[שתיקה אלחוטית. שאני עצמי סיימתיה. נתניה, אם זה בסדר מצדך,
אטלפן אחר כך. זה בסדר. הבנתי.]

 
נתניה הבינה, בטוח. ידעתי מה חשבה, על מה ולמה. הלא כרגע אמרתי
באוזניה, וברור יותר מאשר בפגישה - קל לקום מקבוצה, קשה לקום
מעריסה. קל לקום ולחפש אימא אחרת. קשה לקום ולנטוש
אימא-על-באמת. ואין לה תחליף-על-באמת. כי תחליף יש רק למנחה.
או לאימא חלופית. ועל אימא נתניה ואני לא נדבר. מאוחר יותר
טלפנתי לאחותי הקטנה, כפי שנדברנו, ומיד שאלתיה מה היא הייתה
עושה. חשבתי על זה. עמליה, אני הייתי נעדרת מן הפגישה הקרובה.
ואל תגידי לי שככה לא בונים מדינה ולא מתמודדים. אני יודעת. אז
מה. שיתמודדו הם ולא ידרשו שאת תתמודדי במקומם. בקיצר: קורה
אצלנו שאחד מבני הזוג לא מופיע, השני מתרץ את היעדרו, או לא,
ועד היום לא אירעו רעידות אדמה בעקבות היעדרות. הרהרתי. לא,
נתניה, לא נראה לי הוגן לשלוח נציג שידווח לי אחר כך מה היה,
וימנע בנוכחותו הערות כלשהן מיתר חברי הקבוצה, לא במקרה זה
שלי, בכל אופן. אילו היה לי מבחן, או חליתי, או אחד הילדים
חלילה - מילא, סביר. ושוב - יורקא. יש לי רעיון, נתניה, נודיע
למנחה שלא נגיע לפגישה. נוכל להשאיר הודעה במזכירות. שמעתי את
ההפתעה-לטובה אצל נתניה כשאמרה ובכן, יש שינויים אצלך עמליה
יקירתי, זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאת מתחמקת מעימות, פחדתי
להציע לך. נתניה אחותי הפיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה ויקרה, זאת
הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מרגישה עומס-יתר, ולאו דווקא ממה
שצמח לו אצלי בשדותיי שלי, לא בא לי לבער עשבי פרא בעירים
דליקים מסוכנים משדותיהם שלהם. נודיע להם, יידעו שאל להם
להמתין לנו, יתחילו, יבערו, יידלקו, יירגעו - בלעדינו.
נהדר.
הקול הרשמי שנשמע מעברו השני של חוט הטלפון הודיע כי לרגל
שיפוצים בבית הספר, המבנה יהיה סגור למשך כל ערבי השבוע הקרוב
ולא יתקיימו פעילויות אחרי שעות הלימודים עצמם.
ובכן, יונה יקירתי, ממושקפת יקירתי, ככה כן בונים מדינה.
שתיקתי הרועמת לא הייתה זו של תומאס מור, לא בעוצמתה ולא
בחשיבותה, אבל גם לי הייתה אוטופיה, ושונה מזו של חברותיי
לקבוצה. אולי זו הייתה הסיבה לניסיונותיהן לדובבני. כל שאמרתי
נאמר באין לי מה להוסיף. כל שבעלי אמר נאמר בעמליה בעניינים
שלה, מדי פעם בתוספת תבלין לריכוך, כמו היא עסוקה, לימודים,
עניינים, חיסונים. אני מבין שאת לא רוצה להשתתף בפגישה הקרובה,
עמליה. אתה מבין נכון. ואת מעדיפה שגם אני איעדר. כן, נכון.
ומאותה הסיבה. נכון. אגיד לך את האמת, אני מסכים. אבל יש מכשול
אחד. אהא תגיד, תספר. הרביעייה הבריטונית הזמינה אותי למחר
בערב, אצל הג'ינג'י, יש משחק כדורסל, או כדורגל, ויש לו
טלוויזיה גדולה, את צריכה לראות מה זה מסך ענק, כמעט כמו
קולנוע שכונתי. אהא, נו. אהא. נו. אתה הולך. שום דיווח. C`est
tout . ולהישמר מפנדלים, עוד יבעטו לך בראש. יהיה בסדר. בעוד
חודש ט"ו בשבט. אז מה. לך תדע מה יצמח עד אז. יער-בר סמוך
ליערות הכרמל. או רוחות עזות שינשבו נגדנו ולא נורשה להשתתף
בהמשך.  
הכול עבר בשלום. הצפייה בטלוויזיה של הג'ינג'ים. ההודעה של
הרגע האחרון שלא נוכל להגיע. הערב הגורלי עצמו. הרי איש לא ידע
שזו הייתה תוכניתנו. הגורל התערב לטובתנו: נתן הארכה של שבוע
נוסף למשחקנו על המגרש הקבוצתי. ידענו שנקבל אינדיקציה על הלכי
הרוחות כשהממושקפת ואני ניפגש בגן, למחרת בבוקר, עם הילדים, אם
ניפגש בגן למחרת בבוקר, אם כי שנינו שיערנו שהממושקף יבוא
במקומה - רק לא שיערנו שאושפזה לפנות בוקר. כבר אתמול הרגישה
לא-טוב, היא קודחת. בארבע אשפזתי אותה ברמב"ם. אימא שלה אצלנו.
וזה מחריף את מצבה. נכון, עמליה. זה מעלה את חומה. שאלתיו אם
יזיק לה שאגש, במקרה שיהיה לי זמן פנוי. לא, מה פתאום, היא
תשמח לראות אותך, עמליה. רק שאני עצמי עוד לא יודע אם מה שיש
לה דורש אשפוז - הם עוד לא יודעים. אז אברר לפני שאסע. אני
מוסרת שתי עבודות ואולי באמת אצליח להגיע אליה.
זיהום וכנראה תחילת היריון מחוץ לרחם, וזה נורא להיות במצב הזה
בגינקולוגית. הגעת בדיוק. בעוד כארבעים דקות מטפלים בי. תודה
רבה-רבה שהגעת. נעבור לרכילות, ספרי לי איך היה אתמול. לא
יודעת, לא הייתי, סיימתי שתי עבודות ללימודים, ויש תרגילים
חדשים. שתינו נהיה כבר בפגישה הבאה. כן, בטח אצא מכאן עוד
השבוע. הממושקפת נראתה מהורהרת. אגיד לך את האמת, עמליה, אני
חושבת שהחום שלי לא בא מהזיהום, לא מההיריון מחוץ לרחם, בא
מאימא שלי. מילא. לא היא תפתור את הבעיות שלי. היא לא תקום
מעצמה. או לא תתערב. לא נותנת לי מרחב. ואגיד לך עוד משהו, אני
מסתכלת מסביב וכולם פה באותו טררם. לא מנחם אותי, זה בטוח. אבל
זה אומר משהו. עכשיו אני מבינה למה באמת הגברים אומרים ברוך
שלא עשני אישה. נו טוב. אז שתינו לא יודעות שום דבר. מעניין מי
כן היה אתמול. סבלנות, יקירתי, נדע בקרוב מאוד. בהצלחה בניתוח.
