אני מביטה בבלבול,
בשותפי הנוכרים למסלול החיים,
מבחינה כי אני שונה מהם בתסכול,
מבחינה כי הם הולכים ונאלמים.
קולם מצטרד ונאלם,
נסחף לתוך עולם אכזר של סחרור חושים,
בנסיונם להדמות לכולם,
פסעו לתוך דרך חתחתים.
ורק אני נותרתי,
קולי צלול ושלם,
ועדיין לא נכנעתי,
לפיתויי העולם האילם.
אך תשוקותי מובילות אותי לאותו מקום,
בו נשבעתי שלא אלך לעולם,
אליו נסחפו האחרים כמתוך חלום,
שם בלי דעת איבדו את קולם.
אך ליבי עוד נותר נאמן,
לעולמי השקט, המשמים,
לקולי הצלול, הישן,
ממנו איני רוצה להפרד לעולמים.
אך הסיגרייה שהניחו לפני,
שותפי הנוכרים, האילמים,
עוד בוערת בשקיקה מול עיני,
מפתה לזנוח קולות וצלילים.
אך בפי עוד דברים לאמרם,
ועוד לא הושתק קולי,
עוד לא נכנעתי לעולם,
שאליו לא נסחפתי בזכות בינתי.