח שזו הפעם האחרונה שאני רואה את אבישג.

3.
היא הופיעה משום מקום.
זה היה שלוש שנים אחרי, הייתי באילת, חגגנו את השחרור.
שיכורים מבירה, בחורות ומוזיקה, ירדנו לחוף.
זה היה לפנות בוקר, כשבין דמעות הצחוק שלי ראיתי אותה.
היא ישבה על החול, בוהה בים, לובשת גופייה לבנה ומכנסי
שלושת-רבעי תכולים.
"אבישג?" שאלתי, מופתע.
"גלעד!" היא החזירה צעקה ופתחה בצחוק מפתיע, "אתה נראה כל כך
שונה! הצבא עשה לך רק טוב, גלעדי!" היא הוסיפה כשחיוך ממזרי
נסוך על פניה.
לא היה אדם מאושר ממני באותם רגעים.
הנה יושבת לה נסיכת כל הנסיכות, מטר ממני, בעיר הכי נפלאה
בארץ, עם הים הכי מדהים בעולם, והיא זוכרת אותי ואפילו מחמיאה
לי!
כמו חלום ישן שהתגשם פתאום.
"מה את עושה כאן?" שאלתי ולא הסתרתי את האושר שלי.
"עברתי לכאן עם אבא שלי," הקול שלה השתנה לפתע והעיניים שלה
קיבלו את אותו המבט העצוב שהיה לה תמיד, "אמא שלי... היא
נפטרה," היא חזרה לבהות בים.
גירדתי בראש.
"א... אני מצטער," גמגמתי.
לפתע חזר חיוכה הממזרי. "זה בסדר," היא אמרה, "אז ספר לי מה
שלומך!" היא צחקה.
חייכתי והתיישבתי לידה.
ישבנו שם שעות, מחליפים סיפורים.
דיברתי איתה כמו שרק יכולתי לדמיין שלוש שנים לפני.
כשלבסוף נפרדנו, היא נתנה לי את הכתובת שלה, ודרשה שאבוא
לבקר.
הבטחתי שאבוא.
לא ידעתי אם אעמוד בהבטחה, אבל הבטחתי לעצמי לנסות.

4.
היא היתה מוכנה לכך שחזרתי חודש מאוחר יותר, לבדי.
כשהגעתי אליה הביתה, אני לא חושב שהייתי צריך אפילו לדפוק על
הדלת.
הלב שלי כבר עשה את העבודה בשבילי.
היא פתחה, משקפי שמש גדולים מסתירים את עיניה.
"ידעתי שתבוא," היא אמרה בחיוך, "יאללה, הולכים."
היא תפסה לי את היד ונכנסנו למכונית שלה.
נסענו ברחבי העיר, כשהיא מגיעה למהירויות מדהימות.
"אבישג..." התחלתי לחשוש, "אולי תאטי קצת?"
היא פרצה בצחוק מטורף וצרחה, "אתה לא נהנה?!"
היא הגבירה מהירות וצעקה שוב, "חייל לוחם שכמותך, מפחד מקצת
מהירות?!"
"לא... ברור שלא," בלעתי את הרוק, אבל התחלתי להרגע. השליטה
שלה במכונית היתה מושלמת. היה נראה כאילו המכונית מאולפת למגע
ידיה.
"אני נוסעת לפעמים, כשאני עצבנית, וככה אני משתחררת," היא
הסבירה כשראתה את המבט התוהה שלי, "למדתי לשלוט במהירות של כל
מכונית."
הגענו שוב לחוף, ושוב ישבנו על החול, מדברים.
לבסוף, היא תפסה לי את היד והקימה אותי.
"בוא!! הולכים לשחות," היא צעקה.
היא הורידה את החולצה שלה ונותרה רק במשקפי השמש שלה, חזייה
ומכנסיים, ורצה למים.
בחיוך רצתי אחריה, מעיף את החולצה שלי על החול וקופץ למים.
כמו ילדים קטנים, השפרצנו אחד על השנייה מים, הטבעתי אותה
במים, והיא ניסתה להטביע אותי חזרה.
כשדחפה את הראש שלי למים, הידיים שלי נותרו בחוץ, מנסה לתפוס
את ראשה ולהכניס אותה למים.
בטעות, נתתי לה מכה במשקפי השמש, והם נפלו למים.
היא עזבה אותי, החלה לתור אחרי המשקפיים, שיערה על עיניה,
מחפשת במים, לחוצה כולה.
"איפה הן??" היא צעקה בחרדה.
"אבישג, זה רק משקפיים, תרגעי," התחלתי לעזור לה לחפש.
"לא!!!" היא צרחה עליי, לא מסירה את מבטה מהמים, "תמצא את
המשקפיים שלי!!!"
"אבישג, מספיק," תפסתי אותה בכתפיים כדי להרגיע אותה, "זה רק
משקפ..."
היא הביטה בי, והבנתי.

