כשהייתי ילד וגרתי עם הוריי הם תמיד התגאו בי. הם סיפרו
לחבריהם ש 'בנינו יגדל לגבר נאה, ישא את בחירת הכפר לאישה
ויעבוד כדייג או סוחר כדי לפרנס את משפחתו'.
ואני תמיד השבתי להם 'אני לא אהיה סוחר וריח הדגים מחליא
אותי. ואל תצפו שאני אשב בבית עד סוף ימי ואגדל ילדים! אני
רוצה לראות את העולם!'
'הפשטות היא מהות החיים' אבא תמיד היה אומר. 'אין טעם לשוטט
כשכל מה שאתה צריך נמצא כאן'.
אבל אני לא רציתי חיים שלווים, לפחות לא במובן שהם חשבו עליו.
אני רוצה שקט ושלום כמו רוב האנשים ההגונים אבל בדרך שלי. זאת
אולי הסיבה שבחרתי לחיות בין העצים. וכן, גם כדי להוציא כמה
שדים מתוך הראש שלי. עד היום הכל התנהל כשורה. חייתי כאן ביער
בלי שאף אחד יפריע לי, נהגתי לצאת מידי פעם כדי לשמוע על מה
קורה בעולם ולרכוש אספקה. אף פעם לא תכננתי להיתקל בכל כך הרבה
אנשים במצוקה, ולעזאזל עם המצפון שלי שלעולם לא נתן לי שקט
כשראיתי צרות!
אולי זאת הסיבה שהגורל בחר להביא אותי ליום הזה שבו אני
אתמודד עם כל הפחדים שלי. הכל התנהל כשורה עד שהחושך אפף את
היער ומצאתי את עצמי פנים אל פנים מול המוות בכבודו ובעצמו.
אולי הייתי צריך להקשיב להם אחרי הכל...

הדמות האפלה התקרבה באיטיות אלי ואל בולזג ששכב לצידי, תנועתה
החרישית כמעט אמרה: 'אין לכם לאן לברוח כדאי שתיכנעו כבר עכשיו
ותנו לאפילה לעטוף אתכם.' הייתי מוכן להישבע שכבר ראיתי את
היצור הזה בעבר.
אבל אני לא אכנע, כל עוד דם זורם בגופי! ואני גם לא יכול
לברוח כי בולזג פצוע, ואפילו שלא יכולתי לראות אם הוא נושם יש
עדיין סיכוי שהוא חי. אני לא יכול להשאיר אותו כאן לבד. הרמתי
את החרב, הקפתי את האריה כדי לעמוד בינו לבין הצל ועברתי למצב
הגנה, מוכן להילחם בכל מחיר.
"תעצור!" צעקתי, "אני לא יודע איך נכנסת ליער הזה אבל כדאי
שתצא מכאן מהר." זה לא ממש עזר והצל המשיך להתקדם, כשידיו
המחודדות מושטות קדימה. עוד רגע והוא יגיע אלי.
תקפתי. בתנועת חתיכה ניסיתי להסב נזק לידיו, אבל נראה שהחרב
עוברת את הדמות בלי לפגוע בה. "אני מנסה לחתוך אוויר", אמרתי
לעצמי. עוד מכה הפעם לאזור הרגליים, ושוב שום דבר. הצל התקרב
אלי ונאלצתי לסגת מעט לאחור. הוא לא עוצר! עוד צעד אחורה,
הרגשתי שרגלי נוגעת במשהו. בולזג. זרועות ניסו לתפוס אותי,
נראה כי הצל יצר לעצמו עוד ידיים, אינספור חבלים שחורים שניסו
לתפוס אותי. עוד צעד אחורה כדי להתחמק ואז מעדתי אל מאחורי
בולזג. כשנפלתי ניסה הצל לאחוז בי לפני שאברח מהישג ידו, אבל
כל מה שהצליח להחזיק הייתה החרב שלי. החרב נמשכה אל הצל ונבלעה
בו, משאירה אותי בידיים ריקות. נראה כי הוא מתעלם מבולזג ובא
ישר אלי. מכה מהירה של זרוע ניחתה בגופי ואחזה בי בחוזקה. לא
נותנת לי מנוס.