 
אבל ההרגשה הגרעינית שלי הייתה רחוקה מנימת דיבורי. הפכנו את
קבוצת ההורים לתוכנית בידור, כמו בימי פול טמפל ברדיו, משהו
קבוע להישאר במתח חיוני עד התוכנית הבאה, אדרנלין, ולא מסוכן.
גם כשזה מותח מדיי. כאילו מאזינים בלבד ולא אנו המשתתפים עצמם.
הנה מה עושים המבוגרים כשכבר לא מתאים להם לשחק ברופא וחולה.
לא האשמתי אותה בשום דבר אבל ביקשתי ממנה שתתרחק לכמה חודשים
עד פסח לפחות ונראתה כאילו מי יודע מה אבל הייתי יבשה כמו צנון
וחותכת כמו גיליוטינה ולאוכפת לי מה היא מרגישה גם אני קיימת
והיא תאמיני או לא התקפלה וצנחה לה על הארונית ולחצה בלי כוונה
נדמה לי על כפתור האחות והאזעקה ובאו חת-שתיים וגררו אותה
ול'כפת לי מכלום מצדי שתתאשפז כאן נמאס לי זה עונש שאני כל
המשפחה זב"שה שתאמץ ילד ותקדיש לו את חייה שתשיג לה איזה פושע
קטן או לא חשוב מה ותיישר איתו את החשבונות רואת חשבון שלא
רואה שאצלי אין מאזן חיובי
נאום מטריף של הממושקפת. לא, לא עד סופו.
ראיתי את יונה בלידתה הראשונה, היא עושה ממש כמו יונה, מנצלת
מצב של חולשה עם קבלות כדי לסלק אותה, חשבתי ויצאתי מאצל
הממושקפת כשצלצולים תכופים טורדים את השטח שבין אחורי ארובות
עיניי לתופי אוזניי.
משום מה, היה לי ברור כי  אכן, המעשה הבא של אמה יהיה מילוי
המקום הריק, אם כי אולי מסיבותיה-שלה. זיהיתיה בקמפוס. בתחילת
השבוע שלאחר מכן. הלכה לכיוון הספרייה בלוויית איזו צעירונת.
לא הכירה אותי, מה שהקל על מעקב צמוד וקצר. הושיבה אותה, את
הצעירונת, ניגשה לדלפק, נטלה כמה ספרים, שתיהן התרחקו מטווח
ראייתי. מה שנראה לי הכי נבון לעשות לטובת הממושקפת דמה
להתחמקות, ובכל זאת איפה כתוב שמישהו צריך להקדים ולספר לה.
ובעיקר - מי אמר שאני זו שחייבת לעדכן אותה.
ואת בטוחה.
במאת האחוזים. כנראה אימא שלה רוצה להתנקם, או לגמול לבת שלה
הביע בעלי את הרהוריו. לא יקירי, אימא שלה מבינה את העניין
בדרך שלה, ואולי הרבה יותר טוב מהבת שלה. אז אנחנו לא יודעים
כלום. אז אנחנו לא יודעים כלום. ואת חושבת שזה מה שתעשה אימא
שלך. לא יקירי, לא אימא שלי. לא יודעת מה היא תעשה אבל לא
תכבול את עצמה פעם נוספת. אז מחר אנחנו משתתפים. אלא אם יש לך
התנגדות. לא. ובלי שנתעניין במה שהיה. לא יקירי, שנינו עסוקים
מעל הראש. את אומרת יקירי ואני נמס.
מכל החתנים, אימא העריכה את בעלי יותר משהוא הרגיש, אם כי היה
ער להעדפתה. עוד מבראשית. הוא משהו, עמליה, הוא משהו. השכנה
הייתה שותפה פעילה להרגשתה. הוא משהו, עמליה. אפשר לחשוב שלא
טרחת בשביל יונה ומרגלית. טרחתי, טרחתי. אבל זה - הוא משהו. לא
חושבת שיש עוד כזה. הוא ישמור עלייך - את הכי פגיעה בין הארבע.
מה זאת אומרת. שאת פגיעה, זה הכול. את חושבת שאני שברירית.
שבירה. מרגרינה. חמאה. לא, עמליה, מה פתאום. את מתעכבת יותר,
ואז בום, הירייה משיגה אותך. את אומרת שאני מפגרת. בחייך
עמליה. את לא צריכה לסחוט ממני קומפלימנטים. בחייך. היה משהו
בדבריה, כנראה, ומה שבטוח היה, היה שבעלי שמר עליי בקנאות
רליגיוזית מאחורי שבעה מנעולים. ובריחים. שיהיה.
לפגישת הקבוצה הגענו כמו תמיד, על הדקה, בעלי עזר לי להתיישב
כאילו אני זו שעברה ניתוח, הממושקף הגיע לבדו, סיפר בקצרה מה
קרה, הוא בא כי הילדים הגיבו קשה מאוד ושאל אם נוכל לסטות
מרשימת הנושאים ולהתייחס למצבם, כולנו הסכמנו,
                                                         
ועד יום אנחנו מצליחים להתחמק מהנושא, עמליה, עכשיו ט"ו בשבט,
אחר כך פורים, יגיע פסח, הרי לא יפסח עלינו כמו שכולנו מבינים,
וההם יעשו מה שנראה להם הכי טוב והמנחה עוד לא אמרה מה דעתה
וזה מציק לי, דברי הקטלוגית. והוסיפה בפסקנות, דרך אגב, המנחה
מלמדת אותנו איך ומתי להתחמק. נתנהג כולנו כמו פסיכולוגים
בגרוש והכול יהיה בסדר. או כמו רופאים, מה זה משנה. לא רציתי
ולא יכולתי לעזור לה במצוקתה. ידעתי שהג'ינג'ית והיא מיודדות.
שהג'ינג'ית תעזור לה. שיצאו לפיקניק, למחנה. שישבו מסביב
למדורה. ועל המדוכה. לי מספיק עם שלי.
                                                    כן,
עמליה, אבל יש משהו במה שהיא אומרת. המנחה איבדה גובה בעינינו.
נו באמת. נו באמת. נניח. אבל היא שומרת על שלמות הקבוצה. אין
מתים. אין פצועים או נפגעים בכוחותינו. אין עריקים. אין
נושרים. אפילו האלה עדיין משתתפים. ותזכור שזאת קבוצת דיון.
הקטלוגית מושכת לכיוון בית משפט. רוצה שהמנחה תשחק בתפקיד
ההורים שלה הרופאים, תאבחן את הפתולוגיה ותכריז על גזר דין
והכול במכה אחת. כן, זה נכון, וזה גלוי מדיי לעין, ואף אחד לא
אומר לה דבר. לא יגידו לה. מי רוצה להוציא את הערמונים מן האש.
ותמיד מביאים מצוקה חדשה. איפה אנחנו ואיפה רשימת הנושאים של
המנחה. שכנעת אותי עמליה, כי זה נכון. אז בוא ונפיק מה שאפשר.
עם מצוקותיי ומצוותיך אתה ואני נתמודד יחדיו. ובלי המטען החורג
שרוצים לרתום למנוע שלנו.
וכך עשינו.



