[בפעם המי יודע כמה במספר חוויתי תחושה איומה של ציפייה ממני,
שאהיה בדיוק מה שמצפים שאהיה, וזאת ציפייה מיותרת וגדולה מדי
למידותיי.]
הייתי הצעירה בנשות הקבוצה ולמרות זאת נקלעתי למצב שברחתי
מפניו עוד מימי יונה ואחיותיי בבית, כאשר הבנתי כי דעתי חשובה,
תגובותיי חשובות, וכי בהרכב המשפחתי אני עצמי חשובה מדיי,
וחשיבותי זו העיקה , ועוד יותר הכבידה עליי האחריות שתבעו
ממני, הלא רציתי להיות מי שהייתי באמת, הבת השלישית, בין
הקטנות, ואם חשובה, כי-אז בתור הגדולה בין הקטנות בלבד. והנה
שוב אני חשופה לתובענות, ואין אני בנסיבות של יונה בביתנו, מה
עוד שאצלנו היא נשענה חזק מאוד על אימא והשכנה וידעה - וידענו
- כי שתיהן היסודות ועמודי התווך האיתנים במשפחה, כי לא יתנו
לבית ליפול, ולמה לכחש, ראשונה הייתה אימא, השכנה הייתה השלוחה
שלה ברישיון מקומי, וידענו כי עריפת הראשים שביצעה יונה הייתה
מלאכת תעתועים בלבד, הלא כל הראשים הוסיפו להיות זקופים
ובמקומם, וידעתי כי מותר לי להמעיט בחשיבות שייחסו לי, שום
אסון לא נשקף באופק, באמת הייתי השלישית, באמת הייתה משענת,
באמת היו תומכות חסונות, והנה כאן מי ערב לכך שהקבוצה
הספונטאנית-מרדנית תוסיף להתקיים ולתפקד אם אני אמרוד, מה יהיה
אם יתברר שחרדותיי בנידון לא באות מנטייה מגלומנית תוצרת
עמליה, אם אעתיק את מקומי, מה יקרה אלוהים אדירים מה יקרה, אני
זקוקה לקבוצה הזאת אף על פי שאיני נעזרת בה, עדיין לא, אבל
איעזר בה ועוד איך, אלא שאין לי כוח להמשיך בתפקיד שקיבלתי
בחלוקה ולהרגיש בובה בחלון ראווה, הרי מזיזים אותי ומלבישים
אותי לפי צורכם.
ממה שאני זוכרת בהמשך, נדמה לי כי השתתפתי באופן כאילו פעיל
במשך הפגישה אצל הממושקפת, בוודאי השתתפתי בזו שהתקיימה אצלנו,
מעניין שאף לא אחד מהם רואה שאני בצד הרהרתי מדי פעם בלבי,
יורקא נהדר מצאתי את הפטנט שיתפתי מתי-שהוא את בעלי, חזקי
ואמצי לחש לאוזני ולחץ את ידי, החטיפים נחטפו, המשקאות אף הם,
היה כבר חם, היה גם לח מאוד, בשבילי החורף והאביב היו בסדר אבל
בקיץ הזה יהיה שונה, עוד לא הגיע ואלה כבר ימים חמים, קשה לי,
כנראה אלה הימים הראשונים שאני מרגישה וסובלת מהאקלים החיפאי
שיתפתי את העגילית, וכל אימת שנשאלתי לדעתי נמצאתי עונה בחן
ובהיסוס כי כרגע אני צריכה לעכל מה שאני שומעת, אני זקוקה
לזמן, ונמצאתי מעירה כי כל אחד מרגיש חרדות, זה בטוח, הרי לא
מדברים על זה, ואני זוכרת היטב את המסר המיוסר והחמקני שהשחלתי
בדבריי בעזרת הדגשים, כי מאותה הזדמנות ואילך נעזרתי רבות
במשפטים כגון אלה - אם אין אני לי מי לי - שביטאתי בנימה
אמפתית, בעוד הגסו את לבי וחוללו בקרבי מהפכה קטנטונת אבל
משמעותית: עד כאן. אין כניסה. מותר לי. לא אני המנחה. לא כאן.
הרגשתי שלמה מאוד עם עצמי. אמנם הרווח היה להפסד - תמימותי
ובתוליי אבדו ללא שוב -, אבל עדיין היה רווח. כך זה קרה, אין
מה לעשות, אחר כך יכאב פחות. וזה מה שעושים אנשי מקצוע, מה
שעשתה המנחה. אלוהים אני מקווה שאני לא נראית כמוה בבקשה
אלוהים. אלא שהמנחה שלנו הגזימה. כנראה. אולי היה לה קשה מדי
להאזין, אפילו להאזין לנו ותו לא. ועד שסיימתי להתחבט עם עצמי
הרגשתי כיצד גופי מתרפה ונינוח. זאת לא צביעות. מה פתאום. זאת
ההרגשה היחידה שאני מרגישה. וככה בונים מדינה. ריבונית. (על
כגון אלו שמעתי בהזדמנות את אחייניי, ילדי יונה, מספרים כי
כולם-אבל-כולם-כולם אומרים כי מאז שההורים שלנו בקבוצות הורים,
כל הילדים קיבלו בבית פסיכולוגים במקום אבא ואימא, וזה נמאס.)
