"אחוווווות!!"
   בהתחלה בקושי שומעים. מגרונה בוקעת מעין יבבה חלושה,
שנעלמת בין צלילי הנעליים הרצות בפגיעתן ברצפה וצפצופי
המוניטורים, ובראותה שאינה זוכה לתגובה, היא אוספת את מעט
כוחותיה, זוקפת את צווארה מעל לרדידות מצבה האופקי ופולטת את
האנחה הרמה ביותר שיש ביכולת מיתרי קולה הזקנים להציע:
   "אחוווווווווווווות!!!"
   אין תגובה. צווחתה כנראה לא נשמעת, היא מניחה, הרי לא
ייתכן שישמעו אותה כך, מתוך ייסוריה האין-סופיים, וימשיכו
להתעלם ממנה. אך איך ייתכן שלא שמעו את המיטב שלה? אין ביכולתה
להגביר עוד את קולה, ולו במעט. הלנצח תהיה פה לבד? הייתנו לה
להירקב כאן, במיטה שאינה שלה, בחדר שמעולם לא ראתה? וכל זאת רק
מפני שבוגד בה גופה ולא מאפשר לגרונה להביע את גודל האימה
שלוחצת על חזה, שמקהלת טנורים בקולה לא תצליח להביעה. קולות
המכשירים וצלצולי הטלפון, הצעדים ובכיו הלוחש של שכנה, כל אלה
לא מסתכמים אפילו לכדי אויב אחד, שביכולתו להסוות את צעקתה.
ובבליל הרחשים החלוש הזה, מושא שנאתה היחיד, שומעת את שכנתה
השמאלית משיגה את האחות- מושא קריאותיה- וזוכה להיבדק על-ידה.
ולאור חוסר הצדק האיום הזה, המאשר את תבוסתה, לא נותר לה אלא
להתייפח בשארית כוחותיה:
   "אחות ?"
   "רק רגע, אני כבר באה" ואיתה הישועה.

   הוילון מוסט, ומאחוריו, לבנה כמלאך, עומדת אחות אדומת
שיער, בפניה כעס שלא זוכה להבחנה, ובפיה מסטיק עליו מוצא כל
הכעס הזה.
   "כן, גברת"
   לוקח לה זמן להתאושש מההתרגשות שבהופעתה, והיא לא מצליחה
לבטא משפט שלם, היא פולטת כמה שברי מילים, בעוד עיניה שוטפות
את פניה.
   "מה בדיוק הבעיה, גברת?"
   "תודה, מותק, תודה" היא מתנשמת בין מילה למילה, לצנן את
ההתלהבות שאחזה בה לאור ההתגלות האלוהית לה זכתה.
   "נו??!" אדומת השיער מאבדת את סבלנותה.
   "אני... אני... מה בדיוק הבעיה אצלי?"
   "אני לא יודעת, גברת" היא אומרת בקול נוזף "כשהבדיקות שלך
יחזרו נגיד לך בדיוק"
   "תודה, מותק" הדמעות מזדחלות אל בין שפתיה "תשחררו אותי
מהר-מהר, אל תשאירו אותי פה"
   "נראה מה יהיה" האדומה עונה באי-רצון מופגן, ואומרת את מה
שהיא בעצם באה לכאן לומר: "תפסיקי לצרוח, יש פה עוד חולים חוץ
ממך"

   כמה אפשר, היא תוהה ביציאתה, כמה רעש יהיה עלייה עוד לסבול
בחייה. בין הרעשים שכאן בפנים לרעשים החודרים מהכביש דרך חלון
חדרה, בין בכי תינוקיה לצווחות זקני המיון לא נותר לה רגע שקט
בחיים. את בכי התינוקות היא עוד יכולה לסבול, בקושי אמנם, אך
היא רואה בבכים ערך, בקיומם, ולכן היא מסוגלת לקבל אותו- לא
לסבול אותו, חיבתה לילדיה לא מפחיתה דבר מהעינוי הנורא של אבדן
השינה והצליל הצורם של דמעותיהם המהדהד בראשה. אבל הזקנים,
לעומת זאת, בהם קצה נפשה כבר מזמן. היבבות האיומות האלה, שלפני
שנים היו מעוררות בה רגשי חיבה והזדהות עמוקים, כבר לא גורמים
לה אפילו לחמלה. לעומתם היא לא מרגישה דבר מלבד שאט-נפש. כמה
אפשר? כל יום אחד חדש, אנשים רבי שנים, רבי תלאות, מתייפחים
כתאומיה בני עשרת החודשים. היא כבר מכירה את הטכס במלואו: בכי
איום, מלווה במלמול חסר משמעות, שבסופו מתברר לה שהאסון מסתכם
בכך שנפל לאדון התיק, או שהגברת לא מכוסה כראוי. עד מתי?