לתקופת מה פסקה הפעילות החוץ-קו-קוריקולרית שהתנהלה בינינו גם
אחרי חנוכה. קצת טלפונים היו, אבל לא יותר מזה. לממושקפת נודע
על המעשה של אמה מפגישה מקרית בקמפוס, הנידה את הראש בלבד, לא
התנפלה עליי, לא שאלה שום דבר, הלכה עם איזו ילדה, והוקל לי
מאוד. ממש. זה מה שרצית. כן. זה מה שביקשתי ומה שרציתי. הניחה
לי לנפשי. ואת יודעת מה, זה יושב אצלי מצוין. שום רגש אשמה.
עוד מעט פסח. אם היא לא תטלפן. שתיקה. ארוכה. הילדים דווקא לא
שואלים שום דבר. או שהם פוגשים אותה איפה-שהוא, או שהם עסוקים
בשלהם. או שהבינו שהסבתא הלכה לה בזמן שהייתי מאושפזת. יצא
לטובה, כל העניין. פקפקתי בכנותה אבל נהגתי בנאמנות לעצמי -
זב"שה. הראיתי התעניינות אמפתית.
יופי, עמליה, אחרת תהיי שוב הכותל המערבי של כולם. ובכן, אתה
יודע מה - נדמה לי שהשישית ובעלה יעלו את הנושאים הדחויים על
שולחן הדיונים, הרי הם יהיו בטיפול משפחתי, אין להם מה לסכן.
עמליה. מה את באמת חושבת. באמת-באמת. הרי את לא חושבת בדיוק על
מה שקורה בקבוצה. אתה צודק. האמת, אני חושבת שהאחיות שלי לא
שואלות על אימא כי קשה להם לחשוב עליה מסתדרת בלעדיהם. זה באמת
מה שמטריד אותי. זה ומה אנחנו שנינו עושים לילדים שלנו. אבל
אני לא יכולה להמשיך בנושא. מודה ומתוודה - גם לי יהיה קשה. אם
אנטוש אותה. אם אתה תנטוש אותי. ובכל זאת זה לא אותו הדבר. אתה
מבין. יש הבדל. ההורים רוצים שילדיהם יסתדרו בלעדיהם. גם
אחריהם, אחרי מותם. זה טבעי. די. כבר דיברתי יותר מדי. וקשה
לי. נחיה ונראה מה יהיה אצלנו.
מה שהיה אצלנו הפתיע את כולנו. בלי יוצא מן הכלל. קודם כול,
החדר כבר היה מסודר לפגישה. באנו אל המוכן. מלבד זאת, מישהו
חילק דפי מידע על כל כיסא. אם לא די בהם, על מסגרת הלוח הוצמדו
בנעצים דפים נוספים נוחים לתלישה ועל המשטח עצמו היו רשומות
כתובות, לצדן מספרי טלפון, וכשהמנחה ניגשה לסגור את הדלת זוג
נעים והיפראקטיבי נדחף פנימה, כל אחד מהם חילק לנו הזמנות, זה
לפורים, מסיבה לכל המשפחה, מתנות והגרלות לכל הגילים, תיהנו,
בואו בהמוניכם, כל ההכנסות קודש לילדים במצוקה, השניים יצאו,
מישהי נכנסה ערב טוב, רק כמה שניות מזמנכם, אחרי פורים תהיה
פעילות אצלנו בפבזנר, פותחים קורסים גרפולוגיה וכירולוגיה
ואסטרולוגיה, יש לנו מרצים שבאים מחוץ לארץ לכמה שבועות בלבד
בואו זה יהיה נהדר, לא הרגשנו אפילו שהוסיפה לידינו דפים
נוספים, הניחה ערמת כרטיסי ביקור על שולחן המורה, המנחה אמרה
לא תודה אתם מפריעים לנו לשני האנשים המבוגרים שהתפלחו לחדר,
מסרו לידיה משרוקיות ומסכות, סגרה אחריהם, הדלת נפתחה בתנופה,
מה קורה כאן הערב אני דורשת הסבר אי אפשר לעבוד ככה, אין לי
מושג, תעמולה כנראה, אז בואו אולי נשכנע את השוער לנעול את
דלתות הכניסה, בואו, נבוא, הלכנו בהמונינו, מה פתאום, סליחה,
אבל זה בניין ציבורי, אסור לי לסרב למי שמבקש להיכנס, אלה לא
בריונים, אלה ההוראות שאני מקבל, אני לא מכיר אותכם, אתם לא
רוצים שייכנסו, אתם תזרקו אותם, זה בסדר, לאוכפת לי, רק שאותי
לא יאשימו, מה הם עושים, רק מחלקים ניירות. תנעלו את החדרים.
אותי תעזבו. מה באמת. עוד יזרקו אותי מהעבודה.
ככה לא בונים מדינה. הממושקפת הייתה עצבנית. הקטלוגית הייתה
עצבנית. מר עגיל ישב לו. המנחה הסתתרה מאחורי מסכה מקצועית.
העגילית לא הייתה בחדר. מר קטלוג קם ויצא מהחדר. אז מה אנחנו
עושים עכשיו מחכים שאלה יחזרו עוד יבואו מפרסמים אחרים לא די
נגמר. הקטלוגית הייתה עצבנית מאוד. העגילית נכנסה, התיישבה, מר
קטלוג נכנס, התיישב. נו עכשיו כולנו כאן. השישית הישירה מבט
לדלת, יישרה יציבה ופצחה ברינה. האמת היא שאני חשבתי (בעלי לחץ
את רגלי ברגלו כאומר צדקת) שרק אנחנו שנינו לא מסתדרים פה
(בעלי הסתדר מצוין עם דברי השישית) ועכשיו אני רואה שאף אחד לא
מסתדר פה (לחיצת ידיים והקלה פיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה בין
שנינו, כעס והלם אצל האחרים), תראו איך אתם נראים (מבטים
חטופים לביקורת טיב המוצר), לא יותר טוב ממני. (פניית
מה-פתאום-לא רבתי.) באמת. (אחד-עשר זוגות עיניים על המנחה
והמנחה על השישית.) (עיני השישית על הדלת.) (עיני המנחה על
השישית ועשרה זוגות עיניים על הקטלוגית.) (מר קטלוג בעמדת
היכון. המנחה עדיין בשישית.) אולי הגיע הזמן שאת כמנחה תגידי
לנו על מה היא מדברת - הקטלוגית מצביעה ביד ימין אל המנחה,
הקטלוגית מצביעה ביד שמאל על השישית - ומה את חושבת על כל זה -
הקטלוגית מצביעה על כולנו.
הקטלוגית לא הייתה בודדה באפלה.
בוודאי - לא בודדה במערכה.
ראשונה בבנות הייתה העגילית. אני חושבת שכאן קורים שני דברים.
אחד מהם שאת צודקת, חייכה אל השישית בעוגמה ובהסכמה מלאה, איך
גם אנחנו נראים. דבר אחר שקורה - שתפסת אותנו לא מוכנים, אותי
לפחות, כאן למדנו לא לדבר בשם האחרים. עוד משהו שקורה כאן
לדעתי, ואני מדגישה שלדעתי, העגילית עברה בחטף על כולנו למעט
המנחה, זה שאולי יש לנו יותר מדיי ציפיות מקבוצת הורים, טוב,
אולי רק לי, אבל אני עצמי לא עושה שום דבר עם זה, מצפה ומקווה
שמישהו אחר יעשה.