סוף שנת הלימודים נראה כמועד קרוב, קרוב מאוד, דרך יום
העצמאות, ל"ג בעומר, שבועות והנה-זה-בא. כך גם סוף המפגשים
שלנו. הגיע הזמן, הרגשתי, והרגשתי כי שמעתי מספיק, טולטלתי
מספיק. היינו אצל אימא, השכנה הצטרפה לפרק זמן קצר, ראיתי את
שתיהן מוכנות לכל אשר יבוא, ראיתי כמה ילדיי אוהבים אותן, בעלי
אף הוא ראה, ראיתי איך אימא קשובה להם, עדיין קטנטנים, כך
הייתה גם איתנו, אולי זה מה שמתאים לה, ממש קטנים ולזמן מוגדר
הערנו בדואט בעלי ואני, אבל קינאתי. אצלה זרם הכול. אצלי אני
תקועה. הכעס, הקנאה, הרפש בעבעו מעל שפת המרק שהתבשל ברגשותיי
על להבה נמוכה, ההכרה, החיבה, ההוקרה היו עדיין מוצקות ומיאנו
לצוף, הרגשות המאוסים צנחו בחזרה לתחתית הסיר, התייסרתי שוב
כבימי ילדותי. מזל גדול שהילדים לא מספרים על הסבתא הזאת
לדודנים שלהם העיר בעלי, טוב שאני לא צריכה גם שם להתעמת עם
עצמי שיתפתיו בהתפתלויות שבהן התפתלתי. הם עדיין קטנים, עמליה,
כולם עדיין קטנים למען האמת, עוד לא ברור להם, לאף אחד מהם,
שלארבעתכם יש אימא משותפת, גם ככה יש סבא-סבתא, רק אצל יונה
ורוני יש סבא בלבד, ולא לאורך זמן, הוא מתחתן או משהו כזה, ואת
לא צריכה לדאוג. בטח לא עכשיו. לא, זה ברור, סוף שנת הלימודים,
מבחנים, עבודות, רק השישית עוד לא סיפרה לי מה מתרחש אצלה
בקרביים, כנראה לא סיפרה לאף אחד, מילא, לא חסר לך, לא, מה
פתאום, לא חסר לי בכלל, סוף-סוף מגיע הסוף,
סוף-סוף סיפרתי לילדים שלי שסבתא שלהם זאת אומרת אימא שלי לא
תבקר אצלנו ולא ניסע אליה כי ככה זה כרגע, יש כל מיני דברים
שלא שייכים להם, גם אנחנו ההורים יש לנו חיים משלנו, גם לנו יש
דברים שאנחנו לא מספרים, בדיוק כמו שהם לא תמיד מספרים על כל
מיני עניינים שלהם, ותדעי לך עמליה, אני נושמת לרווחה, ויש
עוד, תשמעי טוב-טוב, שאלו מה יקרה אם אנחנו נטלפן אליה, אמרתי
שזה עניין שלהם, אנחנו לא נתערב שם, ואז שאלו מה יקרה אם היא
מטלפנת, אם סבתא מטלפנת אלינו, סבתא-אימא שלך, ככה הדגישו,
אמרתי אני מבקשת שתגידו לה שאתם תטלפנו אליה, זה הכול, זה
הכול, וזהו-זה, ותאמיני או לא, הילדים לא שאלו עוד שאלות, הלכו
להם לשחק, ואני ממש משוחררת. אז שתדעי לך. אספר לכולם בפגישה
האחרונה של השנה. מונו-שיח ממושקף מבית היוצר של הממושקפת.
בדיוק ברגע שראיתי את הסוף. אם כן, עדיין נותרה בי תמימות.
כבר ידענו בעלי ואנוכי כי הסוף יהיה מרוח ומייגע, כך שההתפעלות
מסיפורה של הממושקפת, מן הפשטות של המעשה עצמו ומן ההערות
מסביב לא הטעו אותנו. זאת רק האוברטורה לאופרטה. הרגשתי זרה.
מה שהיה בשבילי צעד מכריע שאין להקל בו ראש ואין להגס בו לב -
חומר בראשיתי וטעון - היה כעת לבדיחה תפלה עם
וריאציות-על-אותו-נושא. מי היה אומר, ואנחנו עם כל החרדות
שלנו, מי היה אומר יקירי שלי התשמע קולי, אני לא רואה איך אוכל
להמשיך עם כל אלה בשנה הבאה, סבלנות, עמליה, תני להם זמן, אני
נותנת להם זמן, תשומת לב אני לא נותנת להם,
וכאשר הממושקפת העירה - ובידה חופן בוטנים בדרך לפיה - דרך
אגב, תדעו שאימא שלי לא טלפנה שוב ותדעו שכנראה גם הילדים שלי
לא טלפנו אליה,
אני, עמליה, נשרתי לי מצמרת
העץ ומצאתי על המדרכה את המשפטים המוכנים-מראש, וסוף פסוק
מבחינתי. אמנם נוספה אינפורמציה אבל לא ריגשה אותי: מר ששת
הציע לזוגתו לסיים את הקשרים המפותלים עם כל הוריהם באשר הם,
גם הוריו וגם הוריה של השישית היו גרושים ונשואים בשנית, אחריו
השישית עשתה את הצעד שהתבקש, ובייעוץ אנחנו עם הילדים מנסים
להתיר את כל התסבוכת הרגשית כי אצלנו דווקא כולם מתעקשים ללפות
הלאה את גרונינו, גם של הילדים, ולא מרפים, תכסיסים ותחבולות
לא חסרים להם. חכו ותראו. ועוד פיסת אינפורמציה ממשפחת ששת
נקלטה איך-שהוא, אלה ואלה התגרשו והתחתנו בשנית רק אחרי
שהתחתנו ילדיהם, ככה שאנחנו הסיבה להקרבה העצמית שלהם, מסכנים,
סבלו בשקט עד שכולנו הקמנו משפחה, תתארו לכם, מגיע להם כל
הכבוד לצה"ל, מלחמות עקובות מדם, התמחו בקרבות והמשיכו
וממשיכים בעזרת הנכדים, משסים אותם אלה באלה, גועל נפש. מובן
שגם שמעתי או ניחשתי שהממושקפת אמרה תודה לאל אצלי זה לא יקרה
בעוד שהאחרים אמרו צריך לחשוב גם על החלק הזה עם ההורים של הצד
השני, או משהו בדומה לכך, ומובן מאליו - משפטיי הסתמיים התאימו
להפליא למצב ולשיחה.
ובדיוק בנקודה הזאת נסעתי באוטובוס. לתל אביב.
