היא שכבה על המיטה-ספה בקיבוץ נידח ליד הכינרת
חיסלה סוכריות ממכרות
ובכתה.
ברקע היא שומעת ילדים צורחים מהנאה בבריכת הקיבוץ
את שיר הקיבוץ המעצבן מנגן ברקע
אבל כל זה היה מטושטש
היא בכתה.
למה היא הייתה חייבת לנסוע ולהחמיץ
להחמיץ את ההזדמנות להיות איתו.

לפני שהם הכירו
חופשה בכינרת נראתה נחמד ואולי אפילו יותר מזה
אמנם אחיה הקטן בלתי נסבל
אבל המשפחות שיהיו שם נחמדות
אפילו ההורים שלה לא נראו אז כמטרד רציני
מה יותר רע מהכינרת.. חוף שלו ורגוע, מים צלולים.. צמחיה בכל
מקום.
כך היא דמיינה את החופשה
אבל כל זה היה לפני שהיא פגשה אותו
ועכשיו, היא בוכה.

אין כינרת יותר
וגם בטח לא תהיה
והוא, הוא יכול להיות
אם הוא רק ירצה

יום שישי בערב
כולם במסיבה מרחק שלוש שעות ממנה, גם הוא
והיא, בוכה.