תום, כך קראו לו, כריש עסקים ממולח שכמותו. הוא חשב לעצמו שזה
מאוד מוזר לחשוב על עצמו בלשון עבר, אבל זה היה המצב. כעת היה
יושב על הספסל (או איך שלא קוראים לדבר הזה כאן), ממתין כנראה
לתורו. זה לוקח להם יותר מדי זמן,"ואני חשבתי שבקופ"ח התור
ארוך", חייך. במחשבה שנייה, הבין, יש לו את כל הזמן שבעולם.
הוא לא ידע למה בדיוק לצפות. אור לבן בוהק שיימשך לפניו, סרט
הפספוסים הגדול של חייו, מאזני ענק, שלט: גן עדן ימינה גיהנום
שמאלה, פגישה נרגשת עם הוריו ואחיו המנוחים, ואולי בעצם כך זה
יימשך לנצח. הוא נזכר איך היה קודם לכן.

קודם לכן התכנסו כולם בבית הקברות, והוא - שהרשו לו לצפות -
ניסה לצעוק אליהם אני כאן, מעליכם. תמיד רצה להיות מין רואה
ואינו נראה שכזה - נוכח-נפקד - רצה לשמוע מה בדיוק הם אומרים
עליו כשאיננו. ועכשיו, כשיכול היה זה נראה לו מיותר, אולי
אפילו אכזרי. בכל זאת לא יכול היה לגרוע את מבטו. פרט לגרושתו
וילדיה (לא, לא היו לו ילדים משלו), ששהו בחו"ל, כולם היו כאן,
כולם. שותפיו הזוטרים בחברתו המשגשגת, מגירים דמעות של תנין.
"בטח מאוד קשה להם עכשיו, כשיאלצו לחלק ביניהם את הנתח שלי
בעוגה". אף פעם לא סמך עליהם לגמרי, לכן תמיד הקפיד לשמור
לעצמו 51 אחוזים בחברה. אבל הוא ידע שהוא זקוק להם כדי להחזיק
לעצמו חברה כל כך גדולה. לכן גם הבטיח להם שותפות, לכן גם
הסכים שחלקו בחברה יעבור אליהם כשימות. "חוץ מזה", חשב, "לא
הייתי רוצה שאדם יקר לי יכנס למאורת הצפעונים הזו אחרי שאמות".
כן כולם היו, היו גם חבריו. חברים מתנשאים למועדון המיליארדרים
היוקרתי. תמיד היו כל כך אדיבים אליו, צחקו מבדיחותיו, האזינו
ברוב קשב לסיפוריו המרתקים, הזמינו אותו לאירועים משפחתיים,
ועוד ועוד. אבל הוא, שניחן בטביעת עין ייחודית, יכול היה
להרגיש בצביעות הנשקפת מכל התנהגותם. לא, הם בוודאי לא יכלו
לקבל מין נובו ריש שכמוהו, אחד שעשה את הונו משך שנים ארוכות
במו ידיו. למעמד נולדים, מעמד לא קונים, כך בוודאי הרגישו,
שינן לעצמו. אפילו חבר או שניים מחבריו הישנים - אלה שהתרחקו
ממנו לאחר שעבר לכפר שמריהו -  הגיעו לכאן במפתיע. "מה הם
עושים כאן, הקנאים האלה" , תהה, "בטח רוצים להיות בטוחים שאני
מת ..." גם ש. - עורך דינו והאיש ש"שכר טרחה" היה שמו האמצעי -
היה שם. יחסו לש. היה מעורב . מחד, היה ש. מעורכי הדין
המובילים בארץ, איש פיקח להפליא ששמו הלך לפניו בתחומי המשפט
האזרחי בכלל וזה המסחרי בפרט, ואף עשה גדולות ונצורות למען תום
- האיש והחברה. מאידך, תמיד חשד בו שהוא ממציא לעצמו עבודות
חדשות ("צריך לרשום את זה", "אני במקומך הייתי תובע את ההוא",
"תן לי שבוע ואסגור את עסקת חלומותיך" היו משפטים שגורים בפיו)
ומנפח את שכר טרחתו (מישהו הרי צריך לשלם על ארוחות הפאר שאכלו
עורך הדין ואנשי משרדו שלא לדבר על עלויות ה"אחזקה" של הפילגש
שניסה בגמלוניות מסויימת להסתיר מתום ויתר לקוחותיו הקרובים).
גם בעניינים אישיים לא תמיד סמך על  טוהר שיקול דעתו  והרבה
לחשוד שהיה לו מניע נסתר. כך למשל דיבר ש.  על ליבו לפני שנים
רבות להכין צוואה ולא שכח באותה הזדמנות לגבות ממנו אחוז וחצי
מהערך הכולל של נכסיו. כך גם, שני רגעים לאחר שמצא את אהבת
חייו, א., ורגע לפני שנשאה לאישה, הפציר בו ש. לכרות עמה הסכם
יחסי ממון. "תראה, הסביר, כולנו מקווים שנישואיכם יאריכו ימים,
אבל אם יקרה הגרוע מכל  ביחסיכם- לפחות לא תצטרך להפסיד שתי
ציפורים במכה אחת". תום לא אהב את האופן בו שיבש באופן מגמתי
ביטויים ידועים. פרט לכך חשד שש. מקנא באופן ביזארי למדי
בבחירת לבבו  ובוודאי שלא יתנגד להרוויח עוד קצת שכר טרחה.
לאחר שהפך בנושא ימים מספר הבהיר לש. שאינו מעוניין לפגוע
באהבת חייו בעריכת "איזה חוזה משפיל איתה שישאיר אותה בסוף בלי
כלום". לא הועילו כל מחאותיו של ש. וההסכם לא נחתם.  כעבור זמן
קצר נישאו תום  וא. .  ועתה, מקץ שנה בודדת מאז, עמדה א. -
אהובתו וחברת האמת האחת והיחידה שלו  - גלמודה מול הקבר, ספק
מצטנפת ספק מכונסת בעצמה, מנסה לעצור בעד שטף דמעותיה. לו רק
יכול היה קורא לה "הי, אני כאן איתך, לא עזבתי אותך ולא אעזוב
אותך לעולם". אבל לא יכול היה וגם לא יכול היה לעמוד במחזה
מכמיר הלב. מכמיר לב במיוחד בהתחשב במה שקרה קודם לכן.