ואז החלום בא שוב, יכולתי לחוש את הכאב והצרחות מגיע הפעם
מהאוויר השחור שלכד אותי. כאילו אלף נפשות תקועות בתוך ענן של
רוע. והצל ניסה להטמיע אותי בתוכו, להפוך אותי לחלק ממנו כנגד
רצוני. ולא יכולתי באותו הרגע שלא לצרוח בכל כוחי כשחשתי את
העצמות והבשר מתחילים להתפרק ממני, נשאבים לתוך הצל. הכל נראה
אבוד, חסר אונים, כמעט החלטתי להפסיק להיאבק ולהיכנע לחשכה;
כשלפתע יכולתי לראות, אומנם לא בבירור, דמות לבנה לשמאלי.
איסטריל לחשה כמה מילים ופתאום אור הופיע בכל מקום. האור
סנוור את עיניי ומנע ממני לראות מה מתרחש, לפני שאיבדתי את
ההכרה יכולתי להרגיש את האחיזה מרפה ממני... ואז חושך.

התעוררתי שוב על אדמה יבשה, עלים מכסים את גופי וראשי נשען על
משהו רך. יכולתי לשמוע את הרחש של מים זורמים ואז פוגעים בסלע.
מפל. הבטתי למעלה וראיתי שמעל לאמרות העצים השמש עדיין גבוה
בשמיים. כמה זמן עבר מאז שאיבדתי הכרה? מה קרה לי? מטלית לחה
נגעה במצחי, יד ליטפה את הלחי בעדינות. הרמתי את ידי כדי לגעת
ביד אבל לא יכולתי, איבדתי כנראה את שארית כוחותיי. הבטתי
סביבי וראיתי את מה שכל גבר רצה לראות כשהוא מתעורר.
"איסטריל," אמרתי, "מה את עושה כאן?" ניסיתי להקים את עצמי
אבל ידה של הפיה החזירה אותי לשכיבה והניחה שוב את ראשי על
רגלה.
"עדיף שתמשיך לשכב, כמעט איבדתי אותך באותו היום ואתה עדיין
צריך להתחזק."
לא התנגדתי לה, ולא הייתי יכול גם אם הייתי רוצה. "כמה זמן
עבר? מה קרה?"
"איבדת את ההכרה לפני 5 זריחות ו-5 שקיעות."
"כל כך הרבה זמן? איך?"
"לא כולם מסוגלים לעמוד בפני ה'שאחרן' ולהישאר בחיים. כמעט
ואיחרתי את המועד. עשית מעשה טיפשי כשניסית להילחם בו כך לבדך.
אם אריה הכוכבים לא הצליח להיאבק בו מה גרם לך לחשוב שאתה
תצליח יותר?"
"בולזג. איפה הוא? מה קרה לו? אני מקווה שהוא בסדר."
"הוא בסדר. השחראן לא הספיק להטמיע אותו לפני שהגעת. אולי את
זה ניתן לנקוף לזכותך. מסתבר שברגע שהבחין בך הצל החליט שאתה
מטרה חשובה יותר ועזב את בולזג."
"מה הוא עשה לי? יכולתי לחוש את החיים שלי עוזבים את גופי."
"לא כדאי שנדבר על זה עכשיו, עדיף שתמשיך לישון."
"אני לא יכול לישון! איפה הדבר הזה? הצלחת להרוג אותו. ראיתי
שהפעלת עליו איזשהו סוג של קסם לפני שהתעלפתי."
"אי אפשר להרוג את השחראן, אבל הוא לא יטריד אותנו בקרוב."
"יכול להיות שהוא עדיין כאן ביער? כדאי שנתחבא, ואיך הוא
הצליח להיכנס? הקסם אמור להגן מפני פולשים".
קול עבה נשמע במרחק כמה מטרים. "כבר לא." הרמתי את גופי,
מתעלם מניסיונותיה של איסטריל למנוע ממני לקום. "אט אט, ידידי
הוותיק, אתה עדיין לא בריא."  
מולי על גוש אבנים עמד בגאווה בולזג, האריה הזקן, אריה
הכוכבים, מלך החיות, נסיך הצדק. אינסוף תארים ניתנו לאריה
הגדול, ורובם לא עשו עמו צדק. ממיטב ידיעתי הוא חי ביער הזה
מאז ומתמיד, אולם רק באלף האחרון הוא החליט להסתגר מהעולם
החיצון. הוא לא יצא מכאן כל כך הרבה זמן ששמו הפך למיתוס. כולם
שמעו על האריה האגדי שעזר לשליטי העולם הקדום לשחרר את האדמה
מהרוע. אבל מעטים פגשו אותו, ואלה שכן מעדיפים לא להזכיר את
זה. הסיפור על האריה שנלחם לצד האלים כדי לגרש את דורגן אל
המוות ואף הציל אותם מכליה עדיין עובר מאב לבן במשך אלפי שנים.
