חיבבתי את  סגן מפקד כלא שבע ,דייב ,
ראיתי בו חבר יותר מקצין ,
היכול להבין
שאנחנו לא רק שוטרים וחיילים ,
אך קודם כל האזרחים , שהלבישו עליהם מדים .
ידעתי שגם הוא מרגיש כמי שהולבש עליו מדים של קצין ,
כאשר יום אחד הביט בתוכנית מילדותו הרחוקה -
רחוב סומסום והתגעגע לקנדה
ולתוכנית הילדים ,
בדומה אליי שהבטתי בתוכנית מילדותי הרחוקה רח' סומסום
והתגעגעתי לצרפת הרחוקה ,
ולתוכנית הילדים .
כולם אמרו הקצין הזה מוזר ,
אך אני הבנתי שהוא אינו מוזר ,
והזדהתי עם געגועיו לתקופה אחרת  ,
בארץ-אחרת ,
כשמזמן פסק מלהיות ילד ,
הצפייה הזו הייתה מעין בריחה ,
איבוד שליטה ,
שמי כמוני שידע כמה שהיא הייתה נחוצה ,
כשאתה נמצא בעמדה כה לחוצה .
האפשרות היחידה לנוס מפני האימה .
התחבר בחזרה לילדותך האבודה ,
שמזמן הייתה עמומה , ולא ברורה ,
כאוניה טרופה שנקלע לסערה ,
ובכל כוחותיו מנסה להחלץ מתוכה
דמותו הפכה בראשי
לחלק ממני ,
כאדם הנקלע למקום שלא מרצונו ,
ושהובא למקום כדי למלא את תפקידו .
יכולתי רק להזדהות איתו
כי הוא היה עדין ,
והיה מסוגל להבין ,
כשוטרים איננו מוכרחים  להיות גסים ואלימים כלפי העצירים ,
הוא הסביר לי שאין ברירה  להתייחס באופן הומני .
אם האנשים כמונו לא ישרתו במקום הזה ,
אז טיפוסים מפלצתיים ואכזריים יחלפו אותנו במקום הזה ,
וכך יגבר השנאה ללא תקנה הגבלה ,
וכך יגבר הרצון למלחמה ולא לפשרה .
יצאתי מן המועדון ,
הרגשתי לא כאחד שהולך לאבדון .
ידעתי מה המטרה של שהייתי פה ,
במקום שאין איש , יהיה איש .




אשדוד -23.03.97