שתיקה. שנייה הייתה הממושקפת. אני רוצה להתייחס לבקשות שלך
מהמנחה, פנתה לקטלוגית בלבד, ואני מדברת כרגע רק בשם עצמי. אני
לא מבקשת ממנה שתגיד לי מה דעתה המקצועית, גם לא שתכוון כל
הזמן את הפגישות, אבל אני מרגישה משהו דומה, והממושקפת הוסיפה
תנועה שתיארה את דבריה והתמידה בפנייתה רק לקטלוגית,
משהו-כמו-מה שאלו אותה כמה במקהלה, מבטה של הממושקפת לא נע ולא
זע מעיני הקטלוגית, כאילו משהו לא-אמיתי קורה כאן, ואין לי
מושג מה זה.
ראשון הגברים היה מר ממושקף. סליחה, אני מבקש סליחה מראש, אבל
נראה לי שהיה לנו הרבה יותר קל אילו נצמדנו לתוכנית בטלוויזיה.
אף הוא התמקד בקטלוגית.
תור מר עגיל. האמת היא שאנחנו מפיקים תועלת מהפגישות בעניינים
המעשיים, גם עיניו דיברו אל הקטלוגית, והאמת היא שאנחנו
תקועים, טוב, סליחה, שכחתי את הכללים, אני יכול לדבר רק בשם
עצמי, נו טוב, האמת היא שאני מרגיש שכולנו תקועים, שאנחנו
מסתבכים ונתקעים כשמנסים משהו קשה יותר, עדיין עיניו אל
הקטלוגית, כמו שהוא אמר, ידו לכיוון הממושקף, כנראה מה שמתאים
לנו כקבוצה זה להיות צמודים לתוכנית בטלוויזיה, או רק לדון
בענייני דיומא.
אבל מה התפקיד שלה, היא המנחה, אני לא מרגישה שום הכוונה מצדה,
היא אפילו לא מתייחסת לשאלות שלי, ותבינו שאני לא שואלת כדי
לקבל תשומת לב, באמת, מה, רק אני שואלת דוגרי, באמת.
תור השישית, כנראה. כי זה נראה כאילו דיברו לפי רשימת נואמים.
את יודעת מה, דווקא אני בהתחלה רציתי משהו דומה למה שאת רוצה
ממנה, פזלתי, אני, עמליה, לכיוון המנחה הנטושה שעטתה בגאון את
אטימותה המקצועית, השבתי, אני, עמליה, את עיניי אל פני
הקטלוגית שלא נראתה טווסית כמו ההארץ בנסיבות כאלה, רחוק מזה,
נראתה דרוכה וקשובה, עיני כולנו נעוצות בה, השישית נשמה אוויר
והמשיכה, אחר כך שנינו הרגשנו שאולי אנחנו לא מתאימים, זאת
אומרת בעלי ואני, לא מתאימים לכם, או שאני לא מסתדרת, לא חשוב,
אבל עכשיו, כרגע, השישית הדגישה את שתי המילים עכשיו-כרגע, אני
חושבת שמשהו מפריע לכל אחד מאיתנו, ואני מדברת בשם עצמי, זה
הרושם שלי, משהו מציק או מפריע לכל אחד כאן, אולי לכל אחד משהו
שונה, אבל זה מה שאני מרגישה.
תור מר ששת. ושושנת הרוחות עדיין מצביעה על אותו מקום. אני
זוכר שבהתחלה לא הבנתי בכלל מה אני עושה כאן. וכשקמו ארבעת
הגברים, אז, רציתי שאשתי ואני נקום ונפסיק. ועכשיו מה אני אגיד
לך, חבל שלא שכנעתי אותה. אני אישית חוזר מכאן עם כאבי ראש
ואורך לי זמן עד שאני בורר את המוץ מהתבן. שתיקה. העיניים על
הקטלוגית והאוזניים אל מר ששת. משהו לא עובד. אני לא יודע מה
זה. אבל לא יכול להיות שאף אחד מאיתנו לא ירגיש טוב, סליחה, יש
כמה חברים שעוד לא דיברו, הגם שזה נכון, כולנו נראים נדכאים
וחלכאים. מגיעים לפגישה כאילו בציפייה לשינוי, כמו שהיא אמרה,
שמישהו אחר יעשה משהו, ויוצאים כמו שאנחנו נראים עכשיו. אני
מדבר בשם עצמי, כמובן.
וקול התור נשמע בארצנו. ועת הזמיר הגיעה. הג'ינג'ית. אם כי
ממערב אין שום חדש ומי לא יודע כעת למי צלצלו הפעמונים. מבטה,
כמובן, אל הקטלוגית. והקטלוגית כמו עמוד התווך של מוסד הקבוצה.
תיפול - ניפול. אבל לא. לא תיפול. והנה דברי הג'ינג'ית: אין לי
מה לחדש לך. אני לא מרגישה משהו שונה ממה שנאמר ולא מתרשמת
באופן שונה ממה שקורה כאן. אולי אין תשובה לשאלה שאת שואלת.
אבל כמו שהוא אמר כרגע, גם לפי הרגשתי משהו לא עובד. וגם אני
חוזרת הביתה עם כאבי ראש. ואני יודעת שאני זקוקה לעזרה והכוונה
בחיי היומיום עם הילדים שלי. אני מציעה שכאן נתמקד רק  בזה.
הקטלוגית עדיין מוקד ההתייחסות. המנחה על המוקד. סליחה, שיניתי
כיוון, אני רוצה להיות מעשית, אני צריכה עזרה מעשית. מר
ג'ינג'י הצטרף אליה בהרמת יד של הצבעת בעד. בעלי ואני עשינו
כמוהו - שלא נהיה אנו המוקד. או עליו.
אני מותשת. כיליתי את כוחותיי הערב. הפרסומות. הפרסומאים.
השוער. אני רוצה ללכת אמרה הקטלוגית מיד אחרי שנפרשה שתיקה
נוספת.
הפיכת חצר, העירה הג'ינג'ית כאשר נמצאנו כולנו מחוץ לבניין.
כולנו יצאנו יחד ולא אמרנו לה כלום. אף לא ערב טוב ולהתראות,
הוסיפה העגילית. אל תדאגו לה, היא תסתדר כמו שאנחנו הסתדרנו עד
עכשיו, העיר מר ששת והוסיף, מה דעתכם שנשתה קפה אצלנו, קנינו
מכונת אספרסו מעולה. מה את נרתעת, עמליה, ניחש מר ששת את מבעי,
אף אחד לא ישאל אותך למה שתקת. כי גם הראש שלי כואב, עניתי
מיד. אני מסכימה. הודענו טלפונית לשמרטפיות שנאחר וכולנו
בילינו בנעימים. עד שהממושקפת אמרה, אני הערב לא חוזרת הביתה
עם כאבי ראש, אני לא מציעה דיון, אין לי כוח, אבל אני מודיעה
קבל עם ועדה שאני פורשת. ושבנו לבלות בנעימים. והתברר שלא היה
אף אחד מבינינו שרצה להמשיך. ומר ששת היה מצוין כשהעיר, היא
תדע על החלטתנו כשאף אחד לא יופיע. מה דעתכם שנתכנן משהו משותף
לחג הפורים. בלי מלכת אסתר. נתחרה בינינו, מה יש. לא חשבתי
שארגיש הקלה כזאת. בואו נפסיק לפני שנצחק בקול ונעיר את
הילדים. קודם מספרי הטלפון. מה אני יגיד לכם. חבר'ה אחד-אחד.