אני יודעת כי הרגישות הגבוהה למתחים אם-בת חידדה את שמיעתי
באופן סלקטיבי ביותר. גם אז ידעתי. ועם כל זאת, מה ששמעתי
שמעתי בבירור. והאזנתי. נסעתי בגפי, לבקר אצל נתניה, לסתם
פגישת פטפוט נעימה, כאילו. כאילו. והנה במושב לפניי יושבות שתי
סבתות נכבדות, אחת נראתה צעירה מהשנייה, ומדברות על בנות
ונכדים. כן, תמיד הצעיר יותר הוא הכי חמוד, נפלא לראות תאוות
חיים שכזאת, על אף כל הקשיים, גזים, כאבי בטן, דלקות אוזניים,
שיניים, הכמיהה לגדול הלאה, ההתנסויות החוזרות למרות הנפילות,
הבכי לחירות וכן הלאה, ועוד שמעתי, והתכוננתי לנמנם כאשר
שמעתי אצלי אני נוסעת מעל לחמש שעות לכל כיוון כדי לראות את
הפרינצסה מזעיפה פנים ולשמוע גידופים, אבל מה, נאנחה המבוגרת
בין שתי הסבתות, בשביל הנכדים אני מוכנה להכול, לכל השפלה, אני
מתעלמת, אני אוהבת את הנכדים ותמיד הכי צעיר לא מושפע עדיין
ולא מהסס ומתמוגג אצלי, אז חצי שעה של אזהרות ואיסורים, את
יודעת, שלא תעשי אצלי מה שעשית לי אצלך, והיא מסתלקת ליומיים
חופש, או לשלושה ימים, וזה הרווח הנקי, בשבילי. אבל את כבר בת
שבעים, את השתגעת, איך את מרשה לה, זאת חוצפה, וחוץ מזה, הרי
הנכדים יהיו נאמנים להוריהם ולא לך, ככה זה היה אצל אחותי, עוד
תראי, חבל עלייך. נו טוב, יכול להיות, אבל כרגע אני נהנית.
שורת מלמולים שלא הבנתי, ועוד שמעתי, תשמעי, היא פרינצסה, תמיד
הייתה פרינצסה, גם אצלנו וגם אצל הוריי, והחיים את יודעת הם
משהו שביר, שברירי, ואני לא רוצה לשבור את חיי במו ידיי, לא
אוכל לשאת ניתוק, אין לי לב כל כך חזק, ואם לא נגמלתי מהעישון,
איך איגמל ממנה ומהנכדים, באמת. ומי יודע, הרי בשום מקום לא
כתוב שהם לא יבואו כשיגדלו. תשמעי, הצעירה יותר נשמעה רצינית
והגיונית, הנכדים הם רק דחיית הניתוק מהילדים שלנו, וכשיגדלו,
הם לא ירצו בנו, בזקנים האלה, שיהיה לך ברור. ואני רואה את
אחותי, ערירית כמו החלוצים הראשונים, לא רצו משפחה ורצו רק
אידיאלים, או כמו ניצולי שואה להבדיל אלף ואחת הבדלות, ואחותי
ניתקה קשר גם איתי כי גאוותה מונעת ממנה להכיר בצדקתי, כאילו
אערוך לה משפט תנועתי, נו טוב, תמונה עגומה, אין מה לדבר.
ולמרות הכול גם את נוסעת אל הנכדים. אני הסבתא היחידה בחיים,
זה הכול, ואין להם לב לקחת מהם את הסבתא היחידה שיש להם, אבל
אני לא נוסעת כל שבועיים כמוך, וגם לא חמש שעות לכל כיוון, זה
טירוף גמור, ואני לא רואה אותם, את הבת ואת חתני, הם מסתלקים
לפני בואי, וכשהם חוזרים, מה אגיד לך, נו טוב, אני מרגישה
מרחוק איך הקור נושב פנימה ומתקרב, ואני מסתלקת. ועוד שמעתי,
מלמולים, ראשי כאב, איך-שהוא ראיתי גבר מעיין בעיתון וביקשתי
ממנו לקבל מה שסיים כבר, העביר לי חלק, האוטובוס נעצר, הכול
נעצר, תרדו בבקשה, יש תקלה במנוע, אעצור בשבילכם את האוטובוס
הראשון שיגיע, השבתי את חלק העיתון לבעליו, באוטובוס החלופי
הקפדתי לבחור מושב לעצמי, חיפשתי את בעל העיתון, נעלם,
התיישבתי במכוון במושב שאחרי שתי צעירות, אבל זה לא היה היום
שלי, השתיים ניהלו שיחה קולנית למדיי על אמותיהן, בדקתי איפה
התיישבו שתי הסבתות, לא ראיתין, אולי לא ממש רציתי לראותן, ולא
רציתי להאזין לשיחה-
אבל האזנתי. תשמעי, זאת משכנתא לכל החיים. ולי אין לא כוח ולא
חשק. אני מעמידה אותה במקומה בכל פעם שהיא מופיעה.
א-יידישע-מאמע שחונקת באהבה ומסווה את הביקורת. האח שלי מסכן,
כמובן שיישאר רווק אם לא יברח. אבא שלי עוד איכשהו, מבין, הוא
תמיד מנסה לקצר את הביקור. מה לעשות, שתבוא ותסבול. ויש לה
ציפיות, את יודעת, היא חושבת שאני צריכה לעזור גם עם הסבתא
שלי, שתמיד הייתה איזו כלאפטע סוג אלף'. כאילו היא שונה מהאימא
שלה, וכאילו היו ביחסים טובים, קודם הייתה איומה כלפיה, נו
באמת, עכשיו היא נזכרה, סבתא שלך כבר קשישה היא אומרת לי, קצת
כבוד, מה יש, תטלפני מדי פעם, תעזרי לה, את עוד ילדונת וזריזה,
את יכולה, מה יש, גם אני עזרתי לסבתא שלי ולאימא שלי. מסורת
כמו שאומרים.
והאיום הזה שהילדים
ינהגו בנו כמו שאנחנו נוהגים בהורים שלנו הוסיפה השנייה. ההמשך
היה שגרתי להקיא, יכולתי לשמוע את כל בנות החמד של קבוצת
ההורים משמיעות תקליט דומה.
ובכן, נראה כי במצבי הנפשי אני כבר שומעת קולות. שמא עורכים
חזרות למחזה דידקטי וטרם הגיעו לתמונה האחרונה.
וכך הגעתי לתל אביב,
אני עצמי אוטובוס מלא עד אפס
מקום.
