קמתי בוקר, כרגיל. אבא שלי הזכיר לי שסבתא שלי התקשרה בערב
וששכחתי להגיד.
אחרי שהתאוששתי מהעייפות של הבוקר, נזכרתי בדינה, דודה של אמא
שלי, ששוכבת בבית החולים. שיט! הייתי צריך להגיד לאמא שלי
שסבתא התקשרה...
אם עכשיו דינה מתה, ובגללי אמא שלי לא ידעה על זה קודם, זה
יהיה מאד לא נעים. חשבתי גם על בת הדודה הרחוקה שלי, שמאד
קשורה לסבתא שלה. אבל מהר מאד דאגתי להרחיק את המחשבות האלה
מהראש.
הלכתי למטבח, והכנתי קפה כשההורים שלי נכנסו ואמרו שיש להם
משהו להגיד לי.
אמא הייתה עם דמעות בעיניים ואבא שלי נראה עצור כרגיל.
המחשבות חזרו.
לפני שאמא שלי סיימה את האנחה, שאלתי אם דינה נפטרה, והופתעתי
לשמוע את התשובה השלילית. למה הם בוכים? מהר מאד התברר לי.
"סבתא אידה נפטרה".
מה? אבל איך? לא יכול להיות, היא הייתה בסדר! אמנם עכשיו אני
נזכר שהיא שכבה בבית חולים כבר חודשיים, אבל אך אחד לא הכין
אותי לזה... לא שהייתי קרוב אליה יותר מדי, אבל ההפתעה...