מי היה אומר. להת'.
ועכשיו תיפגשו ביניכם, כמו שסיפרתי לך. כן. צדקת, עמליה, קל
לקום מקבוצה, קשה לקום מעריסה. תודה נתניה פיצי-פיצי-פצפונת
אחותי, ויש להוסיף אמרת כנף חכמה יותר, קל לצאת מהלול בחברת כל
האפרוחים כולם, ועמליה יקירתי עד כאן, נסתבך. ונקרקר בדואט.
ואני בהיריון. נתניה זה נפלא. עמליה אצלי הפעם העיתוי שונה מזה
עם שתי הקטנות שלי, וגם שונה מהעיתוי של אימא עם כל אחת מאיתנו
אבל נעזוב את זה, את הראשונה שיודעת, מותר לך להיות מופתעת
כשניפגש ואספר לכולם בסוף השבוע, אתם באים. אנחנו לפקודה תמיד
אנחנו תמיד. רגע עמליה אל תנתקי נו טוב מה נתניה אני מקשיבה
תגידי אז זה ככה, אני מודה לך על המון דברים אבל קשה לי כרגע
להסביר. אבל גם אני לפקודה תמיד אני ועכשיו ננתק כי שתינו
לא-יודעות להמשיך מכאן. נשיקות לקטנים ולגדול ששומר עלייך. היא
רוצה שנהיה קרובות, אני רוצה שנהיה קרובות, וההישג האופטימאלי
שלנו נמצא על הבמה כששתינו נקראות לקבל מחיאות כפיים סוערות מן
הקהל, אחרי שכל אחת שיחקה את תפקידה המונולוגי. אל תיקחי את זה
כל כך קשה, הקרבה קיימת עמליה, ברגשות החזקים, רק ההופעה נראית
כך. מה אני הייתי עושה בלעדיך. מסרב להרהר על סיכוייך. את יפה
ורגישה ועוד כל מיני. לא להביך.
מן הנמנע לדבר על אימא ועליי, לא מן הנמנעות לדבר על עם המנחים
בע"מ ועל עדרי הצאן, לולים, עדרי עזים, משלי חיות מכל טוב החי,
רווחיות בענפים, מה יהיה עם שירי ארץ ישראל, סוגרים את ענף
הצאן בקיבוצים רבים, מי ישיר החליל, איך ייראה חג העומר, אני
מציע שניסע לאחד הקיבוצים למחרת הסדר. נראה איך אנחנו מרגישים.
את מספרת לנו משהו, שיה קטנה. אהאהא. אחד-אחד, לא להתנפל, זה
חדש, זה פגיע. לא, לא, הוא בסדר, אני מקיאה בנסיעות. בטח יסתדר
עד אז. השיחה התנהלה בנעימות פוסט-ט"ו בשבט וטרום-פורימיות
ונסבה על הרפתקאותיהם של ילדינו, לימודים, עבודה, הווה אומר
נוכחותה של אימא רטטה בכל רמ"ח איברינו אבל מי מרגיש, חלה
תפנית לכיוון קבוצות הורים והפעם בלי עדרי הצאן והחליל, כן, זה
קורה הרבה, לא בדיוק הרבה אבל מדי פעם, אולי הקימו יותר מדי
קבוצות ומיהרו למנות מנחים, מיהרו לקבל פניות, אולי לא הייתה
הכנה בשטח אבל זו זב"שם, יש להם למנחים האלה מין פוזה מזויפת,
כשהם במצוקה נראים כמו הסגנים של האלוהים, נכון, מבט אטום כזה,
כאילו לא מרגישים שום דבר, אצלנו סיכמנו שלא נודיע על היעדרות,
אם המנחה שלכם הריחה משהו היא תודיע על היעדרות, יכול להיות,
קרה ששנינו החלטנו להיעדר ואז הודיעו שהמבנה יהיה סגור לרגל
שיפוצים, אז היא תודיע משהו, לא נראה לי, קמנו ויצאנו כאיש אחד
בלי לומר שלום-לילה-טוב. ואם היה לה מבט אטום בפגישה האחרונה,
ברור שהיא קלטה את המסר, מי יודע, היא יכולה לחשוב שההפיכה
הקטנה סיפקה אותנו, ואימא רטטה וידיה מרחו פרוסות לחם וידינו
רטטו ולא דיברנו עליה, אני מרגישה נורא תסלחו לי, תנוחי נתניה.
אימא נעלמה. או לא רצינו להרגיש בהיעדרה כאשר החשנו את נתניה
לבית חולים. התברר כי הייתה לה הפלה טבעית. זה רק בתחילת
ההיריון, נתניה. אני יודעת. נצטרף לחג העומר, עכשיו זה בטוח.
תמשיכו בנסיעה שלכם, עד שתגיעו לחיפה יהיה לילה. עמליה, זה
משפיע עלייך נורא. על שניכם. גם על יונה ורוני. נכון אבל לא עד
כדי כך. תיסעו.
עם הקבוצה החדשה-ישנה נפגשנו כל שבועיים וקבענו סבב אירוח. מה
עלה בגורלה של המנחה לא שמענו ולא התעניינו - אלא אם כן מישהו
שמע והתעניין אבל לא שיתף אותנו -, מה עלה בגורלנו ראינו
והתעניינו. והתעניינו. בנו. ועוד איך התעניינו. בנו. היינו
הראשונים ברשימה. אני הייתי הראשונה, למה לכחש, ולשאלה על
אודות היעדרותנו התייחסתי בשוויון נפש, לא זוכרת, לא שמתי לב,
לא זוכרת, כנראה שנינו עסוקים, ובחקירת השתי-וערב שהתנהלה עקב
הסתמיות עמדתי כסלע שאין עליו מחלוקת, ולבסוף שמתי קץ לחקירתם
באומרי אין לי מה להוסיף, מצטערת, לא יודעת למה אתם שואלים כל
כך הרבה שאלות, אני לא יודעת כלום, עד שטלפנתם לא ידעתי שגם
האחרים לא הולכים. תודה שטלפנתם, תודה על התעניינותכם ולהת'.
אין לי שום כוונות להיות ספקית אינפורמציה או לחנך אותם או
לעזור להם בחינוך ובהכנת מנחים, זב"שם. ההם בטח התפוצצו ממך,
עמליה, את טיפוס מסוכן. לא חושבת. הרי יש לה תירוץ מן המוכן,
עזרה לנו לעשות מעשה שלא העזנו לעשות עם ההורים שלנו, הרי היא
הבמקומית-לאימא-האמיתית ואנחנו ילדים קשים, ורבים בינינו,
ובכלל, איזה מזל יש לה, הצליחה בגדול. היא תסתדר. ועכשיו אתה
תהיה נחמד ותברר מה שלום נתניה בלי להקים גלים.
