נפגשנו באותו בית הקפה גם בפעם האחרונה, וגם בזו שלפניה. דווקא
אהבתי את המקום. ישבנו בגן הפתוח, אווירה נעימה. יש שם משהו
רומנטי, או שאולי זו פשוט דרכי להביט בדברים כשהם קשורים אליה
באופן מסוים. עוד הרבה לפני המפגש היה לי ברור שלשם נלך,
הרגשתי את זה. אספתי אותה מביתה. ( האמת היא שהאוטו שלי נתקע
ובאופן הכי טבעי נסענו בשלה ). הנסיעה לבית הקפה יחדיו הייתה
מוזרה. רגע, עוד מההתחלה... המחשבה על המפגש אתה הייתה מוזרה,
הנסיעה אליה הייתה  מוזרה,  והעובדה שהיא יושבת מולי בשר ודם
הייתה מוזרה. לעיתים קיים קושי מסוים לתאר תחושות ורגשות. כל
אחד חושב שזה הדבר הכי אינטימי ששי לו ושאין אפשרות שבאמת
מישהו יוכל להבין באמת. זה פחות או יותר מה שהרגשתי. הרבה
וכלום. אין ספק שהאהבה שבי כאילו גדלה לקראתה, אך משהו באיפוק
הצונן המאפיין אותה היטב לא הניח לי לרצות להיחשף.
אז ישבנו שם. דיברנו על כל מיני דברים אשר ניתן לקטלגם בסולם
האינפורמטיבי, השיחה הייתה באמת נעימה וגיליתי שמעבר לאהבה שלי
כלפיה משהו נוסף נולד בתוכי. משהו לא פחות חשוב שבאופן מסוים
חשוב לי פתאום הרבה יותר. האהבה שלי לעצמי. אני לא חושב שניתן
לערוך השוואות בניסיון להבין איזו אהבה גדולה וחשובה יותר.
מדובר בשתי אהבות שונות בתכלית. דיברנו ולא ידעתי מה לחשוב
באמת ומה זה אומר. פשוט הייתי. הנחתי לעצמו לאהוב אותה בדרכי
שלי.
"חשבתי על משהו..."  אמרתי פתאום ולא הייתי משוכנע שבאמת אני
רוצה לומר את הדברים. כאילו איבדתי אומץ או משהו כזה. היא לא
שאלה בקול רם על מה חשבתי אלא הביטה בי בשאלה גלויה.
"חשבתי עלינו - למרות שאין אנחנו - ויש דברים שאין להם תשובה
של ממש." רציתי להשתאות ואז החלטתי שאני לא מתכוון להפוך את זה
ליותר דרמטי ממה שזה באמת. "כמו למשל הנושא הזה, נו, איך
קוראים לו? הא - זוגיות. ולנצח תרדוף אותי השאלה למה בני זוג
שבאמת אוהבים האחד את השני משחקים משחקים." היא הביטה בי בחשד
ושאלה למה אני חושב שמשחקים משחקים. "כי ככה הם עושים. מאין לי
לדעת? את מבינה, זו בדיוק הבעיה. אני לא מבין למה." נראה לי
שהיא התכעסה מעט על התשובה שלי. היא לא הייתה מספקת ולא אמרה
דבר על מה אני באמת רוצה לדבר. "אתה טוען משהו מסוים, ואז אתה
לא מסביר." אז הסברתי: "בסדר. חשבתי לדוגמא, אם אני אשחק משחק
מכוון, האם זה היה עובד? עזבי את זה שהיה לי קשה במיוחד, אבל
השאלה שלי היא אחרת. אני לא יודע מה - אבל משהו." פה היא הביטה
עלי כאילו אני מפגר והייתה בדרכה למחות. "רגע... את שואלת מה
זה לשחק משחקים? את למשל שחקנית לגמרי לא רעה." ידעתי שפה
הפלתי פצצה. היא הציתה סיגריה ונאנחה.
"איך אתה בכלל יכול לומר לי דבר כזה?" עצרתי אותה מיד. "תקשיבי
לי, אני רוצה להגיד לך משהו באמת חשוב." היא עצרה והקשיבה.
"לעיתים קרובות אני שואל את עצמי האם אני מאוהב בך או רק
בפנטזיה שיצרתי לי ממך ואין לי תשובה של ממש. אני אומר לך למה
התכוונתי כשאמרתי לך שאת שחקנית. תסתכלי עלינו. ואני אומר זאת
רק מסיבה אחת. את טוענת שאת אוהבת אותי, ואת מצפה שאני אאמין
לך. או שזה בכלל לא משנה לך ואני סתם תקוע באיזה סרט שזה כן.
אז אם את אוהבת אותי איך את יכולה להתנהג כפי שאת מתנהגת ולא
לקרוא לזה משחק. זה כאילו שאת מעט נבוכה ממני, קשה לי
להסביר." היא הביטה בי ונראה היה שעדיין היא לא כל כך מבינה.
"אני יודע מה זה לאהוב. לקח לי זמן להבין בכלל במה מדובר ומה
ההשלכות של אהבה, אבל כל אחד הרי לומד בדרך שלו. ואין לי בעיה
להודות שאני אוהב אותך. ואהבה שלי היא כנה ואמיתית. אני יודע
את זה. וכשאני נאלץ לשבת לידך באופן כזה מבלי שתהיה לי האפשרות
לגעת בך אני מוטרף מזה לגמרי, ואני נאלץ לשחק משחק שהכל בסדר.
ובאמת הכל בסדר, אבל אני אפילו לא מרגיש צורך לעמוד מולך
ולהוכיח אותך על היכולות המופלאות שלי ולהתפאר בכך שאני חזק
ושאני יכול בלעדייך. זו לא גבורה בעיני. ואם את אוהבת אותי, אז
את משחקת משחק לא הוגן עם האיפוק המרגיז שלך ואני לא חושב שאת
עושה את זה בכוונה,
אבל..." ופה נתקעתי. לא יכולתי לומר מילה נוספת. גם היא לא
אמרה דבר. שנינו ניסינו, ממש חזק. אני באופן אישי ראיתי שהיא
התאמצה. ואז הסתכלנו האחד בשניה ובפעם הראשונה הבנו שזה נגמר.
נגמר באמת.