וכך עצרתי מונית שחלפה ולא עצרה לי ועוד מונית אחת שכמעט דרסה
אותי
ושתי נשים משכו אותי מן המקום ושאלו לאן
ועצרו מונית והזמינו אותי נתחלק במחיר אנחנו באותו הרחוב
והמשיכו בשיחה שממנה ברחתי אחת מהן זקנה השנייה צעירונת
סבלנות מיידעלע זה הכול אז היא תספוג עכשיו מה שאני
ספגתי כל החיים שלי ושתתפוצץ מ'כפת לי ממנה את צודקת אבל
סבלנות היא משלמת לך שכר דירה שתשלם היא תשלם הלאה אני אומרת
לך כל החיים שלה לא יספיקו לי עד שהיא תתפגר וגם אחר כך אני
נשבעת לך ארקוד על קברה אישה רעה ממנה לא ראיתי עם
הפרפקציוניזם שלה תמיד אצלי לא-בסדר משהו לא-בסדר חוצפה יש לה
בנוכחות הילדים היא איומה אגיד לך את האמת אין לי ילדים כך
שאינני יכולה לשפוט אולי הייתי עושה טעויות גסות משלה מה
פתאום אין דבר כזה
ולא היה לי פתח מילוט ולא
היו לי פקקים לאוזניים והנהג שרק בעליצות ושאל יפריע לכם אם
אדליק רדיו עוד מעט החדשות והדליק את הרדיו והדלקה שככה.
הרגשתי הייתה גרועה מאוד, לכדו את מוחי ואת לבי וצלו אותם
על-האש מעורב ירושלמי בפיתה ולועסים הלאה ואף אותי מגרדים
בשאריות מפויחות, הייתי חיוורת אפרורית מאוד או כך שתיהן אמרו
והעירו, לא נתנו לי להשתתף בהוצאות המונית, גררו אותי עד פתח
דירתה של נתניה שנבהלה למראה פניי והכניסה אותי למקלחת, תתקלחי
לפחות, אביא לך בגדים שלי, השמלה שלך ספוגה בזיעה קרה, כולה
מים, כמו מטלית לשיש, למרות הלחות בחיפה דווקא היום מרגישים
כאן לח הרבה יותר.
ובכן, זאת התוכנית מדורי דורות לדורותם.
כל הכבוד ליונה מרגלית ונתניה, ניתקו וחתכו בלי זיהומים, בלי
מוגלה, בלי גרורות. וכעת - לעלוץ.
שהיה רצוי מאוד. אבל איך. לא רציתי לשתף את נתניה,
זהירות-שדה-מוקשים-גבול-לפניך, ובחצי-לב וחצי-פה המצאתי מעשייה
כלשהי שגלשה לתהום הנשייה כמעט מיד עם הצבתה. נתניה לא הייתה
טיפשה. יחד גלינו ממחוזות המלכוד לכיוון תל אביב הקטנה שהייתה
כבר עיר ללא הפסקה למרות בורותה בדבר כינוייה העתידים. יפה.
עלצתי, עלצה, עלצנו, שבנו, שבה, שבתי. אולי באתי, ראיתי,
ניצחתי. אם לדייק - סתם לא הובסתי. סתם.
שנת הלימודים ההיא, שהסתיימה בטבעיות בשעה טובה וברוכה, התחילה
בסימן שינויים עם עלייתו של המשטר החדש, נשיא מצרים סאדאת
וביקורו בכנסת, תוכנית לענייני משפחה בטלוויזיה ופתיחת קבוצות
הורים בצמוד לה, ומי זוכר מה עוד, ובקיצור, משינוי לשינוי אין
שינוי. מה שינוי. יש שינוי. לא אחת התייחסתי להרפתקאותינו
ומעללינו בכל החזיתות כאל תרגום מגומגם, צמא וצולע לניסוי
וטעייה בהחלפת הורים אצל כל מוסד וממסד. לומדים. עובדה: חוזרים
על החומר, עורכים בדיקות וביקורת על טיב התוצר, בשלב מסוים
מגיעים לידי שינון ולו על מנת לוודא שלא שכחנו את עיקרי הדעת,
ונדמה לי שהטוב ביותר יהיה לגשת אל
זוג מנחים, גבר ואישה, נהיה בדיוק שישה זוגות, ונוכל להוות
קבוצה טיפולית למופת, דברי מר עגיל והצעתו אחר כל הדברים האלה
שאמרתי ו/או השמעתי, כאילו מתוך בדיחות הדעת, כאשר לחצוני אל
הקיר ולא היה מנוס מהתבטאות בנושא,
ואנחנו כבר
שבועיים ימים הלומים בחודש יולי המקדיח כל קדרה וכל תבשיל
והמפריח ענני פחם שחורים לכיוון המשך יולי עצמו, לקראת אוגוסט
שינחת עלינו לטובת ספטמבר, ואז אוקטובר.
אבל עדיין יולי.
עדיין יולי, נכון, אבל אם זה יהיה הכיוון כדאי שנתארגן
מעכשיו.
הייתה זו פגישה שלא-מן-המניין, ביוזמתם של מר וגברת ששת,
לגיבוש תוכנית לקראת אוקטובר הנדון. תן זמן לחשוב בנאדם, נכון
שזה נשמע מתבקש ומתחייב, אבל מי יודע, אנחנו קצת מכירים ואולי
רצוי לשמור על הידידות הזאת בינינו, מי יודע מה יכול לקרות
בקבוצה טיפולית, הרי למדנו על בשרנו שיש מצבים קשים בסתם קבוצת
הורים מה איתך התערבה הקטלוגית בדברי מר ממושקף שהגיב לדברי
מר עגיל, בכל זאת יש על מה לחשוב, אנחנו מעין רשת ביטחון
לעצמנו ואין מה לזלזל בתמיכה הזאת העיר מר קטלוג, אנחנו בטיפול
ויעוץ עם הילדים אצל זוג מטפלים תרם מר ששת, והמטפלים כבר
העירו בנידון שזה יהיה צעד חיובי, מה שלא יהיה ומי שלא יהיו,
הלא ייווצרו קשרים חדשים בכל קבוצה שנשתתף, אולי שווה לבדוק
ולראות מה קורה, תמיד נוכל לשנות עמדה בתוך התהליך עצמו השמיעה
הג'ינג'ית, הצעתה נשמעה לי מעשית נכונה ונבונה וכך אמרתי, בעלי
הצטרף וכולם אחריו, וביקשנו מזוג הששת שיתעניינו במטפלים
מתאימים אצל אלה שלהם. אין בעיה.
לא הייתה בעיה.
דווקא טוב שהשתתפנו בפגישה המאולתרת, עמליה. כן. ההפסקה תהיה
מנוחה מצוינת. נכון. די לנו, באמת, ניפגש רק בתחילת שנת
הלימודים וכן הלאה. כן. הבנתי. תנוחי. מהם וממני.