זה מה שאת אמרת, עמליה כל הכבוד, נעביר לכולם, שישברו להם את
הראש עם הסקרים שלהם, אנחנו חוגגים עליה הערתי לעגילית
ולממושקפת כשנפגשנו בפבזנר עם הילדים, והיא לא הייתה גרועה
בהתחלה, העירה הממושקפת עניינית, כן, זה נכון, אבל בזמן האחרון
היא שחגגה עלינו. והיא שעמדה לאבותינו ולנו. קמים עלינו
לכלותנו. קצת אחרי פורים עכשיו. נעזוב את זה. התקדמנו. ברחנו,
עמליה, זאת האמת, והאמת - מזמן רצינו לברוח. אבל ניסינו
להתמודד ולראות מה קורה לנו ולמה אנחנו בשלים, הרי לא ייתכן
שלקבוצות הורים יגיעו אך ורק אנשים בשלים, מלבדנו.
מן ההתחלה הבנו שאנחנו במיעוט, אשתי דיברה על כך בפגישה
החגיגית, בהמשך הבנו שאתם מסתדרים ביניכם, נו טוב, אנחנו הרי
בקבוצה נוספת, גם שם לא קל, השישית ומר ששת דיברו בלי תרעומת
או ביקורת עלינו, סתם עובדות, אבל בקבוצה השנייה המנחה לא
משחקת, השישית פנתה לקטלוגית, היא לא מביעה את דעתה, לא עד
עכשיו לפחות, אבל היא מנחה אותנו כשאנחנו מסתבכים, הקטלוגית
שאלה למשל, למשל היא מציעה בואו נראה איך אפשר להגיע בדרך
אחרת, ותמיד יש מישהו שנרגע ומתנסח באופן אחר, דווקא אצלה
ההתחלה הייתה קשה יותר ועד היום מתעופפים גיצים וניצוצות
באוויר, אבל זה מסתדר. אתם נשמעים כבעלי ניסיון העירה
הממושקפת, אני למשל לא יכולה להיות בטוחה שהמנחה משחקת, אבל
עושה רושם שזה מאוד אופנתי להיות בטיפול, ככה ראינו בכמה
סרטים, בקולנוע, לומדים משהו מכל מה שרואים, אז אתם אומרים
שכדאי לראות סרטים וגם להשתתף בקבוצה נוספת ציינה הקטלוגית.
(לי, עמליה, התברר מה המקורות של הממושקפת.) עמליה, את מבינה
משהו אחר. דברי מר עגיל.
הנהנתי ופניתי אל מר ששת, כן, כנראה, אבל אתה מבין טוב מאוד
משהו שרק אתה מבין. לא, יש לי הרושם שאת מבינה בדיוק מה שאני
הבנתי ומבין, עדיף שאת תדברי קודם. את זאת שאמרה קל לקום
מקבוצה, קשה לקום מעריסה. כן, כך אמרתי, אבל אחרי שהמנחה העירה
כל אחד והצרכים שלו. בשבילי זה היה המפתח. תנועות ידיים,
אהאהא, אויה, יורקא. עכשיו הבנתי. העגילית. ואחריה שתיקת יורקא
נוספת. אלוהים תעשה שגם הקטלוגית תבין. אז מסתבר שבכל זאת
הצרכים שלנו דומים מאוד. מר ממושקף, בחיוך רחב. מאוד. אלוהים
בבקשה רק הקטלוגית שומעת סינית.
יציל האביר את גבירתו.
ויצל האביר את גבירתו.
בקיצור, תרגלנו את הצרכים שלנו על המנחה-אימא-תרנגולת אצלה
בלול שלה. וזה היה קל, כמו שאת אמרת עמליה, הרי זה לא הלול
האמיתי שלנו. או שהבין את מצוקת גבירתו, או שהיה עסוק בנושא,
וכך יצא. אז זה היה משהו אחר. טוב ויפה. ומה בקבוצה השנייה אתם
תסבירו. כולי אוזן.
תודה אלוהים תודה רבה-רבה, הקטלוגית מבינה.
הא מה שם, הרבה יותר פשוט. כמו שסיפרתי, קודם כול המנחה מתערבת
בזמן ובלי פוזות, ואז מישהו תמיד אומר שקשה לו ככה, ומישהו
תמיד מעיר הערה לכיוון, ואנחנו מסתדרים עם מה שכולנו יכולים.
על פי תנועותיה הזעירות, הג'ינג'ית חששה שהוריה יובאו, יועלו,
יוזכרו, חששותיה היו כתובים בניקוד מלא, ספר לילדי כיתה אלף,
השישית אמרה זאת קבוצה נינוחה יותר ובאמת שם כל אחד והצרכים
שלו, והקשיים שלו, הכול נשאר בחדר, חוזרים הביתה, לפעמים יש
כאבי ראש, לפעמים מועקה, מר ששת המשיך את דבריה, אם פגענו
במישהו, או נדמה לנו שפגענו, מתנצלים במקום או בטלפון, סוף
הסיפור.
תור הג'ינג'ית. תראו, אני חייבת התנצלות לשניכם. מזמן. זאת
ההזדמנות הנאותה. מקווה שסלחתם.
השישית התייחסה אליה בהבנה. את במצב לא נעים, זה בטוח, אבל טוב
עשית שסיפרת, את יכולה להיות בטוחה שלא מסרנו ד"ש ולא אמרנו
דבר. וזה לא שינה את המצב כהוא-זה. הרי נדרשנו לסודיות. ואם
מדברים על זה, אני הייתי לא-בסדר, אני חייבת להתנצל, אם כי לא
הפרתי סודיות, סיפרתי רק מה שהיה נוגע לי. היית במצוקה כמוני
הפטירה הג'ינג'ית. ואת מקבלת אישור מלא בנידון, אני זו שהעלתה
את הסברה על אודות האימא שלה והבת הקטנה, Mea Culpa , העירה
העגילית מניה וביה. אולי לא רק המנחה שלכם נוחה יותר, גם
הקבוצה שלכם, אמרת ששם נינוחים יותר, הערה של הקטלוגית שנראתה
מוטרדת מאוד, כמעט מבועתת. את שואלת אם הקבוצה השנייה טובה
יותר, נדמה לי. נו טוב שיהיה, גם אני מעוניין לדעת הצטרף בעלי.

שששששתיקה.
אוי באמת זה נראה לי לא-לעניין קבעה העגילית, לתת ציונים, כמו
שהיו נותנים לי הילדים עם העברית שלי, מה יש, אנחנו לא
מצטיינים בכל המקצועות, סליחה, אני מבינה מה שאת אומרת, אבל
אני עצמי הרגשתי רע מאוד עם הציונים שקיבלתי מהילדים, והרגשתי
רע מאוד עם המדיניות של המנחה, כאילו היא בוחנת אותנו והיא
תיתן ציונים לפי ההישגים שלנו, ועוד איך, הצטרפות של קולות
מספר לדבריה, מי נשבר, מי לא, מי מתמודד, מי בורח, אלא מה,
וכמה שזה נכון, גם אני הרגשתי שבסוף השנה יהיה מבחן עם המתמיד
של ביאליק לפחות, הרי בגלל זה קמנו והתעלמנו ממנה, מי רוצה
להיות תלמיד ילד קטן כל הזמן, הפסקה בבקשה, עת להשתולל, אז
יצאנו מעבדות לחירות, לפני שהגיע הפסח. מה יש.
