היום הזה ממש נדפק לי, ברגע שראיתי את המעטפה החומה מבצבצת
בתיבת הדואר, זה קרה,  רק לראות את חותמת הדואר הצבאי המשולשת
הזו והתחלתי להזיע  .

למחרת היום  הלכתי לקופ"ח, צריך לבנות תיק רפואי על מנת
להשתחרר מהמילואים האלו, די נמאס לי, כמה אני יכול לדפוק
שמירות אבטחה וסיורים שיתלבשו על הצעירים.

צלצלתי לנעמי קצינת הקישור השמנה וניסיתי לברר את יעד השירות,
לא יודעת, לשטחים אלא מה.
בסדר אבל לאן בשטחים?
ליריחו, אמרה ולא יספה.

חרא, בטח ייקחו אותנו לגשרים, לך תתעסק עם הערבים האלו, כל
היום תשנן "האדא ממנוע, האדא ממנוע"  זה אסור ואתה מחרים להם
משהו שהביאו מירדן.

חייב לעשות משהו בכדי להשתחרר מהמילואים האלו, די נמאס, אבל כל
הניסיונות לא הצליחו לי, לא מכון הלב בתל השומר ולא בטיח. פעם
שעברה הצלחתי להסתבך עם בדיקות אשר בעקבותיהם ששחררו אותי אבל
הפעם אכלתי אותה.
יום הגיוס זה סיוט, פשוט סיוט עד שפותחים את השולחן ומתחילים
לקלוט  וכל אחד עם הסיפורים שלו, אחד בא עם אישתו בהריון ואחד
עם תינוק אמר שאישתו ברחה, אבל את האמת, רק לנהגי מוניות יש
פטנט כזה להשתחרר ממילואים,
תהרגו אותי איך הם עושים את זה, אפילו האינקוויזיציה לא הייתה
מוציאה מהם את השיטה.

הסיוט השני זה באפסנאות, לך ותמצא בגדים בשבילי, פשוט אין להם
גודל כזה וה"מיוחד 3 " לא מספיק. "אם אין מדים אני לא מתגייס
המפקד" אני אומר לו,"יש לי הפתעה בשבילך כבר התגייסת" הוא אומר
ובסוף מביא לי זוג מדים מתאימים, איזה "נקניק".

בערב או שכבר היה לילה הגענו למחנה גדי בבקעה, ידעתי שאם לא
הגענו לממשל אז זה לא גשרים, אלא בט"מ או שמירות או השד יודע
מה.
כאן מחלקים אותנו כמו סחר עבדים אתם לכאן ואתם לכאן, ואתה רואה
איך "המאפיה" פועלת וכולם יוצאים מגובשים, כולם פרט לי ועוד
כמה טיפוסים מוזרים.
אתם הששה לציפור טרף הוא אומר, "מה? לאן?" והוא נוקב בשם ציפור
טרף.
נו שיהיה, רק תן לישון כבר.
בבוקר נוסעים על גבי קומנדקר ורס"ר מוזר מזוקן. מתחיל המסע הזה
ליריחו דרך סמטאות ודרכים לא דרכים, בין עצי פרי לעצי אשל.
חוצים את סמטאות יריחו ומתחילים לנסוע בעליה תלולה כל כך שאתה
מפחד להביט אחורה למדרון המפחיד.
הרכב מעפיל ומעפיל מעלה מעלה, לאן הוא לוקח אותנו אתה אומר
לעצמך.

ממעל, בפסגת הצוק הזה אתה כל כך קרוב לאלוהים כאילו כל העולם
מונח לך על כף היד, עכשיו אתה מבין למה ציפור טרף.
אכלנו משהו שהשאירו אלו שהחלפנו אותם, הרס"ר המוזר עשה עמי
סיבוב, מגורים ,מים לשעת חירום, תחנת הקשר, אלו מהחיל הזה ואלו
מזה ואל תטרידו את עצמכם בעניינם, והמתקנים שלהם "מחוץ
לתחום".
הייתי עייף, הגיוס, השיבוץ, הנסיעה, החפיפה, הרס"ר, נרדמתי
אולי ליממה.
התעוררתי בהרגשת רעב (לא פלא), התארגנתי ויצאתי החוצה מהמגורים
לבחון את הנעשה במקום.
החלטתי קודם כל ללכת לקצה הצפוני, חלפתי על פני בונקרים ואחרי
זמן מה הגעתי לקצה הצוק הצפוני, מכאן יכולתי לצפות במנזר הבנוי
לתוך הסלע ומעליו מבנה מוזר מוקף חומה, לימים הסבירו לי שזה
אתר חשמונאי המשמש או שימש כבית משוגעים או כפר מצורעים .
קירות הצוק היו סלע יצוק אנכית, קירות ישרים וזקופים אין כל
דרך לעלות ולטפס, ברגעים אלו, תוך שאני נע לאגף המערבי ומביט
לקניון העמוק שבין שני ההרים, התחלתי להבין את המושגים מספריו
האהובים של אליסטר מקלין.