   קצת שקט, זה כל מה שהיא מבקשת, כל השאר הוא מותרות בעיניה.
אך שקט, כמובן לא יבוא, והתמוטטותה קרובה מתמיד, אין לה ספק.
שעות היממה שלה מתחלקות שווה בשווה בין שינה מלאת דאגה בביתה,
המופרעת ב"אהה" תינוקי ארוך ומסתלסל, לתנומות חפוזות על הדלפק
או בחדר הקפה- סם החיים שלה- שנקטעות ב'הצילו' או 'נפל לי
הצינור' סתמי לא פחות, בא בימים. לפעמים היא מדמיינת את מראהו
של יום חופש, רק היא עם עצמה, בדממה מוחלטת, קדושה. אך הסיפור
ידוע- שני ילדים והיא לבד- החופש יישאר בגדר דמיון פרוע. היא
חייבת הרי לעבוד, ולו רק כדי שתוכל לשלם לאומנת שתשמור על
ילדיה, כדי שתוכל להגיע לעבודה.
   ברגעים מסוימים היא כבר ממש לא יודעת היכן היא. צליל
המיטות הנעות נשמע לה כרכבים הטסים מבעד לחלונה, כשאת התמונה
משלים, כאמור, הבכי מהמקור הלא ברור. לוקח לה זמן להסיק אם
צריך הכעס על הרעש להיות מלווה בחצי חיוך על לחיה השמאלית, או
להתבטא בפרצוף זועם חסר מעצורים. ברגעים של עייפות קשה מנשוא
כבר עולות בה מחשבות מפחידות, החושפות נטיות אימתניות, והיא
עושה כל שביכולתה להתנער מהן, כדי ששוב תוכל לגשת לבכיינים
הזקנים האלה, להקשיב לשאלותיהם המטופשות, לענות להן בנימוס
ולסחוט את שפתיה לכדי חיוך מנחם, שלרוב לא שוהה על פניה כשהיא
מפנה להם את גבה. וכל זאת תוך קבלת מרותם של פרחי-רפואה,
שהגיעו לכאן שנים אחריה, ביצוע גזר-דינם באותם רעשנים אנושיים,
קבלת תלונותיהם הקולניות על עונשים שלא היא הטילה ותרגומו
למילים שקטות, שלוות, לשופטיהם.
   אחרי שהיא מחזירה את הוילונות למצבם הקודם, הסוגר על
הזקנה, היא מדדה לעבר הדלפק ואוחזת אותו בשתי ידיה כדי לא
ליפול, כדי להישאר בהכרה. היא בקושי מצליחה לנשום, והרעש בראשה
לא פוסק, לא מאפשר לעיניה להיעצם. כשהיא נוחתת כפגר על הכסא,
לשונה תלויה מחוץ לפיה, מבחין בה אחד הרופאים, אך היא ממהרת
לסמן לו בידה שהכל בסדר, היא תחזיק מעמד, למרות שהיא לא בטוחה
שזה אפשרי. היא חייבת להמשיך. בסוף נכנעות עיניה ומתירות לה
לנמנם מעט. אך לא חולפות דקות רבות- לה נראה שלא נרדמה כלל-
והזעקה המוכרת כל-כך, 'אחות', חוזרת לאוויר. תוך שניות ספורות
היא מזהה את מקורה, אותו מקור שהפריע שהפריעה את האווירה
הנעימה בה שרתה לא מזמן. והיא לא מתכוונת להתייחס אליה הפעם,
שתבכה כמה שתרצה, הפעם היא לא תנצח.