הקטלוגית עדיין נראתה במצוקה. את פנית לאדם הלא-נכון כנראה,
התערבתי והלכתי לקראתה, כי הנה בזכותך אנחנו כולנו יושבים כאן
בלעדיה, והדגשתי את מילותיי במטרה להרגיעה, החרפת את המצב
והבלטת מה קורה בינה ובינינו, ושוב מקהלה עליזה משמיעה קולות
והתזמורת הקמרית מקשיבה ומצטרפת מדי פעם בפעם, העדפנו כולנו
לצאת, והגברת לא זזה, אחדים הצטרפו בפנטומימה וחיקו את ישיבתה
המקצועית, ללא רבב, ובפרץ של כנות הממושקפת הוסיפה עת
להתוודות, לא הכרתי אותכם, הסתודדתי עם אחרים, והג'ינג'ית נשמה
בהרווחה, ומר ג'ינג'י הוסיף מה יש, אם כבר אז כבר, נפגשנו כמה
פעמים בלעדיכם, והרגשתם שהיה עוד משהו, כרגע אמרתם בעצמכם, אבל
מה, הדגיש מר עגיל, עליכם לא דיברנו יותר ממה שאמרנו בקבוצה,
בעצם לא דיברנו עליכם בכלל קבעה הג'ינג'ית, אפילו אני לא. אמת
אמרת ציין מר קטלוג. די בזה שלא הזמנו אותכם קבע בעלי.
הקטלוגית חשבה וחשבה וסימני השאלה הפיסוק והקריאה שריצדו  על
פניה סיפרו את מחשבותיה.
הקיצר אני עשיתי את המהפכה.
הקיצר את שאלת בשביל מה יש דגל אם לא מופיע ראשון. פניה שינו
גוון והביעו פלא מפני הבריאה. עמליה את משהו. רב תודות וחן-חן.
הפסקת בוטנים. הכול טוב ויפה ויופי-טופי אבל להבא לא נוכל
להשתתף כולנו באותה קבוצת הורים וזה נראה לי חבל קבעה
הקטלוגית. לא בדיוק ואפילו לא בערך, נוכל ונוכל, אבל מי ירצה
להיות המנחה שלנו פסקה ושאלה העגילית. יהיה, יהיה, אנשים
מתיידדים בקבוצות ואנחנו לא קבוצה עם ציון לא-עובר קבע מר
קטלוג, ואנחנו לא יודעים אם נשתתף בקבוצת הורים אחרי שנתחיל
יעוץ משפחתי הרהר מר ששת בקול. דיה לצרה בשעתה.
הקטלוגית טרם נרגעה.
אני חושבת שאני מבינה מה קורה לי אבל כנראה אני זקוקה לזמן
נוסף, אם אשאל עוד משהו לא יהיה לי יותר קל. ואני לא רוצה
שתלכו הביתה עם כאבי ראש באשמתי, מה יש, נעים לי עם מה שאמרה
עמליה, ונעים לי עם ההרגשה שיצא לטובה, זאת אומרת, זה
שהתעקשתי. גבירותיי ורבותי שימו לב, עכשיו על הדגל חרוטה חופשת
פסח, קצת מאמץ ונקבע לנו כמה טיולים לימים שלא יהיו לימודים,
לא אוניברסיטה, לא משפוחה, לא בטיח. הרי בפורים בילינו נפלא.
היא איטית, זה הכול, והיא קצת סנובית, אבל לא נורא. בעלי הסכים
עם דעתי. והיא מאוד משתדלת לא להיות סנובית.
מה לא-בסדר איתי, אני יודעת, אני אגיד לך מה לא-בסדר איתי. רק
אני. לא אל תתחיל ואל תנסה לנחם אותי. הבית בסדר איתי.
הלימודים בסדר איתי. אתה בסדר איתי. הילדים בסדר איתי. כולם
בסדר איתי. מי היה אומר, אנחנו חיפאים טריים וכבר הגענו למצב
שאנחנו הבררנים בענייני חברה ובילוי. אני מקווה מאוד שאני בסדר
איתך, ומקווה מאוד-מאוד שאני בסדר עם הילדים. לא אל תנסה. אתה
עושה המון, עובד המון, עוזר, שותף מלא. לא אני לא חושבת שרק
בגלל התאומים. זה נורא, תמיד יהיה נורא, אני לומדת לחיות איתך
ושנינו יודעים שלא נשכח, הם יופיעו, הם גדלים, ככה זה. ולא
נראה לי מוזר, נראה לי טבעי, ורק כואב כי אי אפשר לגעת בהם
ולראות אותם כאן ממש. לא התכוונתי לפגוע בך, אני אטומה אלוהים
אדירים וסתומה ומרגישה שזאת השנה הארוכה ביותר שחייתי אי-פעם.
ואנחנו שנתיים אחרי - שוב. ולא. זה לא הנושא. הנושא הוא - אני
לא-בסדר איתי. אני אוהבת, מתפקדת, מטפלת, ואני חושבת על אימא,
ורק הבוקר הבנתי שאני משתמשת בחברי הקבוצה שימוש נוח מאוד, אני
צופה בהם, מה הם עושים, איך הם פותרים את הבעיות, בעיקר הנשים,
מה קורה לאמהות שלהם, לילדים שלהם, לעולמם, כאילו יתנו לי
מודלים לחיקוי, כאילו לא חייתי וראיתי מקרוב, מקרוב מאוד, ואני
הרי רואה כל הזמן, אבל לא רואה כלום, ואימא לא אומרת מילה,
ואימא יודעת, אני מרגישה, ולא קרה כלום, ולא קורה כלום. ואני
לא יודעת למה. למה אני צריכה להיפרד מאימא, למה אני לא צריכה.
והספקתי הרבה בחיים הקצרים שלי. כאילו זה עניין של הספק. הנה
עוד סיבה לבלבול. בגיל שלי אימא טיפלה בהורים שלה, שניהם היו
חולים וזקנים, ואיש לא עזר לה, לא תמך בה, האחים בחו"ל, ואני
לא מצליחה להעלות תמונה כלשהי מהתקופה ההיא שלה, לתאר לי אותה
איך נראתה צעירה, מה לבשה, מה חשבו גברים עליה כשראו אותה,
כלום. ועכשיו אתה יודע מה לא-בסדר איתי. אני שומעת ורואה בלי
סוף, מגיעה אל שלי - ותמיד-תמיד אני מגיעה אל שלי בסוף הסרט
ולא ראיתי כלום. ההורים של האחרים, האמהות, האימא של הממושקפת,
או של הג'ינג'ית, בכלל - חיים שונים כל כך. נו טוב, די. לא
יהיה יותר בסדר. גם אם אשווה ואבדוק סטטיסטיקות. סיימתי.
בדקתי. וסיימתי את המאמר על המתודה. שלי.              
גם כי אלך בגיא צלמוות. עמליה, את מתייסרת. כן. ואצא מזה.
