[אימא, דרך אגב (סוף חלק קבוצות ההורים, תחילת חלק אחרון)]
[גלו גלו גלו. הברחתי. מאאא מאאא. סתמתי. מממווו. ]
צדקה מרגלית וצדקה יונה באומרן כי עדיין היינו ילדות קטנות.
צוציקיות. פישריות. צדקה מרגלית גם באומרה כי שתינו באמצע, היא
ואני. וצדקה יונה באומרה - למרות הניסוח השקול והבוגר של דבריה
- כי אנחנו משחקות בבובות ובחיי משפחה, ומשתדלות, כל הארבע,
משתדלות מאוד לצלוח ולהתוות לעצמנו גורל שונה מזה של אימא, חרף
חרדותינו וחרף החיקוי הגלוי בכמה קווים עקרוניים באשר לילדים,
באשר לבילוי זמן, באשר - למען האמת, באשר ליותר מסתם-כמה
קווים: גם אנו נעזרנו בשכנות. ועזרנו. וקניות. ומתנות. וביגוד.
ומה לא. אני חוזרת ומונה באובססיביות את אותם קווים, מעלה
גירה. וצדקתי אני בהרגישי כי אין לומר על כך דבר גלוי באוזני
יונה, אף לא במסווה, ולעולם ועד לא באוזניה ולא באוזני מרגלית
ונתניה, הן חרדותיהן מוכרות לי מהיכרות אישית וקרובה לכל אחת
מאיתנו. ועדיין קיימת האמונה התמימה - לא להגות את השם המפורש
משמע לא קיים.
אלא שבשיחה הנ"ל הסיבה העיקרית לשתיקתי הייתה תמונה חדה - היטב
זכרתי את התפרצותה של יונה, כעסה ועלבונה, כששמעה בבית הספר על
היותה דומה לאימא כשתי טיפות מים. למה לי לסכן את ראשי היפה
ואת צומותיי שאך זה קלעה יונה במו ידיה. ולמה לי להתייפות כעת
ברגשות נשגבים - מרותה של יונה הבת-הבכורה-האחות-הגדולה עדיין
שרתה עליי.
ובקרבי התחוללו מאבקים.
מהפכים קיצוניים שידעתי את מקורם.
הרגשתי על סף בגידה. הרגשתי בוגדת.
מלחמות יהודים, מלחמת דורות, אמהות, מה לא היה שם, איתי, הבנתי
את יונה ופתאום הבנתי דחפים סותרים, לא הייתה לי שהות לדלות את
החומרים שהיו שלי בלבד כי בבטן הר הגעש התערבבו כולם עם אלה של
אימא ושל כל אחת מאחיותיי, נסחפתי, נשטפתי וראיתי את השכנה
ושוב נעלמתי, נבלעתי, וניסיתי - לעולם לא אבין ולעולם אתגעש
ואין טעם, אין טעם, השעונים טעונים על ידי מצבר עם פתיל ארוך
וחומר הנפץ נערם מזמן, מימי ילדותי, ילדותה של אימא, ויש השהיה
מדודה ובדוקה ושהות אין כי אין מושג על אודות מתי. בכל רגע.
אתמול. לפני דורות. בעוד עשור שנים. בעוד עשרה דורות. הייתי
הוזה בהקיץ ועוצמת עיניים בחוזקה, כמו בימי ילדותי, כאשר מיד
עם עצימתן היו מופיעים צבעים נדירים, מרהיבים, וצורות יפות,
מסקרנות, ומרגיעות - ואילו עתה, במקום באלה, חזיתי בלידתה של
אימא ובזו של סבתי ובלידתן של יונה ושל מרגלית ושל נתניה
ודימיתי כי אחת מיני רבות שאירעו בסרט הייתה לידתי שלי בקצב של
ואלס וינאי אלגרו מולטו ויוואצ'ה ואז
סטקאטו לפיאנו פיאניסימו גוני ירוק נהיים לגוני חום
ושחור-לבן בוהק וגברים, גברים בגילים שונים, אף הקטנים שבהם
עוד בימי ינקותם וכבר בגבריותם, ניצבים וממתינים ואני צופה
וחוזה ורואה ומציצה בפניהם והשכנה ועוד שכנות תומכות בי
בכולנו ואני רוצה לזהות, לזהות בלבד, ולהתעורר בת-דעת. המתנתי
ללילות והתעוררתי רעננה - כאילו פתרתי תעלומות אין ספור, כאילו
רבתה חוכמתי. כאילו תמו המחולות כולם. ציפיתי לראות בלידת
ילדיי, בלידת בתי - ולא, שמא לא זיהיתי שמא טרם נולדה נשיותה
עד גמר. אימא ציפתה לידי. הבנתי את אימא. ששתי לקראת כל בוקר.
והשנה טרם נסתיימה.
ובני הבכור עמד להפליג הרחק מינקותו, אל גן חובה. הבת
לטרום-חובה, הקטן עדיין יהיה בפעוטון אצל אחת משכנותינו. הנה
עוד מעט ואני צועדת בחברתם את צעדיי ואת צעדי אימא. היום היה
המשך מרתק ללילה, אל חשש: על אף הלבה, המגמה הבראשיתית יודעת
את שלך עמליה. הייתי קצרת רוח כלפי הממושקפת שלא הבחינה כלל
ביחסי אליה, יופי, פחות אשמה על מצפוני ופחות מכל דבר ששבעתי
ממנו. השישית הייתה רגישה כלפיי. הג'ינג'ית והקטלוגית תכננו
חופשה משותפת על פי קטלוג מומלץ - אלא מה - ולאנחת רווחתם של
טפן ובעליהן. העגילית ושות' נסעו כל שבוע ליומיים-שלושה. ואילו
אני נסעתי עם הילדים אל אימא כמעט בכל שבוע, וראיתי בהזדקנותה
היפה והפתאומית. כך גם בשכנה. הילדים חיו כל רגע והשקט
בנפשותינו היה שקוף. היה מבריא.
