כמה אפשר להגיד "כואב לי" "רע לי" נמאס לי"?
כמה האדם שמולך יכול לשמוע את כל אלו?
גם כשאוהבים, גם כביחד, לכל דבר יש גבול - גם לסבלנות של האדם
הכי סבלני.


ותמיד כשמדובר בכאבים הפיזיים אני מרגישה צורך לחנוק את זה
בתוכי.
מעדיפה לשתוק כי תמיד מרגישה שאני "מתבכיינת".

כשהייתי בבית החולים, אז מזמן, כל הזמן בכיתי מהכאבים, וכולם
טיפלו בי והבינו כי בסך הכל הייתי רק בת 12 ומה שעברתי שם אותי
במקום נורא כואב והם השתדלו לתת לי כל הזמן כדורים נגד כאבים
וכדורי שינה שאוכל להירדם.. בקיצור כל היום הייתי על תרופות..
כשיצאתי מבית החולים הייתי מסוממת קטנה.
עברתי גמילה קשה ועצבנית בבית, והבטחתי לעצמי לא לגעת בשום דבר
ממכר - מסגריות ועד אלכוהול... מאקמול ועד גראס.. שלא לדבר על
דברים יותר קשים.

אני זוכרת שבתקופה ההיא סבלתי נורא וגם ככה כל מי שהיה לידי.

ההורים שלי, המשפחה שלי - כולם.

אסור היה לי לזוז תקופה ממושכת מהמיטה והשכיבה גם גרמה לי
להשתעמם וגם לרחם על עצמי..
הייתי רואה את אחים שלי משחקים בחוץ ואסור היה לי לקום.. אחר
כך שהתחלתי לקום גם הכאבים התגברו וכנראה משם נובע הפחד שלי
להגיד שכואב לי.
אם רק הייתי אומרת שכואב - היו מושיבים אותי מהר במיטה חזרה..

אני זוכרת כמה שנים אחר כך.. הייתי בת 15 - 16 וממש בכיתי
מכאבים, דבר שלא קורה לי הרבה, החבר שלי אז ישב לידי והיה
לגמריי חסר אונים כי לא הסכמתי שייגע בי בכלל או שיסתכל עליי,
בטח לא על הצלקות, ודוד שלי אז נכנס לחדר ואני זוכרת שהוא אמר
לי - מורן, אין מה לעשות. כל החיים שלך זה יהיה ככה ויש לך שתי
ברירות - או למצוא את החיובי במצב הזה או כל הזמן לבכות על זה
שכואב לך.
נכון שכואב אבל חוץ מלקחת כדור נגד כאבים אין דבר לעשות.

אני חושבת שזו הפעם האחרונה שממש בכיתי ככה בגלל הכאבים.


למה אני כותבת? לא יודעת.. סתם מנסה להביא את עצמי לבכי
ולעצבים.. להגיד - זה לא פייר! זה לא היה צריך לקרות לי - בלי
להרגיש שאני מתבכיינת או עושה משהו רע.