החורף רובץ בפתח ומסרב לפנות מקום לאביב. רוצה כניסה חוזרת
חופשית. אבל החורף בדרך החוצה. המלקוש יטאטא אותו. ואני מדברת
בין פיוטים למציאות. כי עכשיו אני חושבת על נתניה ועל ההפלה
שהייתה לה. לא רציתי בהתנסות כזאת בשביל נתניה.
לא. לא רציתי בהתנסות כזאת בשביל נתניה ולא רציתי להתייחס
להתנסות בייסורים חדים כל כך. פיללתי שמרגלית לא תכיר את
ההרגשה, שארבעת ילדיה לא יידעו אימא מיוסרת. שני בניה של יונה
לא ידעו דבר על התינוקת הבכירה. אולי יידעו, ביום מן הימים.
כאשר יהיו גדולים. ואם ישאלו. או מי יודע.
עם נתניה התבטאתי באופן דומה אם כי בנימה מבודחת. ועם נתניה
חייתי רגע של חסד כשהניחה את ראשה לצד שלי ואמרה כמו כשהייתי
בת שש ועברתי למיטה שלך לא מה פתאום את היית בת שש ואני הייתי
בת ארבע עם בובה זהבה ואת עם בובה צילי ושאלתי אותך אני כבר לא
זוכרת מה אבל נרדמתי אחרי התשובה שלך נו טוב הרבה פעמים עברתי
למיטה שלך ועכשיו תגידי לי את מה אני מסבירה לילדות כי אני
בהיריון ואני מתה מפחד. אל תגידי מילה, נתניה, הילדות קטנטנות
פיצי-פיצי-פצפוניות. אבל אני לא יכולה לזוז, רק בקושי, ומרגישה
צמרמורת, ותאמיני או לא, אני מצפה שהמלקוש יגרש את החורף ויביא
את האביב. גם לי בלב. עמליה אל תשתפי את האחרים. עד שאהיה
ברביעי. ואת בטוחה שאת בהיריון. אני בטוחה. ותבואי לעומר.
תיסעי. עכשיו. כן. ניזהר. זה הכול. יהיה חשוב. מאוד. ואם לא
אסע יהיה חשוד. מאוד. ניסע ונדגיש שאני עדיין צריכה להיזהר.
נזכרתי. שאלתי אותך מה אני אומרת לילדים בגן כדי שיפסיקו להציק
לי עם איפה אבא שלי.
שתיקה.
ראשה לא זע ממקומו, לצד ראשי-שלי. אבל ידעתי שהיא לא תשאל
אותי מה היא תאמר לילדות שלה כאשר יגדלו וישאלו אותה על אימא
שלה, לאו דווקא מפני שאף לא אחת מהן הכירה את הסבתא המסוימת
הזאת.  
נו בנות אתם מוכנות כי כדאי מאוד. הבעלים שלנו העמיסו ילדים
תינוקות צידניות חבילות חיתולים ושאר ירקות והקימו אותנו
מרבצנו. כן יקים האביב את תקוותינו מרבצן. זהירות עם הילדות
הקטנות שלי כולם זימר בעלה של נתניה.
אלוהים תעשה שיקצרו גם את שיבולי הדאגה העמוסים שבשדותיי.
לא. כי מיד אחרי העומר נקצר הריונה החדש של נתניה.
אמרו לנו להמתין. והם צודקים, נתניה. הרי התינוקת שלך עוד לא
בת שנה. ואת נחלשת. בסדר. שנינו יודעים. טוב שלא אמרנו דבר
לאחרים וחבל שאת יודעת. אני זה שום דבר, נתניה, אנחנו לומדים
לחיות עם זה, הרי לא ייתכן אחרת. וזה בסדר גמור שאת משתפת
אותי. אדרבא, תבטיחי לי שגם בפעם הבאה ובכל פעם שתבוא תשתפי
אותי ראשונה. מבטיחה. ומקיימת, עמליה, זוכרת, אני בהיריון
שיתפה אותי נתניה ראשונה בין כולנו. והפעם ילך. ויהיה.
והייתה. נתניה הרתה שוב לקראת סוף הקיץ, תקופת תחילת הריונותיה
הראשונים, וילדה שנה וכמה ימים אחרי ההפלה השנייה. תינוקת
מתוקה. בדיוק ביום הולדתן של שתי בנותיה הראשונות. עד כאן,
אחרת אמות מפחד, עמליה. והיא שעמדה. לאמותינו ולנו.



התצפיות שערכתי תרמו לבדיקת רגשותיי. חברותיי לקבוצת ההורים אף
הן נהגו כמוני, הגם שלא ידעתי לשתפן בשלי - הגם שהרבו לשתפני
בשלהן. פסח והמלקוש חלפו-עברו והממושקפת לא טלפנה לאמה. ואמה
לא טלפנה לבתה הממושקפת. מר ממושקף נראה נווה שאנן וכרמל
עליון. לפני ישו כוכב עליון. נדמה לי. לא כן הממושקפת. אני לא
יכולה לשתף את כולם, עמליה, ואני יודעת שזה טיפשי, הרי קודם
היינו חמישה זוגות, או חמש נשים, אבל ככה זה, כנראה ייקח זמן.
ואת מוטרדת. ועוד איך. הטלפון מצלצל - אני קופצת. אולי זאת
היא. בעלי הציע לי שהוא יטלפן וישאל לשלומה אבל לא הסכמתי, זאת
נבזות. הוא סבור שהיא הבינה שזהו-זה, אני סבורה שהיא קופצת
כמוני כשהטלפון מצלצל. ככל שיעבור הזמן יהיה יותר קל, נדמה לי,
אבל אני עלולה לטעות. ואין מפגשים אקראיים בקמפוס. לא. גם אני
לא רואה אותה. מי יודע, אולי החליפה מערכת שעות, אולי ויתרה,
אין לי מושג. הרי הסתובבה בחברת איזו צעירונת. נכון. בכל אופן,
זה המצב. אני רוצה לדבר על זה בפגישה הקרובה, נראה. הממושקפת
נראתה כאילו אחרית הימים הגיעה בלי אותות לחזון הנבואי, או לכל
חזון אוטופי באשר הוא, והיא שזימנה אותו, והיא שהופתעה מעצמה.

היינו אצלם, בגינה למטה, הבעלים משוחחים ביניהם, ענייני ספורט
אמרו, הזוגות האחרים אמורים להגיע בכל רגע, לא לפגישה הזאת
התכוונתי, לא יהיה הוגן לנצל את האירוח לצרכים שלי, הבנתי, את
מתכוונת לפגישה אצלנו, בעוד שבועיים, כן, אם אין לך התנגדות.
לא, אין לי, זה בסדר, הרגעתי אותה, והוספתי אבל נראה מה יהיה
היום, מי יודע, אולי דווקא אחרים ירצו לדון בעניין. הלוואי.
אבן תיגול מעל לבי. הלוואי. היה משהו מעורר חמלה בנימת דיבורה.
באשר לי, פיללתי שיגיעו כולם ואבן זו תיגול מעל צווארי. בפעם
המי יודע כמה במספר חוויתי תחושה איומה של ציפייה ממני, שאהיה
בדיוק מה שמצפים שאהיה, וזאת ציפייה מיותרת וגדולה מדיי
למידותיי.