חצי ממלכה בעבור עשירית מחשבותייך שמעתי את השישית מחייכת מצדו
השני של ראי קטן שהחזקתי כדי לבדוק את מצב הגלידה שילדיי ניגבו
על לחיי. השלושה שיחקו בחול עם בעלי. השישית נראתה נינוחה
מאוד. ולבדה מאוד. הפתעתי אותך פעמיים, עמליה, גם כאן על החוף
וגם בלי הילדים. הראי עדיין הפריד בין שתינו, כלי נשק כמו כל
כלי אחר ושומר על גבולותיי. קריצת הבנה על פני גב' ששת. אל
תעני לי, עמליה, אם תרצי תמצאי אותי הערב בשמונה וחצי בבית
הקפה שלנו ברחוב הרצל. בעלי חייך חיוך מתוק מדבש. תלכי, מי
יודע, תמיד אפשר להרגיש עייפות נוראה. עד שמונה הילדים יירדמו.
יצאתי אחרי מקלחת וחפיפת ראש. עדיין רטוב, השער, מילא. ובבית
הקפה שלנו דברי הפתיחה של גב' ששת היו היא נראית לי חולה, חולה
מאוד. שנאמרו בקול נמוך. וגיליתי את אימא ממושקפת בחברת הצעירה
ומקל, לא, קב אורתופדי בין שתיהן, שעון על שולחנן. עכשיו אני
מבינה למה היא לא מטלפנת ולא תטלפן, הוסיפה השישית. לא ידעתי
שהיא תהיה כאן, עמליה, תאמיני לי, זאת הפעם הראשונה שאני רואה
אותה מאז. בקמפוס, את יודעת - ובכן, גם היא בסטודנטים. ברור לי
שלא אמרה דבר לבתה. אולי לא ראתה או לא זיהתה אותי. בואי נלך
לבית קפה אחר. אני מרגישה מציצנית.
הסתלקנו בשקט, בשקט נכנסנו לבית הקפה הסמוך, בשקט ישבנו ובשקט
הזמנו שתייה קרה. באשר לי לא ראיתי אותה הדגשתי אחרי כמה
לגימות. כנ"ל אמרה אף היא. אמו של רוני עלתה בזיכרוני והסקתי
שגם אישה זו בחרה להסתלק בדרך שלה. משהו כזה עשתה סבתי מצד אמי
שמעתי את השישית מדברת בנימה כואבת וביראת כבוד. הישירה מבט אל
עיניי. אבל לא הזמנתי אותך כדי להשמיע את שלי, גם לא כדי לפתוח
בכוח את סגור לבך, יש לי הרושם שאת באה מבית שהאימא לא דיברה
ואת יכולת לדבר מספיק, כמה שרצית, אם רצית, וכיום הצרכים שלך
לדברת בלתי פוסקת שואפים לאפס. אל תיראי כל כך מופתעת. אני
מבינה. הזמנתי אותך כדי שתדעי ששתי אוזניי עומדות לרשותך, ממש
כמו ששתי אוזנייך עמדו תמיד לרשות כולנו. כשתרצי, עמליה, לא
אאנוס אותך. רגע, עמליה, גם לא איעלב אם לא תרצי. כמו שציינת
וכמו שאמרה המנחה, כל אחד והצרכים שלו. כעת סיימתי. לא זיהיתי
בה את זו שהופיעה בתחילת המפגשים, אמדתי את כל כולה בהפתעה
נעימה מאוד, היא יודעת משהו שאף לא אחד מאיתנו יודע ולא בוער
לה לשתף אותי, את כולנו, מישהו מאיתנו. ראיתי את השכנה, מתונה,
סבלנית, ייתכן שגם אימא ממתינה, סבלנית, מתונה, אולי אבא שלי
ממתין, מצפה לבואי, לבואנו. אף לא אחד מהם התנפל עליי, עלינו,
בתביעות להתייחסות, אבא נעלם, נכון, אבל גדלנו, מי יודע,
חלומות, פנטזיות, אימא הקפידה להדגיש שהיה אבא טוב, אולי מצפה
לראות אותנו ואת נכדיו אלא שהוא עדין ומבין מה אנחנו מרגישות
כלפיו, אולי חברתו מתה, אולי מי יודע אחד מי יודע והשישית
יושבת מולי כמו אחרי סיוט ארוך שהתפענח תוך כדי הליכה, כאילו
טיול קשה אבל פורה, אחיותיי עדיין מתוחות, אין מה לדבר בקשר
אליי, כן השישית דומה כרגע לאימא ולשכנה, לא תלחץ, לא תשפוט,
השכנה שפטה אותנו בזמנו אבל פסקה, חדלה, אימא לא שפטה אותנו
מעודה, אבא אין לי מושג אם הרגיש משהו כלפינו, ייתכן שהיה אדם
הגון והבין שאין לו מה להעניק לנו, אלוהים, אני רוצה לסיים את
הפרק הזה ומתברר שדי במילים קטנות לזרות תוהו ובוהו בקרבי כי
לא התכוונתי, מה פתאום, ובאמת אני מרגישה עייפות נוראה,
תשישות, תלישות,
השישית הגישה לי חפיסת ממחטות, לא הגבתי, הניחה אותה לידי, זה
טיפשי כל כך, משכתי אחת וניגבתי את פניי, טוב שאני לא מתאפרת,
תודה, סליחה, משכתי עוד אחת, קינחתי את אפי, ועוד אחת משכתי
ואמרתי שלוש זה מספר מאגי את יודעת, זה חייב להיפסק, זאת חייבת
להספיק. כשאצבעותיי התחילו למולל את הממחטות קמתי, ניגשתי
לשירותים, זרקתין לסל ושבתי מיד לשולחן. כן. ככה ממש יושבות
אימא והשכנה. בלי לחייב. התיישבתי והערתי את השתנית במידה
קיצונית, מנפלאות הטיפול ענתה וחייכה, אבל הזהירו אותנו שיהיו
תקופות קשות, רגשות קשים, וזה נכון, אלא שהכול מלווה במידה של
סבלנות, שינוי גדול לטובתי-שלי. אני מקווה שלא פגעתי בך.