ולא ידעתי שטלפנת, עד שהכנתי את הילדים לשינה ועד שהתרחצתי
בעצמי ועד ש- ועד ש- את יודעת עניתי לממושקפת תוך כדי פיהוק
ושיהוק מחוק למחצה בלבד, עדיין יש לי כמה עניינים לסדר ולארגן
ואני רוצה לעבוד בחצי משרה, אם אצליח, אני בודקת ומתראיינת, כך
שהזמן שלי טרוף מראש ולא זוכרת מה עוד רשום לי על המקרר ואני
רוצה להספיק לפני שכל הטררם ייפול עלינו, חגים, שנת לימודים.
בלגן. היה לי ברור שפיהוקים ושיהוקים ודומיהם לא ימנעו ממנה
לשתפני בהגיגיה ובמה שהבינה מדבריהן של העגילית וגיברת ששת
כשהתראו פה ושם. לא דאגתי. לא נדאגתי. מן הסתם היה לי ברור שמר
וגיברת ששת יהיו עקביים במעשיהם וזהירים בדבריהם אליה, היה לי
ברור שהאחרות מעוניינות בהפסקת אש ובהערכת מצב חדשה לאחריה,
ולא היה לי ספק כי ענייני הממושקפת לא היו עוד נתונים בידיה.
ואז - דיוק מרשים. יומיים לפני ראש השנה.
שום דבר, כמו שניחשתי כשראינו אותה, לא סיפרה שום דבר,
הצעירונת שהתברר שהיא לא כל כך צעירונת ארגנה את הכול וטלפנה
לבת, בעצם לבעלה, מסרה מכתב, מעין צוואה מה אני מבינה מזה, יש
חתימות של עדים מבית החולים, אני הולכת לשבעה, בעלה טלפן וביקש
שאודיע לכולם, השישית מסרה לנו את הכתובת, אמרה לנו באיזו שעה
תהיה בכניסה, נכנסנו כולנו בזה אחר זה, העגילית מיהרה אל
הממושקפת שנראתה מבולבלת ואבודה, אני לא יודעת מה להרגיש, טוב,
בא לי לדפוק את הראש בקיר ועוד כאלה אז מן הסתם אני מרגישה
אשמה, אשמה מאוד ומגעילה זה בטוח, אבל מה עוד, מה עוד, מר ששת
ערך בדיקה קצרה, קיבל תנועת הן מראשינו והציע לה אם נראה לך
נבוא כולנו לקראת הערב, קצת אחרי שמונה ביקש הממושקף, קודם
אשכיב את הילדים וארגיע אותם, הוריי יישארו איתם, כן, גם לנו
יותר קל,
וזה המכתב,
מכתב יפה, אני באמת לא יודעת מה להרגיש, לא השאירה שום חשבון
פתוח אתם רואים, הכול יפה ומאוזן, בלי האשמות ובלי תלונות,
כאילו מאזן, יבש כי זה הסגנון שלה אבל המשפט הזה, בתקווה שאת
יצאת ברווח כלשהו ולא רק אני התעשרתי, זה משפט כל כך יפה, כל
כך נקי, אף פעם לא שמעתי על משהו כזה,
ומתי-שהוא, אחרי
שהבנו כי יהיה זה לטובתה אם תשמע על בלבול רגשי מסיבות
ובנסיבות כמעט זהות, סיפרה השישית בקצרה על סבתה, אני על אמו
של רוני, הממושקפת הקשיבה, התרשמה, נשמה ונשפה, ואמרה
תודה-תודה לשתיכם על מה שסיפרתם לי, אני עוד לא יודעת מה הבנתי
וזה לא שצרת רבים חצי נחמה, או להבדיל נחמת טיפשים, אלא שעכשיו
אני יודעת שיש מה להעריך ולכבד אצל אימא שלי וההרגשה הזאת
מחזקת ומנחמת אותי, וזה טוב, וכנראה עוד אבין ואלמד עליה, אני
מודה לכם, כבר מאוחר, כעת אני במצב שאוכל להישאר לבד וללכת
לישון, איזו שנה, איזו שנה הייתה לנו
אימא הפריעה.
לא הייתה אמו של ביאליק זיכרונה לברכה, על כל הפירוט הנלווה:
לא הייתה צדקת גמורה, לא נשרו דמעותיה על החלה, או ליד חלב
הנרות, לא היה מקומה סדור במסדר השתקנים, לא במלודרמות, חייתה,
שרה, עבדה אמנם הרבה, הרבה מעל למה שניתן לשער, רצינו להאשימה
בכל פגע רע שהזדחל לכל מקום שהוא, בלי הבדלי מין גזע או דת,
ענתה בקיצור ולעניין להתגרויות שלנו, הייתה כאשר נזקקנו לה
ונעלמה כאשר היה נחוץ, טעתה, רגזה, הרימה קול, טרקה דלתות, מה
כן, מה לא - לא היה די בכל אלה. לדידי רציתי שתהיה יותר
דומיננטית, ורציתי שנוכחותה לא תורגש, רגשות עזים וסותרים עלו
וגעשו ועברו על גדותיהם, אחר ככלות הכול - שמא הייתה חזקה
מדיי. ידעה מתי לא. מתי אזלו כוחותיה. וידע זה גונן עליה.
והתרתחנו. התרתחתי. אימא הפריעה. פגיעותה המדודה, הנכונה,
תבונתה שעמדה לה אף בקשה שבטעויותיה, הדקויות שהכירה וכיבדה
ברגישות, היה משהו בה שקומם והבטיח גב חזק מצוק גיברלטר. אילו
נשאלה מה דעתה על עצמה, הייתה עונה בתשובה קצרה בנוסח אני אדם
ממוצע מן היישוב. כך אמרה לא-אחת, בנימה טבעית, כשניסינו חדשות
לבקרים לעבור את מידותיה. והצלחנו. עברנו. וזו הייתה תגובתה.
