השמש מטיילת לה על הרקיע, תוך אוושת הגלים המסנוורת אוזנים, כל
כך הרבה פשטות, אבל עם זאת כל כך הרבה יופי, צדפות אלמותיות
ליד פחיות קולה מאתמול, וחול, כל כך הרבה חול, ואנשים, כמה
אנשים.
אני רואה כאן בעיקר שמחה, אבל אפשר לחוש את העצב המתגנב לו
לאיטו הנובע מהידיעה שהשקיעה הזאת היא השקיעה האחרונה.
באופק אני רואה זוג מחובק, ככה הם הולכים לבלות את הערב הזה,
ומאחוריהם אני רואה משפחה, כמה משפחות באו לכאן, לחזות ביופי
הזה פעם אחרונה.
ויש גם כמה נערים, בחבורה, צוחקים כאילו כלום, אפילו היום צריך
לשמור על הכבוד בין החבורה, ויש אותי, הולך כאן ומהרהר, מתמלא
השראה שלעולם לא תבוא לביטוי, בשירים שלעולם לא ישמעו, בסרטים
שלעולם לא יוקרנו, בציורים שלעולם לא יצויירו, אבל מצד שני, כל
מה שנעשה גם הוא ימחק בדיוק כמו כל מה שלא נעשה.
חבל לי כל האומנות הזאת שתימחק לה בשניה, ואם לא שניה, אז אני
מניח שזה לא יקח יותר מיום יומיים.
אני מניח שעשינו את חובתינו בשביל הדור הזה, עכשיו מנקים,
עושים RESET, יבוא עוד דור אחרינו, מתישהו, ואם לא עוד דור, אז
עוד גזע, ואם לא עוד גזע, אז אולי באמת כדאי שהמצב ישאר כך,
שומם.
כמובן שיש כאלה שרוצים להישאר כאן, לשרוד כלומר, אבל איזה חיים
אלה, מתחת לאדמה מתרוצצים חסרי מעש כמו עכברי מעבדה בתנאים לא
תנאים, כמה מטרים למעלה אנחנו נשכב בשלווה.
אני לא רואה עוד אנשים כמוני, כולם נסחפים לבנאליות שלהם,
אפילו היום, לעזאזל, עוד לא נבראה האישה המתאימה לי, ועכשיו
כבר מאוחר מדי.
בינתיים השמיים מסתדרים להם כאילו כלום, ואני ממשיך לטייל על
החוף, מסתכל על הים, על האנשים, על השמיים, והולך, לא מפסיק
ללכת.
פתאום כל העניין הזה, של חיים אני מתכוון, נראה כל כך חסר ערך,
כשאתה יודע שזהו זה, כל מה שנעשה נעשה, ושום דבר עוד לא יוכל
להיעשות, לא עוד ימים של אושר, לא עוד רגעים בלתי נשכחים, לא
עוד פריצות דרך או יצירות מופת שנכתבות בהברקות של רגע, אבל
מצד שני לא עוד לילות חסרי שינה, לא עוד ימים של בטלה, חודשים
של כאב וחיפוש עצמי.
כשמסתכלים על זה, זה לא נראה כזה עניין כזה גדול, אני בסך הכל
מת עוד מעט, אבל יחד איתי כל השאר, אז יש אווירה מיסטית, אבל
בשורה התחתונה, אני בסך הכל מת, וזה היה קורה בכל מקרה, אז למה
אני מרגיש כאב נוראי בחזה, למה אני מרגיש שאני חייב לברוח ולא
יכול, למה אני מרגיש את סוף העולם בבטן שלי, הדבר היחיד שמשנה
לי זה שאני מת, אם לא עכשיו אז עוד כמה שנים היה לי סוף עולם
פרטי, הגרנדיוזיות הזאת עושה לי רע.
כל מיני צחוקים נשמעים באוויר, וזוגות מחובקים מסתכלים על
השקיעה, השמש יורדת לה כשברקע העננים, וקורצת להם בחזרה.
מעלי מטוסים עושים טיסות אחרונות, באופק סירה עושה שיוט אחרון,
השמש עוקבת אחריה, חלקת שמש פרטית משלה.
יש כאן בים טוהר שאני לא יכול להסביר, כאן אני מניח הכל התחיל,
ובעוד זמן קצר, הכול כאן גם יגמר.
זכרונות עמומים של ילדות מאושרת מתחילים להכות בי, סוג מוזר של
נוסטלגיה שתמיד מכאיבה לי, והפעם יותר מתמיד. נזכר בימים שמחים
על החוף, ימים אופטימים יותר, בלי דאגות, בלי כאב, בלי כלום.
מאז הכל עבר חלף לו, חוץ מהכלום, אני עדיין בלי כלום, וזה הדבר
הנוראי ביותר.
אבל שום דבר לא השתנה, ושום דבר לא ישתנה, ואני חוגג כאן לבד,
וכל מה שנשאר לי זה ההשראה של הים, והאנשים הצבעוניים האלה,
והפיסת קרקע הזאת שעוד מעט תילקח ממני, והשבריר חיים הזה שעוד
מעט יגזל ממני, זה הכל, אבל כמה שהייתי מוכן להסתפק בזה.

טוב, השמש כבר מתחילה לבעור אז צריך להתחיל לארוז, להתראות.