"הייתה זאת תמימות,
נבכה חרש על מותה"


הלילה קיבלתי מכתב חתום בשמה של טיפת שפיותי האובדת.

אוגוסט היקר.

זה כבר כמה בקרים שאני בוהה כגוויה בבבועתי במראה ומבכה על
העוול שגרמתי לך, זה כבר כמה לילות ששנתי נודדת על צירה, וראשי
מקרטע על כרית מיטתי כמוכת ירח כבולה בשרשראות. אוגוסט אלו הם
כבר כמה ערבים שאני יושבת לבדי בדומיית הליל, מתבוננת
בערפיליות הלילה דרך צוהר חלוני ומדמיינת את דמותך הבוכייה
מתבוננת עלי במבט ללא רחם. אלו כבר כמה חודשים שאני הולכת הלוך
ושוב על צעדי כקורבן לחטאי שלי, אני מצטערת אוגוסט, עד עמקי
נשמתי, איני יודעת כמה חשובה היא לך התנצלותי הכואבת, אך
אוגוסט, ימות החרטה שטובחות בי כחודי חרבות המקיזות את דם
השיגעון הזורם כנהר אשר מקורו בנפשי, שוברות אותי לחלוטין.
איני יכולה לשאת זאת אוגוסט, אם הינך קורא מכתב זה, אני חשובה
כבר כמתה. להתראות אהוב יקר, אבכה על חטאי לעד.

אדריאן.