5.
היא ישבה על החול, בוהה בים, כמו אז כשראיתי אותה פתאום.
ישבתי לצידה, מחזיק לה את היד.
היא דיברה בשקט, בלחישה ממש.
"הוא מרביץ לי מאז שאני זוכרת את עצמי. הוא גם היה מרביץ לאמא
שלי. כזה הוא, שיכור ועצבני. הוא עבר לאילת כי כאן האלכוהול
יותר זול בשבילו."
היא לא הביטה בי. שתקתי, והיא המשיכה.
"אמא שלי לא יכלה לעמוד בזה יותר. היא חלתה בגללו. לא הזיז לו
בכלל. הוא אפילו לא חיכה. יומיים אחרי שהיא נפטרה, הוא כבר
הביא איזו זונה הביתה," היא נענעה בראשה בעצב והמשיכה בגיחוך,
"הספיק לה פעם אחת כשהוא שבר לה בקבוק בירה על הראש. היא עזבה
מיד, היא לא היתה חייבת לו כלום. לא היתה לה בת שהיתה סובלת
יותר אם היתה פתאום עוזבת. היא לא פחדה," היא הביטה בי בפעם
הראשונה מאז החלה את סיפורה.
לא יכולתי לומר מילה.
"הכל היה הצגה. התיכון, הצבא, החברים, החברות. אף אחד לא ידע.
לא רציתי שידעו. אף אחד מעולם לא אהב אותי באמת. וחוץ מזה, כלא
לא תהיה נקמה בשבילו. זה לא יעניין אותו. יותר מעניינת אותו
המכונית שלו, החדשה שהוא קנה. זאת תהיה הנקמה הקטנה שלי בו."
מבטה הופך לכועס, ואז לעצוב.
הסנטר הקטן שלה רעד.
"אבישג," לחשתי, "את יודעת... תמיד אהבתי אותך. אני אוהב אותך
באמת."
היא הביטה בי וחיבקה אותי בחוזקה.
אימצתי אותה אליי, ובפעם הראשונה מאז הכרתי אותה, אבישג ברנר
החלה לבכות.
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

6.
היא לא הסתדרה עם המהירות, ככה הם אמרו. הם אמרו שהיא לא
השתלטה על המכונית.
בבדיקות שעשו לה כי אבא שלה היה בטוח שהיא היתה שיכורה, לא
התגלה אלכוהול בדמה, וגם לא סמים.
הם המשיכו לטעון שהיא איבדה שליטה, והוא המשיך לטעון שהבת שלו
היתה זונה שיכורה, שגנבה לו את המכונית כשישן.
היא נכנסה בקיר במהירות של  167 קמ"ש.
ואני ידעתי מה קרה באמת.
אני יכול לדמיין אותה, אחרי עוד סדרה של מכות שקיבלה ממנו,
אחרי עוד פנס לעין.
יושבת בחדר שלה, ומחכה.
מחכה שהאלכוהול ירדים אותו, ואז... אז היא תשים קץ לכל.
היא הלכה בשקט לידו, ולקחה את המפתחות.
היא נכנסה למכונית החדשה שלו, לא זאת שבה נסענו, אלא המכונית
שלו, זו שהוא אהב יותר ממנה.
אני יכול לדמיין אותה מחייכת את אותו חיוך ממזרי, כשהיא עולה
להילוך חמישי, דוהרת לעבר הקיר.
היא לא איבדה שליטה. היא ידעה בדיוק מה היא עושה.
ועכשיו, המלאך שלי נמצא במקומו.
שם היא לא תחטוף מכות, לא תושפל.
שם יאהבו אותה.
יאהבו באמת.