הרעב כבר הציק לי באופן קריטי, השתוממתי הרי יש חדר אוכל אז
למה לעזאזל אין אוכל ??
שמתי פעמי למבנה הגדול של חדר האוכל, המטבח עצמו נעול, אפשר
לקבל מפתח ? ממי?? היכן??
ואחרי כל הטקס הזה פרצתי את הדלת ונכנסתי פנימה!! שני מטבחים
מסודרים חלבי ובנפרד בשרי, זה צלחותיו תכולות והסכו"ם מנוקב,
וזה צלחותיו כתומות, לכל אחד מהם מזווה מלא כל טוב, מקרר עמוס
בשפע מזון קפוא וטרי, רק לבשל ולאכול. הריר כבר עבד על בלוטות
מסוימות שהחלו להפריש איזה הורמון המשפיע על ההחלטות וההגיון
הצרוף בהן.
הוצאתי חבילת שניצלים, הרתחתי מים להפשירם ( הרעב שידר שעת
חירום הכל מותר) תערובת תבלינים ופירורי לחם קמח וביצה וקדימה
למלאכת הטיגון, ליד זה מכינים צ'יק צ'ק סלט עגבניות ובצל
וכמובן איך לא קערה מלאה בצ'יפס וקדימה  עורכים  את השולחן עם
צלחות כתומות וחבר'ה  קדימה יש אוכל.
פתאום מגיחים להם שתים עשרה מילואימניקים משום מקום ומתיישבים
לשולחן כאילו בשגרה וזוללים יחד אתך עד שלא נשאר פירור.
מי מתנדב לשטוף כלים?
מי ? כולם נעלמים....
וכאילו לא די, ניגש אלי אחד ואומר לי, "היי  אתה צריך להחליף
אותי בשער!"
להגיד שלא התעצבנתי, אשקר, אבל הייתי לפחות שבע. ככה זה  גורלם
של בני מזל בתולה הפריירים של כולם עובדים בשביל שאחרים
ייהנו.
ניגשתי לתעלות הקשר שמול השער, ממש מחסן נשק היה שם אפילו טילי
כתף, מעניין אמרתי לעצמי לאן הגעתי, מבפנים הקלסטר ופוביה
ממקומות מבודדים יחד עם תחושת המסתורין החלו לטחון, "יותר מדי
אליסטר מקלין" אני אומר לעצמי, העברתי שם את שעותיי והלכתי
לישון.

הימים הבאים חרצו את גורלי, התמכרתי למטבח והפכתי לשגרה את
ארוחות הצהרים תוך שאני ממנה תורנים לשטיפה ולסידור שולחן, אני
עצמי רק על הבישול וכמובן על התיאום עם האספקה. זאת ועוד הייתי
מזמין את יוסף מסולל בונה אשר בנה שם את הבונקר, לארוחות, איש
חביב מאוד. לימים הוא היה איש הקשר היחידי דרכו ובאמצעותו
יכולתי לצאת לחופשה או לקפוץ ליריחו, והכי חשוב לעלות לצוק
חזרה.

כל זה היה ההקדמה למקרה שקרה ,משהו מסרטי אליסטר מקלין כשאני
חושב על זה כיום עם כל אוסף הסימנים ובנאיביות שלי אני מכנה את
זה "עוד סימן".