לא חילקה עונשים, לא חילקה פרסים. יונה כפתה עליה התנצחויות
נפתלות, ויכוחי סרק, זלזלה בה, היתלה בה, נעזרה בה, נתלתה בה,
אימא הגיבה במידת התחשבות שליבתה את הבעירה עוד ועוד - מי יודע
מה היה קורה אילו נהגה אחרת, הלא אין קבוצת ביקורת, רק קבוצת
מדגם. מרגלית הצטרפה ליונה, ונתניה לשתיהן, ואני לשלושתן,
אחרונה ולא-חביבה. היו הפוגות לימים הקשים-מדיי - אם כי מי
יודע: ייתכן שההפוגות היו לימים הטובים-מדיי -, הגם שמעולם לא
שררה בביתנו אווירה עכורה. על אף היעדר האב, הבעל. היה קל מדיי
- הכול היה מדיי: עבירתה גלויה מדיי, קלונה ברור מדי, נקודות
התורפה שלה בלטו מדיי, מאמציה היו ראויים מדיי, שקדנותה התמידה
מדיי, אנושיותה אנושית מדיי. ואני עורכת רשימת מניות ומונה את
ערכן בסגנון מלודרמטי מדיי. אימא, דרך אגב, הייתה מעקמת את אפה
בסלידה. מזמן.
מן הסתם, ידענו שתשרוד את נטישתנו. לא היה כל חשש-שהוא. לא היו
לה מחשבות אובדניות, חיוניותה האירה למרחקים. ומן הסתם, קיננה
בנו איזו תקווה מטופשת שהגירה רעל מתקתק - שתלקה במחלה אנושה,
או קשה, שתהיה לה איזו-שהיא בעיה חמורה, איזו תאונת דרכים,
איזה ניסיון התאבדות, לפחות. וכך נוכל להישיר מבט לקראתה.
אינני יודעת אם זהו רשע מרושע ומזוכך או צורך לראותה תקועה
ותלויה על בלימה, מצב נואש שיחייב פיוס ויחייב אותה לאיזו תלות
בנו. וכך אנחנו, ארבע בנותיה, נתפוס אותה בגרונה - וסוף כל
סוף נמלא אחר הצרכים הפרימיטיביים שלנו לפי המיתולוגיה. אבל
לא, לא אירע מצב כזה, לא היה וטרם נברא. הייתה עצמאית רגשית,
לא רק כלכלית.
אני מוציאה ימים כלילות בניסיונות סרק לדמות את עצמי בנעליה,
לאו דווקא בימי ילדותה אלא דווקא בימי אימהותה. כאשת איש
לבעלה. מה סיפרה או הסבירה או תירצה לעצמה. אני מנסה לנחש, עוד
מימי ילדותי. והרי לא זורקים אימא כאילו הייתה מכשיר רב-שימושי
וחד-פעמי. משהו היא עשתה במו ידיה. אנחנו לא מפלצתיות. אנחנו
דומות לה. באלוהים. זה נשמע מפלצתי.
אפשר שזאת הדרך לצייד ילדים כדי שיוכלו לשרוד את מות אמם. אני
יכולה לשחזר את מעשיה, גם את רגשותיה שהרגשתי נוגעים בי, את
רגשותיי שהרגשתי נוגעים בה - ואת הגבול שבזמנו נראה כמו כביש
סואן, מסוכן, ואשר, כנראה, היה חבל הטבור החתוך שרציתי לחברו
אליה מחדש. באמצע ויכוח קולני עם יונה שהייתה כבת שלוש-עשרה,
ארבע-עשרה, אימא התרחקה מעט ושתקה והקשיבה למשפטיה השגורים.
אני לא אהיה תמיד, יונה, אין לי חיי נצח, אולי יהיו לי חיים
ארוכים כמו להוריי, לאחיי - אבל לא אהיה תמיד-תמיד. תגדלי,
תרצי את חייך לעצמך, ולא אהיה שק האגרוף שיעמוד מולך או
לרשותך. יהיו אחרים. ולא יהיה מישהו מתקבל-על-הדעת שיסכים לשמש
שק אגרוף. תמשיכי כל עוד את יכולה, וכל עוד אני מסוגלת לספוג
חבטות, אבל להיום הספיק לי. הטקסט לא נאמר ברציפות, מה פתאום,
יונה שרבבה מילים, זעם, עלבון, אני אומרת תודה לאל שאין לך חיי
נצח, מה, תמותי רק בגיל של ההורים שלך, חיים ארוכים כל כך,
איזה אסון, לא, גם אני לא אהיה כאן תמיד כדי לחבוט בך כמו שאת
אומרת, אל תאשימי אותי, אני רק עונה כשמגיע לך, בטח שאגדל, בטח
שארצה חיים לעצמי, ורחוק ממך, מה את מפריעה, לא רוצה לשמוע,
הא, את איומה, את בהמה, הרי אפילו שק אגרוף את לא יודעת להיות,
מה לרשותי, את עושה לי'ת'מוות עם השטויות שלך, אל תדאגי, עוד
לא ראיתי אחרים כמוך, עשו אותך בתבנית ניסויית וראו ת'אסון
ושברו מיד שלא תהיה עוד כמוך, בטח שיהיה מישהו טוב, למה לי
שיהיה לי שק אגרוף אם הוא טוב, הא, יפה מצדך שאת מרשה לי
להמשיך, את מתחילה עם שטויות ואיך אני לא אגיב לך, הא, בהמה זה
מה שאת, הלוואי שתהיי שק אגרוף מסכן, בודד, נטוש, נראה מה את
תרגישי אז, מה ספגת, איפה, אז תספגי עוד, מה הספיק לך, אלה
חבטות אלה, עוד לא התחלתי אפילו, מה את מסתלקת, תלכי ותתפגרי.
ואל תגידי שחבטתי בך, אף פעם לא נגעתי לך בשערה אחת אפילו. אבל
אין כל חשיבות לדיוק או לאי-דיוק בדברי יונה. או בדברי אימא.
זה מה שנחרת בזיכרוני, בתודעה, וחלחל והטריד. אפילו יונה הייתה
מוטרדת.