   אך הזקנה הזאת, כך נראה, למודת קרבות היא. דומה שכניעתה לא
תגיע לעולם, והיא עייפה מדי כדי לסבול את אנקותיה עוד זמן רב
מבלי לאבד את שפיות דעתה. וביאושה היא מביטה סביב, מחפשת עזר,
אחת מעמיתותיה שתלך לשם ותפסיק את ההטרדה, אך אף-אחת מהן לא
פנויה, מלבד אחת הנמצאת לידה, משוחחת עם בעלה בטלפון בנושא
שנשמע חסר חשיבות במיוחד. אך מי היא שתפריע? יודעת היא, הרי,
מה גוררים יחסים שהופרעו, ועם כל העייפות שבה, אין ביכולתה
להפריע למישהו אחר, במיוחד כשהיא הושכמה כבר, והייתה זאת היא
שנכשלה בהרגעת הגברת במקרה הקודם. גבה עייף, רגליה נושאות אותה
בקושי רב, אך היא עושה את דרכה לעבר מקור הרעש, כדי לעשות את
עבודתה.

   הוילון מוסט ומאחוריו, לבנה כמלאך, עומדת אחות אדומת שיער.
בגילה המופלג, היא תסתפק בגאולה צנומה זו. קשה לה להבין מדוע
היא נמצאת פה כל-כך הרבה זמן, ועדיין לא בא אליה איש אפילו פעם
אחת. לא רופא, לא אחות. הסייעת, שהביאה אותה לכאן, אחרי שמצאה
אותה שוכבת על הרצפה מבלי יכולת לקום, כבר הלכה מכאן בדרכה
לחטוף אנשים נוספים מחיק ביתם. והיא נותרה כאן, בשקט הנוראי
הזה שכל מה שמדובר בו הוא חולי ומוות. לבד עם זיכרונותיה מטילי
האימה. רוצה היא לקרוע מעליה את הצינורות ולברוח מכאן הרחק אל
ארץ החיים הגועשת. כל מי שהכירה מצא את מותו כאן, או במקומות
הזהים לו, במסדרונות המטוהרים של בתי-החולים. ואין זה מקרי,
בטוחה היא, שאיש ממשפחתה לא האריך ימים כאבי-סבה, שעשה זאת
בארץ אחרת, בה לא היו מתקנים רפואיים מלאי דממת מוות. כמו שאין
זה מקרי, שמפגשה הראשון עם המוות היה לפני 51 שנים, שבועיים
אחרי עלייתם, עם צאת הפסח, כשנפח סבה את נשמתו בבית-חולים זהה
לזה בכל, רק דומם אף יותר, מלא אנשים מפוחדים, כמו אותה אישה
זקנה לבושת סחבה כחולה, פרחונית, שזחלה על הרצפה ליד מיטת בעלה
ובכתה מילים לא מובנות. לא, אין זה מקרי. כל מכריה מתו במקומות
כאלה. אביה שמעולם לא פנה לרופא ומעולם לא טופל בבית-חולים עד
ליום מותו, אותו העביר במלואו בחדר-מיון כזה עד הרגע הנורא.
כמוהו אמו, שניים מאחיה, ולפני עשר שנים גם בעלה. כל אותם
אנשים שבניכר לא הזדקקו לרופא ולא היה להם צורך בבתי-חולים, פה
פגשו אותם למטרה אחת בלבד- למסור את נשמתם לבורא. בשביל זה היא
פה, היא יודעת. והיא עדיין לא רוצה למות. אסור לה להיות פה,
וכל שניה שהיא מבלה פה מסכנת את חייה. אם הייתה נשארת בביתה-
אפילו שרועה על הרצפה, חסרת אונים- סיכוייה לשרוד היו גבוהים
יותר ממה שיש לה עכשיו, שכן אין אנשים מתאשפזים, כך לימדה
ניסיונה, אלא כדי לסיים את חייהם. וידיעה זו משתקת אותה. היא
מנסה לקרוא: "אבא!" אך הוא לא עונה, מצפה לבואה, שלנוכח מצבה
נראה קרוב מתמיד.