זה החל בערב השבת השניה, ביום שישי התאספו כל חיילי הצוק בחדר
האוכל.
"מה יהיה לאכול לארוחת ערב השבת?"
"היי אתה  "מיקסר" אתה יודע שאסור לבשל בשבת !"
ועוד כהנה וכהנה הערות הצעות בקשות, או קיי אם כך דרושים
מתנדבים, חיש מהר היו תפ"א מקולפים ושאר מצרכים והחלו עבודות
השף, אני ממש לא זוכר מה הכנתי לארוחת ערב השבת, רק זוכר שהיו
המון סלטים מכל מה שאפשר, עוף צלוי ועוד מיני תוספות.
אך לשבת רק תבשיל אחד, נו מה? ,באמת הרי זה ברור, חמין "צ'ולנט
" גזעי עם בשר וביצים ובצלים והרבה שעועית ותפ"א. הנחתי את
הסיר הענק על האש טרם כניסת השבת כיסיתי היטב, והלכתי לנוח.
בשתים עשרה בלילה העירו אותי לשמירה, רוח קלה עד בינונית קידמה
את פני, ניגשתי לחדר האוכל ליהנות מהחום ומהריחות הנעימים
שסבבו אך להפתעתי האש בחמין כבויה !!!
מה עושים? יש איזה עשרים חיילים להאכיל, הבטתי ימינה, שמאלה,
וללא היסוס העברתי אש ממיכל התה  והדלקתי את האש הכבויה.
החטאים עלי אמרתי לעצמי, ויצאתי החוצה לפטרול.
כולם נהנו מאוד מארוחת הצהרים, רק אני הרגשתי לא נוח לשאלת
החיילים הדתיים אם הכל היה כשורה? עלי אמרתי לעצמי.
מיד לאחר ארוחת הצהרים השמים החלו להאפיר ורוח החלה מנשבת,
אובך נוראי החל מכסה את הצוק מונע מלהשקיף למידבא.
לילה אפל ושחור, בחוץ סופה עזה  ורוחות במהירות של מעל 35 קשר
חלק מהאנשים ישבו בחדר האוכל וכרסמו לחמית חלק שיחקו שש בש,
בחוץ נשמעו רעשים מוזרים ואז החל מטר הגשם והחליש קמעה את
הקור. האנשים פרשו לשנת הלילה שלהם,  רק אני ועוד שניים נשארנו
בחדר האוכל. הרוח מיבבת בחוץ ממש מפחידה, חביות החלו להתגלגל
וגגות אזבסט החלו להשמיע קולות תזוזה וחריקות מוזרות, ניסיתי
לצאת החוצה, ממש בלתי אפשרי רוח עזה מצליפה על הפנים וגרגירי
חול צורבים את העיניים.
בדיוק בחצות נשמע בום נוראי מלווה בהפסקת חשמל, חבטות איומות
נשמעו בבניין חדר האוכל, כאילו שוט ענק מצליף בנו, לכל זה
נלווה רעש ויבבות מפחידות.

יצאתי בכוח החוצה, הרס בלתי מובן, תחנת הקשר ממול, נעלמה, פשוט
נעלמה ! חלקי ברזל ומיתרים ענקיים על האדמה חוסמים את המעבר.
משהו חסר לי בחושך המפחיד הזה, מרחוק שמעתי את קולות
הסדירניקים מציעים עצות וצורחים אותן ,אני רק חושב שהם עדיין
לא הבינו שחדר הקשר נעלם ולא פלא !!!
האנטנה הענקית בגובה של שלושים מטר או יותר אשר  הייתה צמודה
לחדר הקשר נפלה ריסקה את חדר הקשר והפילה את עמודי החשמל כשהיא
מתמוטטת על חדר האוכל. הייתי בטוח שמלמטה יבחינו כי הנצנוץ של
האנטנה והחושך המוחלט ידאיגו מישהו, אבל לשווא .
כל הלילה הסתובבתי לספור ולוודא שאף אחד לא נפגע ובבוקר הלכתי
לנסות לנוח.

במשך היום לא היה כל קשר למפקדה, ואין איש בא, אנחנו מתייעצים
איך לנסות ולהודיע את אשר ארע אך אין כל תגובה ואין כל עצה.
רק למחרת היום הגיעה שיירה של ברזלנים לחקור את שארע ,עד היום
לא פציתי פה, לי אין תשובה.
הרי אני בכלל חזרתי בשאלה.