זה הכל התחיל באותה שיחת טלפון מביה"ס שזעזעה את כולנו. לא
ידענו מה לעשות, איך להגיב, למי לפנות, איך להודיע, ואם כבר
להודיע אז למי להודיע למי לא. פשוט לקחנו את הרגלים ומיהרנו
לביה"ס. הזעזוע האדיר שהתעורר בנו באותם שניות שנודע לנו ,נבע
בעיקר מהעובדה שזה היה ממש בהפתעה, אף אחד לא תאר לעצמו שהוא
באמת ובתמים מסוגל לעשות את זה. הוא אמר שהוא יעשה את זה כבר
כמה פעמים, ואיים, אבל כרגיל לא התייחסנו אליו, הוא זעק לעזרה,
ואנחנו לא שמענו אותו.
באותו היום קמתי כרגיל לבית הספר, השעה הייתה כבר 7:40 אבל אני
עדין שכבתי במיטה.  אחרי חמש דקות של התהפכויות במיטה קמתי
והלכתי למקלחת. באותו היום הכל היה נראה מושלם, לא דאגתי בכלל
מהעובדה שאני הולך לאחר לביה"ס, לא דאגתי מכלום, הכל היה כל כך
טוב, בלי שום צרות על הראש. צחצחתי שינים באיטיות, לא כמו כל
בוקר בו צריך למהר כדי לא לאחר. אחרי הצחצוח, חזרתי לחדרי,
פתחתי את הארון כדי לקחת משהו ללבוש.  באותו היום ידעתי שאני
צריך ללבוש את הבגדים הכי יפים שיש לי בארון. כך עמדתי לי במשך
כמה דקות ובהיתי בארון, שוקע בהתלבטויות לגבי איזה בגד אני
הולך ללבוש. החלטתי ללבוש את המכנס האדום הצמוד שלי , אותו אני
הכי אוהב, הוא ממש צמוד כזה ומבליט את הישבן המוצק שלי. עכשיו
נותרה השאלה איזו חולצה מתאימה למכנס... או הגופיה הצמודה
השחורה עם ההדפס של הדרקון האדום, או שהחולצה המכופתרת בלי
השרוולים של ליווי'ס יותר מתאימה. אולי בכלל אני אלבש את
החולצה שקיבלתי מתנה מרון, החבר הכי טוב שלי, זו הייתה חולצה
צמודה כזו מקושקשת בכל מיני צבעים, צבעונית כזו. לבסוף החלטתי
שלאותו היום אני אלבש את החולצה שקיבלתי מרון, כי היא פשוט הכי
מתאימה לאותו היום. התלבשתי, נעלתי נעלים וחזרתי שוב למקלחת
לסדר את השיער. פתחתי את קופסת הג'ל חפנתי את ידי בקופסא
ומרחתי על שיערי כמות לא מבוטלת של ג'ל, וסידרתי את הקוצים
הארוכים שלי . לאחר מכן נעמדתי מול המראה בחדרי הסתכלתי על
עצמי מלמטה עד למעלה, כל כך אהבתי את מה שראיתי מולי, וכל כך
היה חבל לי שהוא לא אהב . הסתכלתי על עצמי בפעם האחרונה בחיי,
לקחתי את התיק והתחלתי ללכת לכיוון ביה"ס. באותו היום הדרך
לביה"ס נראתה כל כך יפה. באותו היום שמתי לב לציפורים המצייצות
בצמרות העצים. באותו היום אפילו העצים והפרחים שגדלו בצדי
השביל משכו את תשומתי לבי. באותו היום אני מוכן להישבע שהשמש
חייכה אלי.
הגעתי לביה"ס השעה הייתה כבר 8:30, אבל באותו היום לי ממש לא
היה אכפת. פתחתי את דלת הכיתה עם חיוך של אושר על פני, נכנסתי
ואמרתי למורה בנימוס:" בוקר טוב, אילנה. אני ממש מצטער על
האיחור, אני מבטיח לך שזה לא יחזור על עצמו שנית. זו הפעם
האחרונה שאני יאחר, מילה שלי" היא הסתכלה עלי בחיוך מסופק
וביקשה ממני להתיישב במקומי. הלכתי התיישבתי בשולחן ליד רון.
רון היה החבר הכי טוב שלי מזה 10 שנים, אני זוכר שנפגשנו בפעם
הראשונה בכיתה א'. רון היה אותו אחד שאמר לי שאין ממה לחשוש,
אני זוכר את ההתרגשות שזרמה בעורקי באותו היום כאילו הייתה
אותה ההתרגשות של אותו היום. התיישבתי ורון חייך אלי. כל כך
אהבתי את החיוך שלו, חיוך כל כך תמים וטהור, כל כך יפה. הוא
הסתכל הישר לתוך עיני, והחזרתי לו מבט עמוק לתוך עיניו
הכחולות. רון התקרב לאוזני ושאל בלחש:" מה קרה היום? אתה נראה
כל כך קורן מאושר?" עניתי לו:" היום זה היום הכי מאושר בחיי".
פתאום נשמע קול פעמון ביה"ס לצאת להפסקה. אני ורון הלכנו לפינה
שלנו, תמיד היינו יושבים שמה מתחת לעץ ומדברים על הכל. רון היה
היחיד שהבין אותי, היחיד שרצה להבין אותי, שהיה מוכן להקשיב
לי, היחיד שלא התעלם, היחיד שרציתי. במשך ההפסקה ההיא ישבנו
ובהינו זה בזה, זה היה כל כך קסום. הוא מסתכל עלי ואני עליו,
דקות ארוכות של נעיצת מבטים עמוקים וחודרים.  "זו החולצה
שקניתי לך ליומולדת שנה שעברה, לא" רון שאל. הנהנתי בראשי שכן.
רון הוסיף ואמר:" היא ממש יפה עליך". "תודה", עניתי. ושוב נשמע
הפעמון- נגמרה ההפסקה. קמנו מהדשא, והתחלנו ללכת במסדרון
לכיוון הכיתה. אמרתי לרון שאני ממש חייב ללכת לשירותים, ושלא
יחכה לי כי אני עוד מעט בא לכיתה. רון נכנס לכיתה ההומה
בתלמידים רועשים, המורה עדין לא הגיעה לכיתה ורון הלך והתיישב
במקום שלו בשולחן שלנו. אבל אני, באותו היום לא הגעתי לכיתה,
לא הייתי שם כדי לשבת ליד רון.
לאחר בערך כמחצית השיעור רון שם לב שאני לא מגיע לכיתה, וביקש
מהמורה לגשת לבדוק מה קורה איתי. רון פתח לאט את דלת השירותים,
השפיל את מבטו לרצפה וראה שרגליו עומדות בשלולית דם... לפתע,
נשמעה צעקה מזעזעת בכל רחבי ביה"ס. אני הייתי מוטל בתוך שלולית
הדם של עצמי שסכין האולר שרון נתן לי נעוצה בליבי. על הקיר היה
כתוב בנוזל חיי האדום שטפטף על הקיר :" אני אוהב אותך, רון".
איך לא ראינו את זה? איך לא שמנו לב לנטייתו? איך התעלמנו
ממצוקתו? באותו הרגע שנכנסנו לחדר השירותים וראינו אותו מוטל
על הרצפה בלי נשמת רוח באפו, ידענו, עמוק בתוך ליבנו , כולנו
ידענו שזוהי אשמתנו. הוא אמר שהוא יעשה את זה כבר כמה פעמים,
ואיים, אבל כרגיל לא התייחסנו אליו, הוא זעק לעזרה, ואנחנו לא
שמעו אותו. והוא ביצע.