"אדריאן היקרה", זעקתי בתוך בתוכי, "אדריאן הטובה והמתוקה,
למה?".
היו אלה ידי הרועדות  כשקרעו בחטף את המעטפה, והיו אלו אצבעותי
אשר נשתתקו לגמרי כאשר הפילו לארץ את הנייר המוכתם בדיו המוות
הארור. היו אלו ברכי שנפלו על משכבן וצנחו לארץ כגופת המת.
ועיני הארורות  אשר צרבו בחוריהן מדמעות הכאב על אובדן האדם
היקר להן מכל.
היה זה חלל פי שזעק לאויר העולם "לא!!", ונעמד דום לנוכח טיפות
המים אשר זלגו על לחיי והתרסקו בחימה על הרצפה כמטר זלעפות של
ראשית החורף הקודר, אכן היה זה בשבילי ראשית החורף, החורף
הראשון של תקופה חדשה, תקופה של אובדן.
סופה השתוללה בחוץ, גועשת ושוצפת, מפילה חמתה על המדרכות
הגסות, על מנורות הליל העתיקות והשחורות, על שיפולי גגות בתים
עטורי הרעפים בצבעי הדם, ועל פחי הזבל העומדים על תילן מחכים
לאור הבוקר המשחרר.
הסתגרתי בפנים הבית, מתהלך על עקבותי, מחשבתי כשיכור, מדדה
בקרטוע גס וחיוור לעבר ארונות המטבח, שולף באילוץ את בקבוק
הברנדי הזהוב, וחוזר על עקבותי לחדר האורחים, חסר כל עידון
וחיטוב, חומר גלם מכוער.
הברנדי גלש במורד כוס הזכוכית הקרה וגוצית בסינכרוניה עם מטר
טיפות הגשם הזורם בעוז לאורך עיקולי המרזב ומתנגש בחוזקה
במרפסת הפסיפס.
המשקה נע גלים גלים הנשברים בתוך עצמם כאשר קירבתיו לשפתותי
ולגמתי אחוז שיגעון את האלכוהול לתוך גרוני, מחמם היה לאיטו את
דמי ובשרי, אך אינו מוחה את האובדן, התיישבתי.
הנחתי את הכוס הריקה והמוחתמת על שולחן העץ הישן, והבטתי
באורות העלמים אפופי ההילה בקצות החדר, ובקרן הזווית. מחשבותי
נידחקו עתה ופינו עצמן לישימון, ישבתי כצמח, כדבר דומם על
כורסת הבד, מסתכל לאוויר בעיניים פקוחות ומלאות עצב, כחול עיני
איבד את צבעו, ופינה את הדרו לאדום הצורב, עיני כאבו מכדי
לראות, מכדי לקלוט אותות חדשים, נשכבתי לאחור על הכורסא
המתקפלת, ובקור עז, שכל אבריו רועדים בשקיקה ובפחד, נעצמו עיני
כבעל כורחן, ומסך התיאטרון הטרגדי נפל בחוזקה על בימת המציאות
העגמומית של יום קודר זה.
שנתי נדדה כשנתה של אדיריאן אהובתי, חלומות ביעותים תקפו אותי
ללא רחם כהוצאה להורג, לא פסקתי לראות בחלומי את גופתה המושחטת
של אדריאן, נטולת החיים והצבע, שבורת המפרקת, מקרטעת ומפרפרת
בין שמים לארץ, אשר צוארה אפוף חבל עבוט וגס, או שמה הייתה זו
גופתה המדממת אשר שכבה פרקדן על השטיח הפרסי, כאשר סכין מוכתם
נעוץ בבשר ליבה. איני מפסיק לתהות בחלומי הלא שכובה היא על
ארונות המטבח ללא רוח חיים כאשר צנצנת כדורי שינה ניצבת על שיש
הבדולח הקשה, ובבקבוק ויסקי זהבהב עומד על תילו ריק למחצה,
משקה המוות אז קראתי לו בחלומי, לא משקה החיים, לא ולא.
אני זוכר גם את דמיוני נקרע בין דמותה הגשמית של אדריאן הנופלת
מצוק גבוה בליל שימורים סוער וגשום אל עבר הסלעים החדים אשר
למטה, והים הגועש רווי הגלים עוטף אותה לחובו ובולע אותה ללא
רחמים בכדי להתבונן ביופיה הנוגה כציור דיוקנה של הלנה היפה
מכולן, או שמה דמיוני מטעה אותי ומותה היה קר כקליע מתכת מבהיק
וחד, החותך את סיווי בשרה כנייר רך, ופוצע את חדרי ליבה, מקיז
את דמה לכל רוחות הצפון, מכתים את אויר הלילה בדם יין קדוש
שכזה.
נפשי סבלה מעינוים רבים וכואבים זה אותו הלילה, גבי התהפך
ברוטציה עם בטני על ספת הבד הדהויה ועיני ריצדו בחוריהן כמנסות
להעדיף החלום על פני העייפות שבחוסר השינה. דמיינתי בעיני רוחי
את היום בו רבנו על עתידנו, את טריקת הדלת הצורמת והאכזרית,