התעשתי וחזרתי לנושא שהעלתה - בית המוצא, שלי במקרה זה, לפי
השערותיה. לא, לא פגעת בי, אבל את יודעת, יש גם אפשרויות
אחרות, אימא דברנית יכולה להשתיק לתמיד, בית שמזלזל בכישורייך
יכול להשתיק סופית,
עמליה זה נכון,
אני יכולה להוסיף לך דוגמאות, בית שלא מדברים ולא מתמודדים
בכלל, או הורים עסוקים בעצמם בלבד, אבל נגעתי במשהו ואני לא
ידעתי שאכאיב לך, ועכשיו אני מבינה שחיטטתי ברגשותייך. ובחייך.
מי יודע, הרי יכול להיות שאת שתקנית כי את שתקנית מטבעך. כמו
מים שקטים חודרים עמוק. קלישאה, ולא בדקתי אם נכונה, אבל חבל
לי לחטט אצלך, את נפלאה. ואת חודרת עמוק. גם כשהיה לי רע מאוד
בקבוצת ההורים, הרגשתי נוח בנוכחותך. יש בך כאב. טוב, די.
שמעתי את יונה מצעקת את כאבה, ראיתי את נתניה מתענה עד שהצטרפה
ליונה, הבנתי את מרגלית בניסיונותיה לשמור על עצמה, נתניה
מתענה עד היום הזה אלוהים והשישית יודעת את קורות חיי את קורות
חיינו ואני מתענה לנגד עיניה. מתייסרת יחד עם שתיקותיי, כל
שתיקה במנה גדושה. של שתיקה. השישית התעמקה במשמעות הבעותיי,
אם כי בלי פלישה. כמו אימא. כמו השכנה. השישית נאנחה,
את יודעת עמליה, אספר לך משהו. על ההורים שלי
ועל אלה של בעלי. התגרשו, כבר סיפרנו לכם, אבל יש ביניהם מתח
מיני, תשוקה, רעב כזה שאין להשביע, אנחנו סבורים שזאת הסיבה
לגירושין, נואשו, אני יודעת, זה נשמע מוזר, משונה, הבית היה
טעון במיניות, תמיד, רבו והתפייסו תוך כדי תשוקה לוהטת, זה
נשמע דווקא יפה אני יודעת אבל זה היה אכזרי, וככה זה ביניהם עד
היום, כל אחד לקח לעצמו בן זוג פרווה, את מבינה, זה מטריף, זה
מערער, ככה הגעתי לקבוצה, בעלי היה רגוע ומתון כלפי חוץ, אני
די היה בלהצית גפרור ביפן כדי שאתלקח, למה אני מספרת לך, אני
לא בטוחה, היפה והקשה בבית כזה הוא שאת יוצאת ברגשות מעורבים,
המין לגיטימי, המין קטלני. המין יפה, המין דוחה, המין מזין,
המין הרסני. מין היסטרי. נדמה לי שאני מספרת לך עלינו כי את
באה מבית אחר, ושוב, ככה נדמה לי. כן, הרבה דברים בנדמה לי.
לא, תיקון, רגע, נזכרה בדבריה-היא, כדוגמה לבית משתק נתתי את
האפשרות לצאת מידי הורים עסוקים בעצמם ולפיכך היינו אמורים
להתנהג אחרת. אבל הסברתי את עצמי. התשתי אותך.
לא, זה בסדר. אני מודה לך, בכנות, קושי שלי, לדבר או להעלות
משהו, אני מבולבלת, מאוד, ואת מזמינה פתיחות. רק אני
הבעייתית. בכל זאת יש משהו שאני רוצה להגיד לך, אני מתפללת
שתעבור התקופה הזאת, אני יודעת שתסתיים ויבואו ימים אחרים, אבל
קשה לי ואני לא מצליחה לדבר, מקווה שאת מבינה, וסיפרתי לה,
לגב' ששת, על השיחות שקלטתי בנסיעתי אל אחותי נתניה, את מבינה,
אני מניחה שהיו המון שיחות אחרות אבל הקשבתי דווקא לאלה, הזדמן
לי לשבת ולהימצא דווקא בין אלה, וזה נכון, הרי יש בעיית אמהות
ובנות, לא חשבתי שיהיה ככה, ופתאום זה נושא פופולארי ויומיומי.
ורחב. השישית הצטרפה, רחב מאוד. ועוד יותר ממה שאנחנו מוכנים
להודות. הנה מרדנו באימא מפא"י והמלכנו את אימא חירות, כפי שאת
תיארת בפגישה שיזמנו, עמליה. הגיע הזמן לשינויים, הוספתי
לתזכורת שהביאה, הרשי לי לצטט אותך שוב, בווריאציה קטנה, כל
אחד והצרכים והקצב שלו, ובדרך שלו. אין לך מושג איזו הקלה אני
מרגישה כרגע, הודיתי לה. טוב מאוד. בואי לא נמרח ולא נקלקל את
הערב, ולפני שנדבר שטויות, עזבי עמליה, אני הזמנתי, אני משלמת,
רק הפעם, ואם אין לך התנגדות, ולא יעיק עלייך, נתראה בהמשך.
לא, הנה, כבר אמרתי שטויות, הרי אמרת שאת רוצה שכל זה יעבור.
נשאיר את העניין ליד המקרה.