    בפנים אדומות מבעתה ושפתיים רועדות היא פונה לאחות:
    "תעשי מצווה, מותק, תיקחי אותי הביתה"
    "אחרי שהבדיקות יגיעו, גברת" האחות עונה לה במבט תשוש.
    "אבל... אני בסדר גמור, אני לא חולה" היא מעלה דמעה
בעינה, מה שנראה לבת שיחתה, בצדק, כהצגה עלובה.
   "גברת, את מאד חולה. היה לך התקף לב וגם שברת את הרגל שלך"
היא אומרת מבלי להבחין שהזקנה טענה שכלל לא כואב לה, ביודעה
שרגל שבורה זו לא תתיר לזקנה ללכת הביתה, בטח לא היום, בטח לא
עכשיו.
   "אז מה, זה שטויות, יותר טוב בבית. תיקחי אותי הביתה,
מותק"
   "אי-אפשר עכשיו גברת" היא מתאמצת להיות נחמדה "תהיי קצת
בשקט"
   אבל השקט הזה, הוא זה שמפחיד אותה. הרגע בו ידממו
הצפצופים. גם כך שקט פה מדי, מת פה. היא צורחת לא רק כדי להשיג
את מבוקשה, אלא גם כדי להרגיש חיה. לדעת שמלאך המוות, בן
המקום, עוד לא אחז בה, והיא עדיין ברשות עצמה. אך כשהיא
מסתובבת, מוצפת דמעות- אמיתיות הפעם- היא רואה שכבר נמלטה
האחות והסיטה מאחוריה את הווילונות, מותירה אותה לבדה בתא שקט,
איום, נתונה לחסדי מיתרי קולה. ומכך היא מסיקה, שאחות זו-
שליחת השטן היא.

   היא לא יודעת אם לצחוק או לבכות ממה שראתה, ובמצבה, לא
נראה לה שהיא מסוגלת לאחד מהם. האישה הזאת, ששכבה יומיים על
הרצפה בצורה מחפירה ממש, טוענת שהיא בסדר, רוצה הביתה. שם יותר
טוב, היא אומרת. וזה לא שיש לה בעיה שהיא אומרת את זה, בכלל
לא, אלא שיש לה בעיה עם זה שהיא אומרת את זה לה, ומפריעה בזאת
את מנוחתה. ועתה, משהיא עומדת, חייבת היא להיכנס לכל שאר
המטופלים, לחייך ולהחליף שקיות, כי בקימתה קבעה עצמה תורנית.
בעמידה, כל הלחישות נשמעות כצעקות, וראשה מתעלל בה. כשמסתיימות
הבדיקות, והיא מוצאת עצמה באמצע המסדרון, מובטלת, מרשות לעצמן
רגליה להביע את אפיסת כוחן וכושלות.
   בתוך חדר-מיון רועש עד זוועה, היא שרועה על הרצפה, ואיש לא
מרגיש. כולם עסוקים בטיפול בחולים אמיתיים, והיא לא באה לפה
לחלות, היא באה לעבוד. ההתאוששות לא מתעכבת, אך ברגעי העילפון
המועטים, הבינה שהוא ייעודה. המנוחה שבחוסר ההכרה. השמחה לנוכח
המסך הזה, שכה צהלה למחשבה שיורד עליה. החדות המבהילה של השיבה
למציאות והתנועות, שהיא חייבת לעשות כדי לא להטיל בהלה על
הסביבה, מייגעות אותה עוד יותר, אבל היא אומרת לעצמה את מה
שבעבר תמיד חשבה בתמימותה כנכון, שלעומת כל הלבבות הנודמים
והדמעות הניגרות האלה שמסביבה- מצבה בהחלט טוב. אבל עכשיו היא
כבר לא מסוגלת לחשוב כך, להשלות את עצמה, את נשמתה תיתן תמורת
שלווה, והחיים הם אלו שמדאיגים אותה.