המכוניות בצבעי הצהוב והשחור העוצרת בצידי המדרכה ואשת נועם
בשיער חום חלק ומלא, בעלת חיטובי גוף מדוייקת כיד אומן,
ועיניים כצבע האזמרגד הבוהק נכנסה לתוכה וסגרה את הדלת, נותנת
לנפשי להתענות עוד רגע נוסף בראותי אותה נוסעת אל האופק במרכבת
הדמים, משאירה אחריה שובל של עשן סמיך ומחניק, ושלל זכרונות
מדוייקים עד היסוד, שניצרבו במוחי משום הזמן הנהדר שבילינו
יחד, ולחשוב שהכל בגלל טבעת, טבעת אחת ארורה, אירוסין ארורים,
ארור ונתעב הוא אני אשר הצעתי לה זאת, אשר בעיני רוחי ראיתי את
שנינו באותו רגע נכסף וכואב תחת אור הכוכבים בשמיים נטולי ענן,
מחזיקים את תינוקנו בזרועות פתוחות ושרים לו שיר ערס חלש
ועדין, בעיני רוחי עוד ראיתי על חוף הים את ביתינו בין שני
הקומות, את דלת העץ מקושטת בקווים ציורים שנחרטו בעץ האלון
הכבד ממנו הייתה עשוייה, את הגג האדום והמשופע אשר בטבורו ניצב
חלון גמלוני נוסח מקדשי יוון העתיקים. את הכרכוב הביזנטי,
עליית הגג המרווחת, אשנב המרתף, קמטי הגג האלכסוניים, צינור
המרזב אשר איני מוצא זמן לנשום בימי החורף הגשומים, ואת פני
הבית רווי חום, אהבה ומשפחתיות נכספת, שאותה נמצה עד היסוד.
דמיינתי אז את שנינו נשבעים כל ערב זה לזה שנשאר נאמנים לנצח
אחד לשני, ושלעולם לא ניפרד, ציירתי אז באותו רגע את שנינו
מחזיקים ידיים ומתעלסים על החול הרך והבלתי נראה של חצות הליל,
כאשר קולותינו, קולות האהבה מתמזגים בצלילי הגלים הנשברים על
קו החוף.
כל זה היה טעות, יודע אני זאת, היא לא הייתה מוכנה, היא ברחה,
אני ברחתי, צעקנו אחד על השני, הרעפנו גינונים וקללות בחלל
האויר, חלקן פגעו בנפשות אדם וכאבו עד אימה, אני זוכר את עיני
רואות את גבה המופנה אלי, רוצות שתיצרבנה לעד בברזל המלובן שלא
תראנה יותר דבר.
קמתי בפרעות נוטף זיעה קרה, בגדי נצמדו לעורי הלח והרטוב, נפשי
לא ידעה מרגוע באותם רגעים של אי שלוות נפש מהולה בערפול
מחשבה. תפסתי בחוזקה את שיפולי חולצתי ומשכתי אותה אל מעבר
לכתפי וראשי משאיר לאויר הלילה הקריר לנקות את הזיעה הצורבת,
לרענן את נקבוביות העור, וללטף ברכות את בשר הגוף הדביק.
קמתי וחילצתי אברי, עדיין לא הפציע השחר, התבוננתי בשעון,
שעתיים לאחר חצות , הגשם פסק זה מכבר, שקט חרישי נישא כתפילה
באויר, השתעלתי מפעת הקור, וחיפשתי במהרה שמיכת צמר חמה להתעטף
בה.
ניגשתי מסוחרר כמעה אל ארון הבגדים, פישפשתי מעט במצאי
המגוהצים והמקפולים ששכבו זה על זה במאונך, ושליתי מבין כמה
שמיכות אחדות, את שמיכת הצמר העשויה פסים פסים של חום אדמדם
מעורבב עם פסים של לבן שלגי וצמרי. חזרתי אל חדר האורחים, לא
התחשק לי יותר לישון בחדר השינה הקודם שלי, כל המצאות באותו
מקום רק תזכיר לי אותה, ואת האהבה ששררה בינינו כברית דם.
הנחתי את שמיכת הצמר על הכורסא הלחה, מניח לה לספוג מעט מן
הנוזלים, בעודי ניגש חזרה למטבח וממלא מים בקומקום שצורתו
כצורת פיל אפור וכסוף.
הקומקום שרק שריקות דקות וצורמות, נישאות לגבהים מעוררי חלחלה,
האדים נישאו מתוכו כעשן מתוך ארובה, מזגתי מעט מים חמים לתוך
כוס החרסינה הכהה, נותן לשקית התה לצבוע את המים בצבע חום,
כאשר זאת נישאת על פני המים וצפה על פניהם.
הוצאתי כפית קטנה וקישוטית מן המגירה, וכדגל באדמה רכה הצבתי
אותה בגאון בתוך כוס התה בעודי שם פעמי לעבר חדר האורחים,
מתכנן בראשי את צעדי לבאות, מנסה לאחד את קרעי ליבי, להגליד את
פצעי, ולהמשיך הלאה כדרך החיים לאחר הטראומה.