אם הייתי ילדה, בטח הייתי בוכה עכשיו
עכשיו כשכלום לא נראה בסדר
אולי ילדה לא יכולה להסתכל רחוק כל כך
אולי עדיף שהייתי ילדה

"הייתי אומרת לך שאני אוהבת אותך
אם הייתי יודעת שזה ישנה
אבל אני יודעת שאין טעם
ושאתה כבר הלכת
לא שפטתי נכון את הגבולות שלך
דחקתי אותך לפינה
לקחתי אותך כמובן מאליו
הייתי עושה כל דבר כדי להחזיר אותך אלי
אבל אני פשוט ממשיכה לצחוק -
מסתירה את הדמעות מעיני"

ילדים לא בוכים
אבל ילדים לא מבינים, איך הם יכולים לבכות ?
רק הגדולים, הרציניים
המבינים יכולים לכאוב באמת
לבכות
ואני כבר לא ילדה
ולא כלום
אני בוכה
אני שמחה
אני הכל מהכל ביחד ולחוד.
אני אתו ואני אתך
ואני עם עצמי
אבל קצת פחות
תחושה שהייתי כאן כבר פעם אבל לא ממש
לא ככה
הכל כביכול כל-כך ברור ופשוט
אבל...
כל-כך לא,
הרי איך דברים יכולים להיות לי עכשיו כל-כך ברורים ופשוטים
כי אחרי הכל
מדובר בי...
אני יושבת וכותבת שטויות על הדף זורקת מחשבה לתוך שורה
רגש למחשבה
רגש לשורה
אני מעוללת לעצמי עוול
או שלא
או שלא הכל כל - כך חד
כל- כך שחור ולבן
אני רוצה לברוח ורוצה להישאר
אני רוצה לצחוק ולבכות
לשתוק ולדבר
להיות אתך ולאהוב אותך
לאהוב אותו - לא לפגוע בו
וזה בכלל לא אותו דבר .
חלום בתוך חלום כמו הזיה בתוך הזיה
מחשבה רודפת מחשבה
ואני חשבתי שאת הקשה  מכל כבר עברתי
וזה נכון, באמת עברתי,
אבל מי אמר שזה ייתן לי כוח עליון ?