כי קודם לכן, כך התלחשו המוזמנים בהלוויה, היתה א. זו שמצאה את
גופתו. הוא ראה בעיני רוחו את אשתו המסכנה חוזרת עייפה ומיוזעת
מהטיול שהדריכה בגליל באותו היום, נכנסת הביתה וקוראת "הי
מותק, הגעתי". אחרי שלא ענה לה, בוודאי  ניסתה שוב מספר פעמים.
משנוכחה לדעת שקריאותיה נותרות כקול קורא במדבר, כנראה שהחלה
לחפש ברחבי הדירה. ולבסוף, מצאה את גופתו מוטלת בשלולית דם על
סף מרתף הבית. דווקא מרתף הבית.

זה משום שקודם לכן, כשחזר מהעבודה, שמע רעש חשוד מכיוון המרתף.
זה לא היה חרק או החתול, האחד אינו משמיע קולות כה רמים והאחר
נמנם לו בפינת הסלון. גם איש מלבדו לא היה אמור להיות בבית
בשעה זו. "הפיקסו החדש" נבהל תום. יכול היה לברוח, יכול היה
לצלצל לחברת השמירה הפרטית. אבל הוא, עם המצ'ואיזם הגברי שלו
ותחושת העלבון שלו מעצם עזות המצח הגלומה בפריצה לביתו הפרטי
ועוד בשכונת מגורים הומה מאדם  וטרם רדת החשיכה, החליט לקחת את
האקדח הישן ולרדת לבדוק מי נמצא שם. כשפתח אט אט את דלת המרתף
(המוגפת, אך לא נעולה) עוד הספיק לראות בזווית עינו את הפורץ
ולהרים את אקדחו. אבל לא היה לו - הוא שהשתמש בנשק רק במטווחים
הבודדים שחייב אותו החוק - סיכוי מול פורץ מיומן שניכר בו
שהמצב אינו זר לו , וכך נורו שתי יריות והוא צנח ארצה.

הוא לא ידע שקודם לכן שוחח ה"פורץ" בטלפון. "חמישים אחוז מחר
וחמישים אחוז רק אחרי שאראה שגמרת את ה"עבודה" ", התעקשה א. .

א., לעומת זאת,  לא ידעה על הצוואה הישנה שתום עשה קודם לכן -
הרבה לפני שנפגשו -  וגם הוא שכח לשנות אותה. רק ש., עורך
הדין,  שמר עליה מכל משמר, וכעת הוא עומד להודיע ליורשים עליה
ואח"כ יתקשר גם לא. "לבשר לה את הבשורות המרות באמת" ...