משהו כזה פלטתי כשישבנו כל הבנות - כפי שכינו אותנו בחיבה בני
הזוג שלנו במפגשים המשפחתיים -, ואם כי המשפט היה סתמי ונאמר
בלי קשר רב לשיחה שהתנהלה בינינו, יונה העירה כן, זאת שנה
מוזרה ועוד לא הסתיימה. כאן בתל אביב פורחות אסכולות חדשות
בתחום של קבוצות הורים, זה מאוד באופנה, ייתכן שאפילו יש תחרות
ביניהם, הקיצר יש מבחר ואפשר לעבור משיטה לשיטה, מי שלא נוח לו
אצל הפסיכולוגים יכול לנסות אצל העובדים הסוציאליים או אצל
אנשי חינוך ועוד כל מיני, כן הוסיפו מרגלית ונתניה, מתקבל
הרושם שיש נשירה וניידות אצל כל שיטה, אבל ממה שאני שומעת
ורואה, העירה נתניה בהדגשה, יש קבוצות שנהנות ממש משקט
תעשייתי, בכל אופן זה מה שמספרים לכל המעוניין, ומי הם
המעוניינים האלה שאלה מרגלית, אצלנו הייתה נשירה קטנה ואלה
נעלמו, סביר להניח שהם חלק מהמעוניינים, ויש מרטונים בשביל אלה
שרוצים אינסטנט-פודינג, ונתניה מנתה סוגים ושיטות על אצבעות
ידיה, ממש כמו שמנתה את סימני ההתאהבות הראשונה של יונה
כחמש-עשרה שנה לפני כן. אני שתקתי והקשבתי ללחן הפנימי, מחפשים
את האלוהים המתאימים ואת ההורים למופת ויש שבעי רצון ויש
לא-שבעי-רצון כמו בכל דת. רוצים את האימא הגדולה ויודעים שהיא
גם טורפת. בורחים מהאימא הגדולה וכל האחרות מעניקות טעם פרווה
מאוס. מחפשים הלאה ומסתפקים במה שיש ושוב הופכים את הקערה
ופתאום שמעתי את קולה של יונה הגדולה באחיות מצטלב ומשתלב
בהגיגי לבי, אני מוכנה להמר שזה מה שיש לעמליה בראש ועל קצה
הלשון, היא תמיד מנחשת מה שאני תמיד מנחשת. מודה באשמה
גבירותיי. מה דעתכם שנשטוף את הטעם במאכלי יונה ומרגלית, נתניה
תכריזי על הפסקת פעילות גופנית ותחילת פעילות לעסנית. תודה
מקרב לב ובבקשה, נעזוב את הנושא. ומה יקרה אם יעלה, אז יעלה
ויבוא ואני ארד ואלך. ודרך אגב יונה זאת הפעם הראשונה שאני
שומעת אותך הסתבכתי סבלנות לא ידעתי ששתינו מנחשות האחת את
השנייה תני לי לדבר יונה אין לי כוח ואין לי חשק שתנחשי אותי
ותפריעי לי במה שאני באמת רוצה להרגיש זה נורא נורא באמת ואני
עייפה מכל הניסיונות לנחש מה אני מנחשת או מה אני חושבת או מה
אני מרגישה ובכלל ובפרט כי יש יש לי מספיק ופתאום מתברר לי שגם
כאן רוצים שאעסוק במה שאחרים עוסקים אני עסק זעיר אבל פרטי
נא לכבד סגור לרגל הרהורים ייפתח כשיהיה מוכן לקבלת קהל נא
לפנות נא לפנות לאחרים. תלכו תלכי יונה הגזמת. בואי עמליה.
אנחנו עדיין ילדות קטנות.
מרגלית
עטפה אותי במגבת יבשה והחלה מייבשת את שערותיי. בעדינות כי אני
מרגישה ראש כבד. בעדינות ותגידי אם מפריע לך. איך-שהוא התאומים
היו שם ונראו נינוחים כאילו אומרים לי לא אימא לא ברחנו ממך
אנחנו איתך ככה נוח יותר ולא היה כאילו וראיתים נרדמים.
כשהתעוררתי מרגלית הייתה ישובה כך שיכלה להניע את רגליה בלי
להעירני ורכנה לעברי, שערותיה מבהיקות, את רוצה לשנות תנוחה,
עמליה, לא, אני רוצה כן, אני רעבה, הרדמתי לך את הרגליים, לא
אבל הרגליים שלי הרדימו אותך, בואי ואעזור לך לקום, כמו שאני
אומרת לילדים בואו ואעזור לכם לקום ואז הם קמים לבד, הנה גם את
קמה, אל תיבהלי, עוד לא ישבנו לאכול, שתינו מיץ בלבד, הילדים
הגדולים שלנו לא עמדו בפיתוי וקנו ארטיקים וגלידות, אנחנו
בהפסקת אכילה, עוד מעט נאכל אבל בואי תשתי לפחות.
או-אז ראיתי מה זה היה, כי זה היה, זה קרה, זה התארע ונאמר
כאשר כולם המליצו ליונה ורוני היריון נוסף, ומהר, מיד אחרי
הלידה ההיא, ואז יכאב פחות, ונאמרו עוד כל מיני רעיונות, ואז
אימא בבית ידעה ואמרה בדיוק כיצד ומה מרגישה יונה בביתה-שלה -
ועתה יונה בלבלה בינה וביני - אלוהים לא, עתה יונה אמרה בדיוק
מה שאני חשבתי וניחשה את רגשותיי. אלוהים. אני מסתבכת ואקבל
סחרחורת נוספת. ומרגלית יודעת. אין לי ראש לזה.
אין
לך ראש לזה עכשיו, עמליה,זה בסדר, שתינו באמצע, האמצעיות, אבל
גם לזה אין לך ראש עכשיו.
פגעתי ביונה.
בואי שבי עמליה.
אני יושבת אבל פגעתי ביונה.
לא חושבת ולא נראה לי. היא עסוקה מאוד. ועליזה מאוד.
תלכי אליהם מרגלית, אשב לי קצת, חבל שתפסידי - עמליה די. לא
מפסידה כלום.בעיקר לאור העיניים הנוצצות שלך, או חום גבוה או
רעיון עמליהו טיפוסי. מה, זה נשמע נחמד אבל גברי במקצת,
עמליהו, ושוב הבנתי וחייכתי, טוב בסדר, אגיד לך את עתידותייך,
אם תתעקשי, לא תודה, די לי עם ההווה שלי, יופי, כי נדמה לי
שכדור הבדולח מתנגד לקריאה בלי טקסים, אבל רצית להגיד לי משהו
אחר עמליה, נכון מרגלית וכעת את קוראת בכדור הבדולח שלי
וביקשתי לכבד אותו,
מרגלית נכנפה ונרתעה,
לא זה
בסדר כעת, הרי התחלת משפט והפסקת מיד כי הבנת שאני מותשת
ומוטרדת. זה בעניין האחיות האמצעיות מרגלית, רק כשביטאת את השם
המפורש והיה להגוי, באמצע, באמצע, רק אז בזכותך הבנתי דבר מה
בלתי נעים ובלתי מחמיא, לבחירתך, ייאמר או לא ייאמר.
עמליה ייאמר.
ראי הזהרתיך.
ייאמר מהר כי אלה באים עלינו להאכילנו,
שתינו
במתח שלא ייאמן, את לא שלמה עם הצטרפותך לקצוות, אני לא שלמה
עם רגשותיי, שתינו יודעות גוונים נוספים וקשה לשאת אותם.
תודה עמליה בואי נצטרף לפני שישאלו שאלות חקרניות.