אימא לא תחיה לנצח. לא תמיד תעמוד לרשותנו. לרשותי. קשה. נורא.
ככה-סתם אישה יולדת להנאתה והיא יודעת שלא תחיה לנצח, שתפקיר
את פרי בטנה, סתם-ככה כי בא לה והיא מגדלת אותו כאילו - כאילו
תסוכך עליו לנצח, כאילו נוכחותה ואהבתה, וכל רגש שהוא זקוק לו,
עומדים ויעמדו לצדו לנצח דווקא, תמיד-תמיד היא תהיה אימא שלו,
חמימותה נתונה לו עד יומו האחרון, ואחרי יומו האחרון, והרי
אישה יולדת כבר ראתה שבני אדם מתים, מתים בלי סוף, מתים כולם,
אולי אפילו ההורים שלה כבר מתו, והיא עצמה לבדה ובודדה, אז יש
לה בעל, נניח, ויש לה ילדים, נניח, ובכל זאת ובכל זאת
באיזו זכות
באיזו זכות האימא הזאת
אומרת לילדים שלה תסתדרו בלעדיי, הספיק לי להיום, אני אימא לפי
שעות, אין לי כאלה כוחות של נפילים וגיבורים שתדעו לכם, עד כאן
להיום, יש לי הרבה מה לעשות, אין לי בשבילכם יותר מזה, לא כל
הזמן שבעולם, תסתדרו ותעזבו אותי, תגדלו ותסתדרו בלעדיי, אין
לכם ברירה, אין אימא תמיד-תמיד, אני לא אעמוד תמיד לרשותכם, אף
אחד לא יעמוד תמיד לרשותכם,
יש שם
עולם שלם בלעדיכם,
יש לי עולם אחר בלעדיכם, לא רק אתם אצלי בראש, ובלב,
אני לא מוכנה ולא יכולה מה שאתם לא מוכנים ולא יכולים,
- והאימא הזאת
ילדה את ילדיה ובזה נגמר, פחות או יותר,
כי מה משמעותם של הימים
והשנים שהשקיעה בהם אם הם לא היו כל עולמה, כל ישותה,
הנה אפילו לא הספיק לה עם ילד אחד, ילדה עוד, כאילו כלום, הכול
בסדר.
חוצפה.
נבזות.
האימא הזאת רוצה להתנער מילדיה, מכאבם, מקיומם, מאחריותה. ילדה
אותם, נהנתה מהם ואהבה אותם כשהיו קטנים, כל עוד היו
קטנים-קטנים, חסרי ישע, תלויים בה, נתונים לגחמותיה, ראתה אותם
גדלים, צץ העימות הראשון,
גחה התביעה
הראשונה - והתחרטה.
חרטה עמוקה.
למה לא יוכלו להישאר קטנים. למה גדלים ואינם סרים תמיד למרותה.
למה.
תמו ימי הינקות - הגמילה אכזרית, ארוכה, מכאיבה, מבעיתה. והיא
ממתינה שתתבצע ומעוניינת בה. הילד רוצה עוד, האימא לא רוצה
עוד, הספיק לה להיום, רק עד כאן - וזה בסדר. הלאה. לא לדבוק
בי. אין עוד. די. ומה זה בסך הכול,
בסך הכול
האימא גומלת את ילדה, את זה הילד שהיא ילדה אותו, מרחיקה
אותו, שום חמימות מקרבתה, החלב נפסק, הכול פסק, האשליה משפילה.
יש אימא ואין אימא. על אימא מתה ניחמים. על אימא חיה נבוכים.
האימא הזאת מפריעה.
האימא הזאת תשלם.
את תשלמי, שתדעי לך, מה את חושבת לך. סתם בהמה, משריצה ילדים
כמו כל זחל מצוי.
יונה סיפרה מה אצל אחרים, השוותה, אני ראיתי מה אצל אחרים,
השוויתי.
היה הבדל, היה שוני, היה דומי.
אצל ההארץ.
רקעה ברגליה, שרטה, הטילה גומי-לעיסה כאילו היה כידון, לא קרה
כלום, משכה במפת השולחן, דרכה על הגבינה, בעטה בביצה, מעכה,
עברה הלאה, סחבה-גררה את סנדליה, טינפה את
הארבעים-אלף-דולר-את-שומעת, ניערה את שעדיין דבק בסוליות, חלצה
סנדל, דייקה בציורי האותיות אז מה על ההמון-לירות-עולה-הריפוד
הזה, את קולטת, קיבלה כסף תלכי תקני לך מה שאת רוצה, הנה עוד
כסף, שתכבדי גם את עמליה במשהו, אספה את הסנדל ואת תרועת
הניצחון אני-אגיד-אותך-לאבא ואת ידי בדרך, נעלה את הסנדל, תצאי
את נו כבר קדימה, טרקה את הדלת, הנה את רואה ככה זה תמיד. אימא
שלי הייתה צריכה להבין קודם. מטומטמת. אבא שלי יסדר את הכול.
את תראי. אבל לא ראיתי, עזבתי אותה ליד המגדנייה, בואי נו מה
את הולכת, מה את בורחת, מה את צריכה להיות בבית, זה מוקדם,
אפשר עוד לחזור אליי הביתה, אבא שלי תיכף מגיע ואז זה כיף
אמיתי, עוד תראי, ייקח את שנינו לטייל. נעשה חיים. בואי נו.
חבל. את מפסידה בגדול.
קלקלתי לה. לא נשארתי למערכה השלישית.
