את מעיפה מבט אחרון במראה ופותחת את הדלת שמשום מה חורקת.
בחוץ הכל שחור ושקט, גם בפנים כשחושבים על זה...
פנס הרחוב מעיר חלושות את פחי האשפה ומשמש כתאורה לקרבות של
חתולי הרחוב, גם אצלך מתחוללים כמה כאלה.
את צועדת ברחובות בלי שום  מטרה, עוברת כבישים בעיניים סומאות
ורק בנס לא נדרסת. אין לך מושג לאן את הולכת, את פשוט מרגישה
שאת חייבת. זכור לך במעורפל שקבעת תוכניות, הרי לא סתם יצאת
מהבית באמצע הלילה... אבל זה לא ממש משנה לך כרגע. סביר להניח
שגם ככה אף אחד לא ישים לב שאת חסרה...
איכשהו את מוצאת את עצמך ליד הים, עומדת על קצה הצוק ומתבוננת
על הגלים הגועשים מתחתיך.
הים נראה שחור ורק הקצף של הגלים מוכיח שאכן ים נמצא מתחתיך
ולא סתם ריק.
המחשבות עוברות בראשך במהירות מסחררת, זכרונות, אנשים, תמונות
ומצבים מתקופות שונות בחייך. את חושבת שאת כנראה הולכת למות,
מישהו אמר לך פעם שלפני שמתים כל החיים עוברים לפנייך. חבל שאת
לא זוכרת מי אמר לך את זה... אולי סתם ראית את זה באיזה סרט.
את מנסה לדמיין את המוות, ונחרדת כשאת מגלה שאת בכלל לא רואה
בו דבר רע, אולי את אפילו מצפה לו... זה מסוג הדברים שהיית
מעדיפה לא לדעת על עצמך.. אבל מאוחר מדי
הרוח מתחזקת ואת מרגישה אותה מקפיאה את פנייך. את רועדת בכל
גופך, אבל את בספק אם הקור הוא הסיבה לכך.
בלי לשים לב זולגות לך דמעות מהעיניים. בהתחלה דמעות בודדות
ואז הן מתחזקות עד שכל גופך מטלטל מבכי ואת נופלת חסרת אונים
על החול הקשה  שמאחורייך, מתפללת שהחושך יעלם.
החודשים האחרונים מהדהדים בראשך כמו סרט החוזר שוב ושוב, בעצם
כל הזכרונות הם כאלה, סרטים הנצפים שוב ושוב בתוך אולם הקולנוע
שבראשך. פשוט אצלך אלה סרטים סוג ז'.
את מנסה לקום ולא מצליחה, הרגליים שלך הכריזו על שביתה, ואת
נראית כל כך מגוחכת נופלת שוב ושוב כמו תינוק שעוד לא למד
ללכת. לבסוף את מתייאשת וזוחלת לקצה הצוק. מטה את גופך למטה
ומנסה לאזור אומץ לעזוב את הצוק וליפול.
את מנסה לשכנע את עצמך שזה הפתרון היחיד, שהחושך לא יעלם לעולם
ושגם ככה לא תחסרי לאף אחד...  כואב לך לחשוב את זה.. אבל את
יודעת שזו האמת.



ואז את שומעת צעדים מאחורייך, את מסתובבת בבהלה ורואה אותו
עומד שם. בהתחלה הוא רק מביט בך ושותק, ואת מרגישה את המבטים
שלו צורבים אותך. אחרי כמה דקות הוא מתחיל לדבר. הוא אומר לך
שהוא ידע שתהיי פה, ואת נחרדת מהמחשבה שהוא מכיר אותך כל כך
טוב. הוא מבקש סליחה על כל הפעמים שהוא לא היה שם בשבילך, וגם
על הפעמים שהוא היה אבל אמר את הדברים הלא נכונים. הוא מזכיר
לך שהוא אוהב אותך הרבה יותר ממה שאת יודעת... ואת מביטה לו
בעיניים ורואה את עצמך.
ואז את מסתכלת סביבך ורואה שהלילה סוף סוף נגמר.



מוקדש לזה שלא טרח להיות שם בשבילי