מסכימה איתך והלוואי שכל זה יעבור מהר אלוהים.
מתורגלת היטב באומנות התצפתנות רשמתי לעצמי ציון עובר-פלוס
וראיתי מה כבר יכול לקרות בקבוצת הורים - למשל, כל מה שקרה,
למשל, כל מה שהתארע לנגד עיני, למשל, התחלה חדשה וביקורתית,
למשל, תצוגה חוזרת ומטרידה של כל מלאי החומרים המוכרים, למשל,
למשל, חוג לבישול ואפייה היה מתאים יותר, טעים יותר, מתסכל
פחות, יעיל יותר, נושא פרי מהר יותר וברור מאוד. יונה לא נעלבה
מן המתקפה החריפה שלי, נהפוך הוא, קיבלה בברכה את האיתות
לגבולותיי ולגבולותיה. פחות אחריות על כתפיה. הנה הן לפניי,
יונה מרגלית ונתניה, מרגלית איתן וביניהן אבל קרועה ודואבת
כמוני. מזמן, לפני המון שנים, השתתקה מרגלית, הושתקה, שותקה,
נותרה יושבת ללא ניע, והנה הפעם אני נרדמתי - אילו נותרתי
משותקת היו נבהלים יותר מן הרצוי בשל נוכחותם של הילדים, שמא
היו מאשפזים אותי, ללא ספק משהו שמר עליי, מרגלית כנראה שמרה
עליי, ניחשה, הזדהתה, ידעה, קראה בכדור הבדולח שלי והעטתה עליו
ועליי בידיה. לא ידעתי מה אירע במציאות, לא הבנתי את פשרו, אך
הרגשתי, וראיתי את רגשותיי פרושים על כולנו, אימא והשכנה
מצונפות אף הן ולמרות זאת אימא היא זאת המכנסת את כולנו ולכל
אחת מאיתנו כס ושרביט וחריט, די עמליה עוד תעודדי אותם לחשוב
שירדת מהפסים ומה זה בכלל כל הסנטימנטאליות הזאת, זה פיקניק
ופיקניק בלבד. לא, לא דברי מרגלית, אלה דברי-אני בנאום קצר אל
לב בעלת החיזיון שהיה עמליהו טיפוסי.
תורי עם עמליה, וחוץ מזה אני עייפה נורא, אתם תארזו וכולי
וכולי, מה יש, מ'תמ'סתכל עליי מה, נעשיתי תל-אביבית חביבי, אני
אסרק את עמליה מה חשבתם לכם ועמליה תסרק אותי. מרגלית ונתניה
קרצו אליי בשובבות, שמעתם את הוראות האחות הבכירה, תנו לה
זמן-איכות עם עמליה, ונותרתי בידי יונה שניגשה למלאכה, מה
תרצי, צמות, קוקיות, פזור, אסוף, צמות, מזמן אני בלי צמות כי
אני מתעצלת לקלוע לי, יופי, צמות בדרך, איך בחיפה, בסדר גמור,
כן, מאמינה לך, עושה רושם שמתאים לך, תשמעי עמליה, קודם כול
אני מתנצלת, עדיין יש לי פה גדול ולא נראה לי שיקטן בעתיד
הקרוב, לא ראיתי שאת במתח כל כך גדול. שנית, את רחוקה מאוד
וחשבתי שככה אני מקרבת אותך אליי, אני מתגעגעת, כולנו מתגעגעות
בעצם אבל זה משהו שאת כבר הרגשת מצדנו, ולעומת זאת אני לא
בטוחה שאת מתגעגעת, תני לי לסיים, אני יודעת שאנחנו נפגשים
ומדברים ומשוחחים בטלפון וכל מה ששייך לשמירת קשר אבל אני
מרגישה שאת כועסת עליי בעיקר, כן, עמליה את כועסת בעיקר עליי,
אולי גם על מרגלית ונתניה אבל הרבה-הרבה פחות, והרי שתינו את
ואני לא מדברות בינינו על מה שגם עכשיו לא נדבר בינינו, ככה
זה, ודווקא שלוש סיכות חזקות מחברות וקושרות את חייך ואת חיי
אבל ככה זה, סכר במקום יד לפה, אני מסיימת את קליעת צמותייך
היפות אבל לא את דבריי, תני לי, גם אני רוצה צמות, עוד רגע, אז
מה שאני רוצה להגיד לך לא יוצא לי מוצלח כמו צמותייך, מילא,
האמת היא שאנחנו כל הארבע עדיין ילדות קטנות עמליה, ילדות
קטנות וכבר אמהות לילדים קטנים, ובעלות משפחה ובונות משפחה,
בכל אופן אני אוהבת אותך, לא שופטת אותך, זה לא שייך לקבוצות
ההורים, עברנו שם מעין עיקור נדמה לי, שמעתי כבר על כל מיני
אבל טוב, ברור שאני מסתבכת, אני אוהבת אותך מאוד ואת חשובה לי
מאוד וחשוב לי מאוד שתדעי ותרגישי אם כי אלוהים יודע איזה מרחק
יש בין ידיעה ורגש. לא מבקשת שלא תשפטי אותי, מקווה שלא תמיד
אצא פושעת מדיי. מגעילה מדיי. תורך עכשיו. חילופי משמרות. נראה
אותך. באיזה עניין נראה אותי - ידעתי גם ידעתי, אבל השקעתי את
יחסי בצמות בלבד. לא רציתי להתרגש: יונה עצמה לא ניסתה לרגש
אותי אלא ליידע אותי עניינית ורגשית. אנחנו משחקות באמת וחובה
הערתי לה. שתיקה. הא לא לא זה שמעתיה פתאום מבין שערותיה, מיד
אבריח את הפה הגדול שלי עמליה אבל אני לא משחקת ותדעי לך שאני
אוהבת להיות ברורה, לאוכפת לי אם אני נשמעת רגשנית ובנאלית
כרגע לדעתך אבל מאוד חשוב לי שתדעי לפחות מה אני מרגישה דווקא
בשנה הזאת שעוד לא הסתיימה והייתה ארוכה מאוד וארוכה מדיי לכל
אחת מאיתנו ואלוהים ישמור כי היא עדיין כאן ועדיין נורא ארוכה
השנה הזאת וזהו, סכרתי. גלו גלו גלו. הברחתי. מאאא מאאא.
סתמתי. מממווו
|