חזרתי מבולבלת ושבעה, לא רציתי לאכול. לא הייתי ידידת נפש של
ההארץ. והתברר לי שלא רציתי. למחרת בבוקר, בהפסקה, הציעה שוב
שאבוא אליה, אימא שלי תיקח אותנו לקונדיטוריה כמו שצריך, כמו
הגדולים. סירבתי. התעקשה, שיחדה, מצאה דרך להתחנן באמצעות
מתנות, הרגשתי במצור, מה זה ירושלים במצור, מה זה חומות יריחו,
זה כלום, אין יוצא ואין בא, איפה יונה, איפה מרגלית, אז
מחרתיים, אני מבטיחה, תראי שתרוויחי. אני אומרת לך. זייפתי
מחלה, כאב ראש, בחילה, התחזיתי לחולה אנושה, אבל לעזאזל נראיתי
בריאה אייזן-בטון, באין ברירה סיפרתי ליונה על אומללותי אצלה,
אצלם, אבל בלי פירוט יתר. [הלא יונה רבה עם אימא יום-יום, אלא
שביצועיסטית כמו ההארץ יונה לא הייתה, אדרבא, היה לה הרבה
ללמוד ממנה (ולמה לי להעליבה, את יונה), ושפיכת דמים-ודמי-כיס
כמו שראיתי בביתה של ההארץ גם זו לא התרחשה אצלנו, גם לא דרך
הדודים מאמריקה.]
נו טוב, גם זה סיפור. תלכי, עמליה, כי הבטחת. מה יהיה הלאה -
נחיה ונראה.
אימא הייתה במטבח, שאלה מה קרה, יונה סיפרה, אימא הסכימה עם
יונה, ולא רק שהבטחת, עמליה, מחר יום חדש, תיראי בריאה מאוד,
גרוע יותר יהיה בבית הספר, מה תסבירי. אז היא לוחצת כמו מכבש.
תהיה לה ההזדמנות הזאת, ובפעם הבאה שאת רואה מכבש, את כבר תהיי
כביש סלול.
אבל אימא הרי היא תמשיך הלאה. ואני לא יודעת איך להיות כביש
סלול, כמו שאת אומרת.
ספרי מה הכי קשה לך אצלם.
היא מזמינה אותי יותר מדיי, יותר מדיי מתנות, כאילו - כאילו
אני לא יודעת להסביר לך, היא עושה שיעורי בית איתי ושתינו
מקבלות מתנות, ואני לא יכולה ככה, להזמין אותה,
איך,
את לא יכולה והרי אפילו השכנה לא יכולה. אז מה את עושה.
יונה לא נידבה תשובה ופתרון לפני שאימא אמרה, אז זה פשוט,
עמליה, את אומרת שאסור לך לקבל מתנות והזמנות מזרים, בבית שלך
לא מרשים לך. סוף הסיפור. ויונה הוסיפה, זה יקלקל לה את
החגיגיות והיא תרד ממך.
אז אימא תגידי מה זה היא מכבש ואני כביש סלול.
לכל מה שהיא תציע וילחץ עלייך, לכל מה שהיא תנסה, את עונה לה
תמיד אותו הדבר, את אומרת לה אצלי זה אסור, לא מרשים לי. כמו
שיונה אומרת, עמליה, היא לא תטפס עלייך עוד פעם, היא תרד ממך,
תלך ותציע את הכיף ואת המתנות לילדה אחרת.
אבל אימא אז
היא תגיד לי שאני מפסידה המון.
ואז את אומרת לה אני יודעת, זה נכון,
אני מפסידה המון כיף, אבל אין מה לעשות, ככה זה אצלנו,
תודה-תודה רבה לך על הכיף שאת רוצה לתת גם לי, אבל את יודעת,
זה לא יעזור, כדאי לך להזמין ילדה אחרת.
אבל אימא, אימא,
אימא-א-א-א-א, היא אז תגיד שאני פחדנית ושאני מטומטמת ושאני לא
יודעת להתעקש, והיא כן יודעת שמתעקשים, מתעקשים ומתעקשים עד
שבסוף נותנים.
נו טוב, ייתכן מאוד שזה מה שהיא תגיד, עמליה. אז מה את מעדיפה,
תחליטי את, אולי בכל זאת עדיף לך לקבל את הכיפ'ים שלה.
לא מה פתאום, קודם אני מעדיפה למות. אני לא סובלת את זה.
עדיף לי שהיא תגיד עליי שאני מטומטמת ושאני פחדנית. את יודעת
מה זה לצאת איתה, עם כל השטויות שלה וכל המתנות שלה ושגם אני
יכולה לקבל, ואני גם לא אוהבת לקבל כל כך הרבה, אני תמיד
מרגישה שאני חייבת לה המון.
אז זה מה שתעשי. את
תתני לה להגיד ככל העולה על רוחה. ויונה הציעה מיד ובאותה
שורה, ועוד תוכלי להגיד לה שהיא מעליבה אותך ושאת לא רוצה
להיות עוד החברה שלה. נו טוב, עמליה, אמרה אימא, יונה פתרה לך
עד הסוף, והיא צודקת. ועכשיו קדימה, ואת כבר יודעת מה לעשות
בדיוק. אני מקווה. כן, אימא, תודה, יונה, תודה-תודה-תודה.
מיהרתי. לא רציתי לאחר, לא רציתי לנדב תירוץ לפעם אחרת, לא
רציתי להישאר אצל ההארץ דקה יותר מן ההכרחי. ידעתי שאני סוחבת
איתי ילקוט מיותר - ההארץ תעדיף שנעשה כיף-חיים.
אבל הרי אני ילדה טובה, תלמידה מצטיינת, שוקדת על לימודיי
מהשכם בבוקר עד רדת הערב, אין לי זמן פנוי לבזבז על בילוי.
מילא פרצופה של ההארץ. אמה הרימה גבה, זקפה אוזן, הדליקה
סיגריה, התיישבה על ההמון-לירות-עולה-הריפוד-הזה, שיכלה את
רגליה, מתחה את חצאיתה, כילתה את המשקה הזהבהב שנותר בגביע
בידה, נאנחה והעניקה לי מבט מלא באל-מלא-רחמים, טפחה על המושב
הפנוי לצדה והשמיעה נו, מסכנה, נו בואי שבי כאן, עמליה, אני
מבינה שקשה לך מאוד בבית שלך. תמיד-תמיד תוכלי לבוא אלינו,
תדעי לך.
לזה לא התכוננתי.
הגיברת לא הבינה את שתיקתי. את יכולה להביא את הילקוט, כמובן.