אני בעצמי עדיין מרותק כל פעם מחדש שאני שומע את אחד מספורי
המסעות והגבורה שלו.
ואם זאת בולזג הזקן תמיד היה חבר טוב ובא בשעת צרה להגנתי. אם
יש מישהו בעולם הזה מלבד הוריי שאני סומך עליו זה יהיה הוא.
כשראיתי אותו לפני חמישה ימים שכוב על הרצפה, בלי לדעת אם הוא
חי או מת פחדתי שאיבדתי את החבר היחיד שלי בעולם.
"שוטה זקן! הייתי בטוח שמתת." קראתי לו ואף קמתי להתקרב אליו
אולם הראש התחיל להסתחרר והעדפתי להישאר במקום. הרגשתי
שהרגליים שלי בוגדות בי וגופי החל להתנדנד.
בניתור קל יחיד נחת בולזג לצדי ועזר לי להישען עליו. "תודה
לך" אמרתי והמשכתי להישען עליו. ואז קלטתי מה הוא אמר. "מה זאת
אומרת היער כבר לא מוגן?"
"כנראה שהקסם נשבר. אני לא יודע איך אבל ניתן כבר לראות את
ההשפעות."
"איזה השפעות בדיוק?"
"כל מיני יצורים שבעבר לא יכלו להיכנס לכאן עכשיו מצליחים."
"במה בדיוק מדובר?"
"בתחילה היו אלה רק כמה אורקים שבדרך כלל מנסים להיכנס אבל
ללא הצלחה, עכשיו מתחילים לחדור יצורים מהעולם התחתון, מפלצות
מעולמות אחרים, כל מיני דברים מוזרים שאף פעם לא נראו כאן."
"אז כדאי שנברח מכאן, לא?" אמרתי.
"הם עדיין נמצאים בשולי היער אבל הם מתחילים להתקדם אל עבר
המרכז. בקרוב מאוד יגיעו אל הבקתה שלך ולכאן."
"בולזג צודק, אני כבר מתחילה לחוש ברוע במקום הזה, משהו שלא
היה כאן כשאני הייתי פה לפני שבוע." אמרה איסטריל. עכשיו היא
כבר עמדה לידי, שמלתה מתנפנפת ברוח.
"יש למישהו מכם השערות מה גרם לכל זה?"
"יתכן שאיזה מכשף בר עוצמה ביטל את ההגנות, אולי שד מהמעמקים
השתחרר או אולי הקסם פשוט פג.." אמר בולזג.
"אולי. אבל למה כל כך הרבה יצורים תוקפים את המקום הזה בו
זמנית?"
"גם לזה אין לי תשובה, הרבה זמן לא הייתי מחוץ ליער והמקורות
שלי לא מסרו לי מידע חדש כבר שנים."
"מה אם שאר תושבי היער? אנחנו נזדקק לעזרה להגן על המקום."
"רובם עזבו כבר לפני ימים, רק מעטים נשארו ולא להרבה זמן"
"מה אם הואגר (הדרקון)? אני בטוח שהוא נשאר להגן על המערה
שלו. הוא לא היה מסגיר את הסודות שלו אפילו לא לאמו. בטח תוכל
לבקש ממנו לעקב אותם מעט, בולזג."
"מאוחר מידי, לפני יומיים המערה שלו התמוטטה ולא ראיתי כל זכר
אליו. אני חושב שהוא טס מכאן."
"אז מה עכשיו?" אמרתי ברוגז, "איסטריל? זה קצת מוזר שהופעת פה
יומיים לפני שפלשו אל תוך היער. ככל שאני יודע היער הזה לא
מוגן יותר מיצורי אופל ואת יכולה להיות אחת מהם!"
לעולם לא חשבתי שראיתי יצור יפה כמוה אבל לא העליתי בראשי
שהיא תהיה מדהימה גם כשהיא רותחת מכעס. ובאותו רגע, כשעיניה
זהרו ובהקו כשהסתכלה עלי, לא יכולתי לעשות דבר אלא להביט בהן.
שכחתי מכל הצרות ומהסכנה שאופפת אותנו.
רגע לאחר מכן נשמעה צעקת קרב איומה. בין העצים, כמאתיים מטר
מאתנו, יכולתי להבחין בדמויות מעוותות נעות במהירות לכיווננו.
מעולם לא ראיתי יצורים כאלה, לא היו אלה המפלצות המקומיות זה
בטוח.
"הם הגיעו מוקדם משציפיתי!" קרא בולזג.