   בסוף מסגירות פניה את מצבה לאחד הרופאים, למרות שהיא כבר
יושבת בכיסאה ולא מוטלת על הרצפה. ולאור היותו 'חבר' לעבודה
מרגיש הוא חובה להפגין דאגה:
   "את בסדר?"
   "אני אשאר בחיים" היא עונה, מספקת אותו בתשובתה, למרות שאם
היה מבין מה משמעות התשובה בעיניה, ספק אם היה נרגע. וכך היא
שוב משתחררת לכמה רגעים של דממה, מצליחה להתעלם מצעקות ה"אבא"
הבוקעות ממיטת הזקנה, מפני שלא בשמה היא קוראת, ולא בתפקידה.
כשנכנס הרופא לשם, היא מתחילה לדאוג. יודעת היא שעומד הרופא
לשבור את אשליית השחרור של הזקנה, ואין לה ספק שהיא תפנה אליה
כדי להתלונן. סמכות הרופא תאיים עליה והיא לא תגיב בפניו, ואין
ספק שהוא יודיע לה מה יהיה בהמשך היום הזה ואלו שיבואו אחריו,
אותם תיאלץ לבלות כאן, בבית החולים. כשיוצא הרופא, היא כבר
מכינה את עצמה לזנק ממקומה, ואכן לא עוברות שניות רבות,
והכינוי הסתמי "אחות!" נזרק לאוויר בעצמה, אפילו בכעס.

   "מה עכשיו?"
   "תיקחי אותי הביתה"
   "אני לא יכולה, הרופא אמר שאת צריכה להישאר"
   "אבל אני בסדר"
   "את לא בסדר. את צריכה טיפול כמה ימים, אחרי זה תלכי
הביתה"
   "אבל אני לא רוצה למות"
   "די לבכות, גברת, את לא תמותי, את לא במצב קשה"
   "אז אני בסדר, תיקחי אותי הביתה, מותק"
   "אי-אפשר, אי-אפשר"

   עכשיו היא עומדת ממש מחוץ לוילון, מקשיבה לבכי שנובע מהעבר
השני שלו, לא מבינה מה הבעיה של הזקנה הזאת. זה כבר ממש מגוחך,
בסך-הכל צריך להחזיק אותה פה קצת, כמה בדיקות, ביקורות,
שום-דבר מסוכן, והיא מתנהגת כאילו הולכים להרוג אותה. בין כל
ניגובי הישבנים ושקיות הקיא, הרגע הזה, בו היא מתחננת לזקנה
בורה, שתיתן להם להציל את חייה, הוא הנורא מכל.
   והזקנה הבורה הזאת מבועתת. השטן בא ואמר לה שהיא תישאר פה,
מה שיבטיח את ניצחונו ואת גזלת נשמתה, ושליחתו באה בעקבותיו
כדי לבצע את מוצא פיו, מסרבת בכל תוקף לגלות כלפיה קצת חמלה,
קצת חסד לזקנה מסכנה, ולהציל את חייה, להגן עליה מאש הגיהנום.
בכיה מתגבר, מרעיש עולמות, אולי בעצבונה ובגרונה תפתח שערי
שמיים ותזכה לרחמים. היא קוראת בשם כל מלאכיה, אביה, אימה,
אחיה, בעלה. אין לה איש, בניה נטשוה, נסעו לערים רחוקות,
סואנות, הותירו אותה פה, בסמטאות הנטושות, לגסוס.
   ובחוץ שליחת השטן. הייתה רוצה שיהיה מישהו להתקשר אליו,
בן-משפחה, שיוכל לשחרר את הזקנה הזאת כבקשתה, בניגוד לעצת
רופאיה, ולהשתיק אותה. אם רצונה למות על-ידי עקשנותה- יהי כן.