תכינו חת-שתיים את השיעורים. מה שיהיה קשה, אנחנו נעזור. או
אני או הבן הגדול שלי. ואחרי זה תעשו כיף.
הייתי אובדת עצות, הרגשתי כביש מסכן. מה זה המכבש הקטן של
ההארץ, זה צעצוע. מה יונה עושה במצב כזה לעזאזל. מה אימא שלי
עושה כש- כש- כש- אני יודעת. קולי שב לגרוני אחר טיול ארוך, כל
כך ארוך ואיטי שעוד שמעו אוזניי פנינים נוספות,
אל תפחדי, עמליה, לא נלשין, ולא יראו שאת מכייפת,
לא יתפסו אותך על-חם,
מעכה את הסיגריה טוב-טוב,
גם אותי היא מועכת
ככה, אבל עד כאן,
ובנימוס ובחן קדתי קידה זעירה.
האישה המתנשאת לא ציפתה לה, מה פתאום, הבנתי שהשתקתי אותה,
משהוא אפל ומסוכן נמתח על השפתיים שנמתחו ונבלעו, מה שיותר מהר
- יותר בטוח,
תודה רבה לך גברתי, מקרב-לב, עליי
לחשוב על ההצעה הנדיבה שלך.
לא הזדרזתי ללכת, לצאת ולברוח.
זה הרג אותה, צחקה יונה כששמעה, אימא חייכה בסיפוק ובגאווה
כשהצטרפה אלינו בהזמנתה המפורשת של יונה, אימא בואי, תשמעי את
הבת שלך, והעירה במתינות, נו, מה שבטוח, לא יזמינו אותך לפעם
אחרת. ייתכן שלא ירשו לבת שלהם להיות חברה שלך. זה מה שרציתי,
באמת. אז בסדר גמור. סוף טוב - הכול טוב.
למחרת היום פילסתי את דרכי בין מכוניות אחדות שחנו והורידו
ילדים - הילדים נראו נבוכים כשמישהו מכיתתם הבחין בהסעה.
מותרות. פינדרוק.
מלבד ההארץ. הפגינה את אוצרותיה. ענדה צמיד חדש ובוהק בעל
המוני פעמונים קטנים אך רועשים. ענדה שרשרת ותליון חדשים אף
הם, ותואמים. ענדה טבעות תואמות. ענדה עגילים תואמים. ואצלנו,
בימים ההם, ילדות לא ענדו עגילים. מה פתאום. ההארץ הניעה כל מה
שיכלה, הניפה, שיחקה בתליון, בצמיד, בטבעות, בעגילים. חמקתי
בניסיון להסתתר בין הילדים. יונה ומרגלית צעדו-הלכו עם נתניה
בקצב שלה. מילא. הצלחתי. או שההארץ לא טרחה להשיגני. או
שהחליטה על טקטיקה אחרת. או שלא ראתה אותי. אין מה למהר, עוד
מעט אדע. ולא אהיה לבד, כל הכיתה שם.
בחנתי אותה בכניסתה לכיתה. בעיניי נראתה כמו בובה שפירקוה על
חלקיה והציבוה בחלון הראווה. הילד שישב מול שולחן המורה נראה
להוט ושקוע בדו-שיח עם מישהו מאחור - ההארץ דקרה את לחיו
בעוברה מצלצלת בפעמוניה, בגובה פניו. אוף, מה זה. תיזהר אתה,
שב כמו שצריך, עוד תקלקל לי ת'צמיד. והלאה. הילד המשיך
בדו-שיח. ומה כעת. ההארץ רכנה מעל השולחן שאחריו, הסירה את
הצמיד, בדקה שמא התקלקל חלילה, לא, צקצקה בלשונה, שרטה את
הילקוט שהיה מונח על כיסאו, כאילו בטעות הפילה את הקלמר מעל
השולחן שבשורה הבאה, פתאום נמצאה לבדה ליד שולחן המכתבייה של
עצמה, הילדים ישבו, או עמדו, ושוחחו, או התכוננו לשעה הראשונה,
אין קהל מעריצים, אין קהל מתקנאים, אין קהל. שקעתי בתוך
הילקוט. הצלצול הגואל והמורה הגואלת.
וההארץ התעלמה כליל מקיומי.
לא הייתי טיפשה מדיי, לא הייתי תמימה מדיי - ההארץ הפגינה
בהפגנתיות מרהיבה ונלהבת מדיי, ולאו דווקא לטובת הקהל הרחב,
הלא מה הרווח בהתעלמות ממני אם לא הרגשתי בה, אם לא נעלבתי או
נפגעתי בגינה. כך שעדיין מצפה לי שורה ארוכה מאוד של מעשים
נוספים דוגמת זה שחזיתי בו זה עתה, אלא שמידת הקושי שלי מולם
תגדל ככל שאתעלם אני מהם. אימא אמרה את רואה מכבש, את כבר כביש
סלול. הרי יימאס לה. מה תעשה עם המכבש שלה. יישבר לה. ויימצא
מישהו אחר ויעיר לה על העגילים ויקרא אחריה אינדיאנית,
אינדיאנית, חורים בתנוכי האוזניים, למה לא נזם באף.
סוף. שיהיה לזה סוף.
ואולי כבר היה הסוף. אולי אף לא אחד מהילדים ראה או שמע את
מצעד הפעמונים. מן הסתם, ההארץ כועסת על כולם באותה המידה. מה
גם שעוד לא פניתי אליה. אולי כעת אני מתוחה בלי סיבה. זאת
אומרת - אני לא כביש סלול. להרפות.
באה ההפסקה הקצרה. כלום. באה ההפסקה הארוכה. כלום. וההפסקה
הקצרה האחרונה אף היא באה. והיום הסתיים. כלום. יצאתי בלוויית
נתניה, השכנה המתינה, הלכנו. היא ידעה מה המצב, שאלה באופן
כללי, נתתי לנתניה לספר, אחר כך בא תורי, סיפרתי. אני מפחדת
ממה שהיא תעשה מחר. זאת כבר הבעיה שלה, עמליה.