"ותוך כמה רגעים הם יהיו כאן. תראה באיזו מהירות הם זזים."
הצבעתי לכיוונם.
"אני מציעה שננוע בכיוון השני, במהירות המרבית!" הבטתי
באיסטריל, הזוהר מעיניה דהה מעט אבל עדיין היה שם.
אבל זה היה מאוחר מידי, שכן עכשיו הם באו מכל הכיוונים ובכל
הגדלים. "אנחנו מוקפים!" צעק בולזג.
בחנתי את הדמויות. הם בהחלט לא היו מהאזור. חלקם היו נמוכים
ושחורים, האחרים גבוהים ואפורים, היו שם בעלי מחושים ושיניים
חדות, עיניים מלוכסנות, אחרים בעלי ציפורניים חדות וירוקות.
היו כאלה שנראו מעט אנושיים אבל הרוב היו מעוותים ומכוערים,
כאילו יצאו מתוך סיוט. הראשונים בהם כבר היו כ100 מטר מאתנו,
והמשיכו להתקדם.
"לא להרבה זמן!" קראה איסטריל, ופתאום עיניה בהקו בעוצמה
ושובל עבה של אור לבן ניחת מתוכן על התוקפים. תוך רגעים ספורים
כל מי שהיה בטווח הפגיעה התפוגג אל האוויר, הקרן השאירה נתיב
בריחה נקי מסכנה. מוזר שהצמחייה והנוף הטבעי לא נפגעו כלל
מהמכה.
"תמהר קונרד, אין הרבה זמן." אחרי זה היא הנחיתה מכה נוספת,
הפעם גם חלק מאלו שלא נפגעו מהאש נסוגו לאחור.
כשהיו ממש לידינו הראשון שתקפו היה בולזג. אני נשארתי בינו
לבין איסטריל, פצוע ומוגן לעת עתה.
"בולזג, בוא מהר." צעקתי לעברו. האריה היה עסוק ברגע זה
בלהניף שני מעוותים אל האוויר בעזרת פיו, כשידיו חובטות אף הן
בעוד כמה מהיצורים.
"תלכו בלעדי, אני לא אפקיר את היער שלי ליצורים האלה!" קרא לי
בחזרה.
"אני לא עוזב בלעדיך!"
"אמרתי תלך! עכשיו!"
בכל הסיפורים תמיד האביר הזקן היה זה שקיבל את התפקיד לעכב את
האויבים בזמן שהגיבור מפלס לעצמו דרך (בקלות יתרה אם יורשה לי
לומר) החוצה מהסכנה. אז לכל כותבי הסיפורים והאגדות למיניהם,
אם אני הגיבור אז אני יכול להחליט להציל את מי שאני רוצה!!
"ואני אמרתי שאני לא עוזב בלעדיך!" בלי חרב, פצוע וחבול, רצתי
אל בולזג שכבר היה מוקף בעשרות מהיצורים האלה.  פילסתי לי דרך
ביניהם כשאני חובט בגופם, שובר מפרקות ומרסק עצמות. אף אחד לא
יעמוד בדרכי.
הרגשתי את הצרחות מהדהדות במוחי, הכאב געש בתוכי וגם בגופי.
אבל לא עצרתי, המשכתי עד שהגעתי אל בולזג ואז זינקתי על גבו.
"קדימה, עכשיו זה שנינו או אף אחד. תצא מכאן אביר קשיש!"
בלי ויכוחים אבל בטענות ומלמולים החל בולזג להוביל אותנו אל
מחוץ לשדה הקרב כשהוא רומס כל דבר שנקרה בדרכו. רכבנו לכיוונה
של איסטריל שהמשיכה להשמיד כל דבר שהתקרב אליה. היא אכן איידה
רבים מהם, אבל עדיין היו רבים כל כך! בולזג רץ מהר ככל יכולתו
ובשיניו תפס את קצה חולצתה, מניף אותה ומושיבה מאחוריי.
"זה באמת לא היה נחוץ. יכולתי להסתדר לבד." אמרה איסטריל.
"את הויכוחים נשאיר לאחר כך בסדר??" גער בולזג.
"אני מתחיל להודות שאת כאן איסטריל, אולי באמת אני צריך מישהו
שישגיח עלי."
היא רק חייכה אליי, אבל הרי לא הייתי זקוק ליותר מזה. וכך
השארנו מאחורינו את היער שנכבש על ידי הפולשים המעוותים. הבית
שלי בעשר השנים האחרונות היה ואיננו...

                                                  ה מ ש ך
י ב ו א . . .