אולי באיזה מקום הכל אבוד מראש, או שאולי דווקא לא. הדברים די
מעורפלים ומתנגשים כל הזמן אלה באלה כך שזה באמת מבלבל מעט.
אני שואל אותי מה מגיע קודם ולא כל כך מצליח להשיב על השאלה
המורכבת. הלא זוהי שאלת השאלות עוד מימי קדם ולא בהכרח ניתן
למצוא לה תשובה מספקת או בכלל תשובה כלשהי. לעיתים אני גוער בי
על ההתעסקות המיותרת בכל המחשבות הלכאורה מיותרות, ולא מצליח
להרפות. אולי עלי לשאול תרפיסט איך אפשר ואני לא משוכנע לגמרי
שזה יעבור. אולי משום שאני ספקן מטבעי בכל הנושאים הקשורים
לבהירות מחשבה ועצם קיומה אצל רוב הבריות. לעיתים אני נוהג
לשאול את עצמי שאלות חסרות פשר אשר תשובתן ידועה. אולי באופן
כזה ניתן להסביר גם את הנושא שבו פתחתי את הכתיבה. אז בכל זאת,
מה מגיע קודם? קודם לכן יפעת הייתה אצלי. היו גם פופו ויפית
וסתם ישבנו ובעיקר קשקשנו. יפעת אמרה משהו לגבי זוגיות ואהבה
ואז הסתכלתי בה וראיתי דברים שהיא לא מצליחה לראות באמת בעצמה.
ישנם רגעים קסומים שכאלה אשר בהם ניתן להתאהב בכל רגע מחדש
בחיים עצמם. אלו הם אותם רגעים אשר בהם לפתע כך עוברת בנו מעין
תחושת סיפוק מלאת חדווה וריגושים קטנטנים אשר מצחקקים בבטן
וגורמים לעולם להראות יפה, מקבל, מעניק, משתף ובעיקר אוהב. היה
זה כאילו היינו ילדיו הנבחרים של העולם אשר מגלה הבנה כלפי
רגשותינו ותאוותינו הכמוסים ביותר ומגשים את חלומותינו. כמובן
שלעולם יש הרבה ילדים כך שהוא לא יכול להיות בכל מקום כל הזמן
ולעיתים הוא מתעכב קצת או שסתם התור ארוך מדי, וכך עד שהוא שב
ומתייחס אלינו שוב, דברים לא כל נעימים קורים בדרך. אבל בכל
זאת, המחשבה שחשבתי לגבי יפעת הייתה, שזה פשוט מפתיע שבחורה
יפה ומקסימה כמותה, בחורה חכמה ושנונה באופן בלתי רגיל, מרגישה
כל הזמן שהיא פחות "חשובה" ממה שהיא באמת. אולי אפילו פחות
מחוזרת... קיים שם מעין חשש לא לגמרי ברור שגורם לה לחוש מעט
חוסר בטחון כשזה מגיע למערכות יחסים. ואז הסתכלתי על פופו,
וראיתי את אותו הדבר, והבטתי ביפית, וגם אצלה זה היה. עברתי
אלי, וזה פשוט הכליל אותי באופן מפליל באותה הקטגוריה. יכולתי
לעבור בתודעתי על הרבה אנשים יפים ומוצלחים לא פחות אשר לוקים
בתסמונת. רציתי לקום באותו הרגע ולצעוק "מגיפה!" רציתי ללכת
לרשויות לדווח על מפגע תברואתי, חשבתי לרוץ ולהקים מקלט לנפגעי
הטרור המשתולל ברחובות אבל אז צפיתי את הבאות וחזרתי בי
מרצוני. כבר ראיתי כרזות נישאות מעל ראשי המגולח. מכתבי נאצה
נשלחים לביתי, עוד יארבו לי מאחורי הבית עם אבנים. משוגע יקראו
לי וימהרו לאשפז אותי. בטח!
מה העניין, שאלתי שוב אבל בשקט, מה כל הקטע הזה ועל שום מה בכל
זאת? הרי אם קיימת מגיפה, יש גורם למגיפה. ניתן להמציא חיסון
נגד, למצוא את האב טיפוס ולהשמידו מהשורש. הרי אם אני מסתכל על
יפעת ורואה את מה שאני רואה, ואם יפעת מסתכלת בי ורואה משהו
שונה לגמרי ממה שאני רואה לגבי עצמי, וכך גם יפעת, ופופו,
ויפית כלפי פופו, ופופו כלפי אילן ומשה כלפי רונית ומנחם כלפי
כלנית. אני יודע? הסבירות היא שבאמת זה כך. ניתן לבצע כל בדיקה
אפשרית עם החברים של כל אחד מאתנו או סתם מול המראה למי שיש
באמת את האומץ לעשות זאת ולא להרגיש אידיוט מוחלט בהתחלה
לפחות.
אני משוכנע שדעת רוב האנשים שמכירים אותי באמת תהיה זהה פחות
או יותר, זה תלוי בקרבה האישית. אבל מה שיותר חשוב זה להבין
מאיפה זה בא לנו. חוסר ביטחון? שנובע מ...? לא יודע, ופה אני
מתלבט.
ניתן לחשוב שזה נובע מפחד להיפגע. זה לגיטימי. כל אחד שומר על
הנפש שלו היטב לפני שהוא חושף אותה באמת בפני אדם כלשהו. אל
לנו לשכוח חלילה שמדובר ברכוש יקר ערך ופגיע עד מאוד ולכן יש
לנהוג באותה הנפש במשנה זהירות. בהנחת יסוד בסיסית שכל אחד
נפגע בדרך זו אחרת בחיים אני אמשיך ואומר שבשל אותה פגיעה הוא
משוריין היטב ויכול להמשיך במסע החיים כעת כשבאמתחתו שק
מלא בשריונים משומשים להחלפה בדרך. הרי מי יודע איזו מכה עלולה
ליפול עלינו, ( חלילה, טפו טפו טפו ), מחר? מה, שנשאיר עצמנו
חשופים כך לרוח? בלתי אפשרי. וכך, משוריינים למפרע, אנו
מסתובבים לנו כאחד האדם, משחקים את משחק הנחשקים והחסינים,
ולמעשה לא מבינים מה מהתל בתוכנו ומערער את הביטחון העצמי בכל
פעם מחדש כשזה מגיע לאהבה. אז אני באמת מנסה להבין פה משהו
חשוב. רגע אחד, אם המסקנה היא שאנחנו בעצם מוגנים, ולא מוכנים
לחשוף את המנגנונים באחת כי זה עלול להכאיב אחר כך, ואנחנו
רוצים להיות בטוחים לפני שאנחנו מתמסרים. כמובן שקיימים עוד
אין ספור תיאורים מבעיתים שקשורים לכל הסרטים שאנחנו מאכילים
את עצמנו בהם, ומה היא בעצם הנחת היסוד? כמעט שכחתי. הרעיון
המרכזי הוא לא חכם או חדשני במיוחד. סתם בא לכתוב אותו בעיקר
לעצמי קודם כל כדי להזכיר לי שהחיים באמת יפים רוב הזמן. אבל
הדבר העיקרי הוא בעצם לבוא ולהגיד לי בפרצוף שאחרי כל אותן
מחשבות אני בדיוק כמו כולם ורובם חושבים על הדברים האלה בדרך
זו או אחרת, ואם באמת צריך לעשות משהו חכם הרי שיהיה זה לקום
מחר בבוקר, להבין שככה זה ואין מה לעשות, לקבל את העולם ורק
אחר כך לצפות שהעולם יקבל גם אותי.