עד שעת ארוחת הערב לא התקיים בבית דיון-חירום בבעיה שלי. ואני
הייתי כבר מותשת מדיי. יונה הבחינה במצוקתי. זיק שובבות ניצת
בעיניה. עמליה, יש לי פתרון בשבילך. ולא מסובך. אבל יונה, אם
אני שומעת עוד פעם מה ששמעתי אתמול זה לא יעזור לי בגרוש.
נכון, עמליה, אז תשמעי משהו חדש, את דווקא עוברת, את דווקא
נעצרת לידה, ואת דווקא מסתכלת טוב-טוב עליה ואת דווקא אומרת
לה, כמה שזה יפה, תתחדשי. ואז את הולכת ומסתלקת. ולא תהיי במתח
בכלל. אבל יונה, זה יפה וזה טוב וזה פשוט ואת צודקת, אבל תגידי
לי מה אני עושה מחר, מ-ח-ר, הרי דווקא היום היא באה עם כל חנות
התכשיטים עליה. כן, כמובן, עמליה, אבל דווקא היום את לא ראית,
את מבינה, זה הכול. התמונה שראיתי - בעזרת הפנטומימה שיונה
ביצעה - הייתה ברורה ונפלאה מדיי. אז מה אני עושה מחר אם היא
באה עם משהו אחר שכבר היה לה, תגידי לי. ותגידי לי מהר כי אני
עייפה נורא. יונה הייתה לבדה בחברתי, השכנה רחצה את נתניה,
אימא עבדה מחוץ לבית, מרגלית הכינה שיעורים. ראיתי את סימני
האחריות על פניה של אחותי הגדולה: התייחסה בכובד ראש, שקלה,
חשבה ואמרה, אז זה עוד יותר פשוט, עמליה, את אומרת לה
שלום-מה-שלומך ולא נעצרת אפילו לשנייה קטנטונת. זה נשמע כבר
הרבה יותר פשוט, תודה, יונה, ת'זה אני יכולה לעשות ולהגיד לה
בכל מקרה. בכל מקרה. נרדמתי מיד, כנראה. מה זה חשוב.
ועשיתי. ככה. האמת היא שההארץ רבה או הסתכסכה בידענות מעוררת
קנאה, על אף מידת טיפשותה וקשייה הבולטים בהבנת הנקרא, או
הנשמע. בסכסוכים הייתה מעולה. ולא נמצא מי מבינינו שיהיה רשע
מרושע עד כדי כך שיאיית לה א-ת טיפ-שה. כך שמעשי היה פשוט
בתכלית - ההארץ לא תוכל להסתכסך איתי, לא תצליח לגרור אותי
להעלבות וויכוחים קולניים. אחרי שבדקתי היטב-היטב, ובגלוי, את
הופעתה, הפטרתי כלאחר-יד שלום-מה-שלומך, הלכתי כאילו בכיוון
לחדר השירותים ומצאתי מישהו מהכיתה של נתניה, מפלט למופת
להתעלם מכל פעולת תגמול. אם כי ידעתי שפעולת התגמול לא תבוא.
בעיני ההארץ הייתי לעוד אחת מן הבנות פשוטות-העם שהוריה והיא
ניסו לפרוש את חסותם עליה. תודה לאל. ורחמנות עליה. ברצינות.
הרהורי עמליה הילדה הקטנה, אם כי כבר לא כל כך קטנה. מזווית
עיני תפסתי את ההארץ מתאמצת אצל שכנתה של הידיעות-אחרונות,
נראה כאילו בכוח, מושכת בשרוולה. שתיהן צחקקו. די.
ופתאום דקרה אותי מחשבה עגומה. אולי אני באמת-באמת מפשוטי העם.
מה אולי. בטוח. ועוד מבית הרוס. כך התבטאו המבוגרים בטבעיות
ובחצי-קול, מורים-מורות, אפילו הילדים מהכיתות הגבוהות. לאו
דווקא לצדי. אז מה, בסך הכול לאו דווקא לצדי. אין אבא בבית, יש
אימא אנאלפביתית, השכנה באה לימי הורים למען הרושם הטוב, אבל
כולם-כולם יודעים. אולי לא יודעים שאימא אנאלפביתית. אבל
יודעים שאין אבא. ואני עוד מרחמת על ההארץ. מי יודע, אולי לא
מציקים לי מתוך רחמנות, ממש כמו שלא אומרים לההארץ שהיא טיפשה
מתוך רחמנות. נורא. אז מה אם יש לה הורים כאלה. אולי הם דווקא
בסדר. ומה לא-בסדר. יש להם כסף. אז מה. נותנים לה המון מתנות.
אז מה. לוקחים אותה לכל מיני מקומות של מבוגרים. אז מה. אבל הם
שניהם ביחד. ויש להם עוזרת בית. ויש להם דירה ענקית. אולי הם
צוחקים על אימא שלי, ועליי, ועל עוד כמה שצוחקים עליהם ולא
יודעים אפילו מה הם מפסידים. אולי אני באמת מפסידה. בגלל אימא
שלי. זה מה שיונה אומרת. נכנסתי לסחרור. הרגשתי גרוע ממסכנה,
הייתי מושפלת. איזה גועל. שורה ארוכה מאוד של תמונות עברה
ועלתה בזיכרוני, כל תמונה השתהתה מעט ופינתה מקום לאחרת, חזקה
ממנה, לא היה בהן שום סממן שינחם אותי, הרי ברור שאנחנו לא
נוכל אף פעם להסב נזקים כאלה שההארץ יכולה להסב בביתה, אין לנו
שטיח בארבעים-אלף-דולר-את-שומעת, אין לנו כורסאות
בהמון-לירות-עולה-הריפוד-הזה. ואין לי עם מי לדבר על המחשבות
האלה שלי. יונה ומרגלית מכירות אותן מזמן. עוד מעט וגם נתניה
תתפכח.
כן. אימא מפריעה.