אך כל עוד אין למי לפנות תהיה היא תקועה בראשה עם בכיה המתעצם
ולא תיתן לה רגע שלווה. הרעש מבפנים גובר, שמות נזרקים לאוויר
בצעקות איומות, מקפיאות דם. שקט לא יהיה. והיא לא מוכנה לסבול
זאת, אם היא לא תשקוק, עוד עלולה היא להיכנס ולחנוק אותה במו
ידיה, עד שייקרעו מיתרי קולה.
   ומיתרי קולה פועלים, רק כך תשרוד. היא עומדת להצטרף לחיק
משפחתה, אליהם ברגעים כאלה אין היא מרגישה געגוע, דמויותיהם
חיות וקימות בזיכרונה, ואין לה צורך במפגש פנים אל פנים איתם.
תפילות שאימה לימדה אותה בילדותה נישאות על שפתיה, למרות שלא
השתמשה בהן עשרות שנים. היא זועקת אותן, חותכת את הדממה, כאילו
כדי להוכיח כמה חיות יש בה, להוכיח ללובשי הלבנים שעדיין אינה
מוכנה ללבוש את תכריכיה.
   אך היא לא מוכיחה, הדבר היחיד שעובר החוצה, אל האחות,
שבתדהמתה עדיין שורה שם, הוא רעש. והרעש מכביד על מוחה, לא היה
זה יום טוב, ותקרית זו, שפל חייה, מהווה את שיאה העגום. כבר
מאות כמוה ראתה, אך בפחד פולחני שכזה עוד לא פגשה, ואל תרצו לה
על סובלנות כעת, אחרי שבקושי ישנה שבועות שלמים. שיניה מוחצות
זו את זו, עד שחניכיה זבים דם, אין בה את היכולת לנצור עוד את
זעמה.
   הוילון מוסט, ומאחוריו, לבנה כמלאך, עומדת אחות אדומת
שיער. אולי ממנה תבוא הישועה. אך לא, פניה אדומים ועיניה
שולחות כלפיה חצי זעם. היא מתנשמת בכבדות, מבהילה אותה יותר,
לרגע היא שוכחת מאימתה, רוצה לשאול את האחות חלשת המראה
לשלומה. אך זאת פותחת את פיה בצעקה איומה, שקורעת את הדממה
לגזרים:
   "תסתמי כבר את הפה"

   כמה דקות חלפו, והצעקה עוד הדהדה בראשה, הרעישה את עולמה.
היא עשתה כמצוותה, בגילה היא מפחדת בקלות, ואינה נכנסת
לעימותים. מישהו משחרר את בלמי מיטתה, גורר אותה משם. היא
מרימה את ראשה ובוחנת את החדר שהיה ביתה בשעות האחרונות, אנשים
מתרוצצים, גלגלים, צפצופים. אך היא מתרחקת משם, והיא יודעת מה
מחכה בצד השני, למרות שהיא עוד המומה ורועשת מדי כדי להיבהל
ולהתחנן על חייה. המסע הקצר מסתיים בכניסה למעלית עמוקה.
דלתותיה נסגרות, והיא זוכה להצצה אחרונה למהומה שבחוץ, לאחות
הזועמת, עד שהן נאטמות ומותירות אותה באיזור חסר פעילות, בדממה
מוחלטת.

   היא נשלחה במונית הביתה, התמוטטה, הם אמרו, היא צריכה
מנוחה. אך שם, בבית, אין מנוחה, היא יודעת. את הנימוס היא
השאירה מאחוריה, עם התפרצות הזעם המטורפת על הזקנה, ולכן
כשמנסה נהג המונית לפתח איתה שיחה, היא לא מתקשה להשתיק אותו
ולא מתייסרת על התנהגותה. הוא מציית לה וממשיך לנסוע לעבר
ביתה. הרופאים אסרו עליה להשתמש ברכבה. הדרך עוד ארוכה, ועיניה
כבר לא עומדות במעמסה. במונית הביתה, בחלון זמן מפתיע שנפער
בחייה, מול עיניו המשתאות של הנהג הנעוצות בפניה, המוטחים שוב
ושוב בחלון הרכב, המקרטע בין מהמורות הכביש, היא זוכה סוף-סוף,
ולו למחצית השעה, בפינה שקטה.