ולא דאגתי יותר לההארץ, ולא נדאגתי יותר ממנה, ושכחתי. שקעתי
ברגשותיי. קל לא היה. לא לי.
באשר לההארץ - יצא בזול, כמו שאומרים. טרחה, שקדה, ניסתה,
התגרתה, עקצה, נגסה, נשכה. והמשפט הסופי יצא מפיה, את לא
מתאימה לנו, את מבינה, ולא שמעה תגובה כלשהי מפי. באשר
למחשבותיי ורגשותיי - לא ידעתי את נפשי, לא רציתי במקומי, לא
רציתי באימא שלי. לא הרגשתי חזקה. לא הרגשתי בטוחה. הרגשתי
פגיעה. מאוד. לא יכולתי לשאת כל השוואה עם ההארץ. היא מחוסנת.
אני פגיעה. אין מה לעשות, מצבה טוב משלי לאין ערוך. לפעמים
הסחרור בלע אותי, לפעמים תקף אותי בהפתעה, הניח לי לזמן מה ושב
לפתוח את לועו כדי לנעוץ ניבים ברקותיי. יופי. נהדר. מושלם.
סחרור חכם. יודע.
מאז אותה תקרית התחלתי לנטור טינה ולטפח שנאה כלפי אימא.
בסיומם של ויכוחים מרים, ובקול נמוך וקודר, יונה נהגה לומר
משפטים בהירים וחותכים. לאו דווקא באוזני אימא: על פי רוב
הקפידה על מרחק בטוח משמיעתה. בדרך כלל התוכן הסתכם במעין
השלמה ארעית, רגעית: נו טוב, עוד כמה שנים ואני יוצאת מכאן.
מרגלית לא שינתה בהרבה את עיקרי הדברים - התוספות נאמרו על פי
טיב האירוע עצמו וסוגו - אך הוסיפה מעט הכרה במעשיה: היא כזאת,
ובכל זאת אני לומדת בתיכון. היטב ידענו כי לא כל הילדים המשיכו
בלימודיהם אחרי העממי, רבים הלכו לעבוד כדי לעזור בפרנסת משק
ביתם. נתניה אמרה תמיד בקיצור נמרץ: גם זה יעבור ואני אעבור.
ולא הקפידה שמא אימא תשמע אותה. אני - מלמלתי והתהלכתי סוערת
וזועפת. אבל לא בבית. אף לא בנוכחות אחיותיי.
עדיין בעממי, ואחרי שקפצתי כיתה, ישבתי בסמוך לילדה נעימה,
שקדנית ונבונה מאוד. אינני זוכרת אם השיחה שניהלנו התקיימה
לפני או אחרי מבחני הסקר, שהטילו מורא כי היו אובייקטיבים
וגזרו את דינם של כל הילדים - או לתיכון עיוני או למקצועי או
-. חברתי זאת לא התרגשה מהם, או מן התוצאות. אני אהיה ספרית,
אמרה לי בנימה שעוררה בי אי נוחות וקנאת מה - היא יודעת בדיוק
מה היא תהיה כשתהיה גדולה. המשך לימודים לא מטריד אותה, יש לה
תוכנית חיים סדורה, לא נוטרת טינה, אפילו לא מכירה את טעמה
המגעיל, על פי ציוניה יכלה להשתלב בלי ספק ובהצלחה בתיכון,
ובעיוני, והנה אני, לומדת לי בשקט ובעידוד מצד אמי, איזה עול
מוטל עליי, עול לימודים בלבד. הילדה לא באה מבית הרוס, שני
הוריה עבדו, ייתכן שאמה עבדה במשק-בית, אבל מי שואל. באמת למה
ועל מה אני מלינה. היא נמנתה בין מעט הילדים שלא באו ממה שכונה
בתים מבוססים - ולא הועברו לבית ספר אחר. אף אני ואחיותיי
נמנינו על אותה קבוצה נדירה. או כך היה לפי הרגשתנו. וילדה זו
הייתה מאושרת. פצעי בגרות, שבירות לב, ערגה, כמיהה, בכי
במסתרים היו מנת חלקם של כולם בלי יוצא מן הכלל. גם שלה, בתוך
הכלל. אבל היא הייתה מציאותית, אני הייתי סתם ילדה מתבגרת
חולמנית. ומתחבטת. ומתכרסמת. ומעלה גירה שסנטה בי לפתע, טפחה
על פי וגרוני, תתעוררי, עורי היפיפייה הנמה, ומהר, כי שנתך שנת
כסילים. כי לפתע התוכניות המשותפות לארבעתנו נראו אוויליות
מזווית ראייה חדשה זו, אז מה אם נצליח ונתחתן ונברח בכבוד, אז
מה אם נדוג דגים עתירי יוקרה וממון, עדיין ניוותר נוטרות
בכרמים אלה, וענביהם לא ישנו טעמם, חמצמץ מטריד, מטריף, ואנו
נגיש לעצמנו ענבים בכל ארוחת-בוקר-צהריים-מנחה-וערב, וענבי זעף
לקנח בהם את סעודות הטינה והשנאה. לא יהיה מנוס, לא יהיה מפלט,
לא יהיה ניחום. והנה הילדה הזאת שמחה בחלקה, וחלקה בחיים טוב
ומיטיב כי ככה היא עצמה רוצה, לאו דווקא הוריה, לאו דווקא
הקשיים הכלכליים, הרי הייתי אצלה בביתה והאווירה נינוחה, מגבה
את מעשיה ובחירותיה.
שתינו על הדשא, בקרבת מקום למגורינו. בעיניי היא נראתה חסונה
דייה לענות בכנות על שאלות שהטרידוני. היססתי, שתקתי, הבחינה
במתרחש במוחי, ובדאגה גלויה שאלה אותי מה יש לך, עמליה, מה
קרה, את חולמת ומוטרדת. הנהנתי בראשי. נכון, אני רוצה לשאול
אותך משהו, אבל לא יודעת איך לשאול בדיוק, או מה בדיוק השאלה.
תשאלי, מה יכול לקרות. |
