מריה פופינאס ישבה ספונה כאפונה בתוך הכורסה הפרחונית החביבה
עליה, לגמה כוס מיץ תפוזים סחוט טרי והניחה אותו על השולחן
הזעיר שלצדה. בידה השמאלית היה מונח עיתון יומי גדול הפתוח
במדור הדרושים. בידה הימנית אחזה בעט בעל דיו אדומה וסקרה את
המודעות היטב אחת אחרי השניה. לפתע, עיניה הכחולות-בהירות נחו
על מודעה שעניינה אותה במיוחד:
"דרושה אומנת חביבה לתינוק מקסים בן חצי שנה, בעלת ניסיון
ובשלנית טובה. מגורים בבית המשפחה ושכר הוגן".

מריה חייכה והקיפה את המודעה. בית המשפחה נמצא בפרבר צדדי
בניו-יורק. מושלם! מחר היא תתקשר לברר את הפרטים ההכרחיים.
המשרה הזו חייבת להיות שלה!

מריה דפקה על דלת ישנה בבניין רב-קומות מתפורר שגילו כפי הנראה
זקן בהרבה משלה. היא חייכה לעצמה. היא העדיפה בבירור בניינים
באזורי עוני, בהם לא אכפת לדיירים אחד מהשני ואיש אינו דוחף
אפו שלא לצורך.
היא הטיבה את שמלתה הכחולה כהה המנוקדת בלבן- שמלה שמרנית
באורך הברך.
הדלת נפתחה ואישה צעירה כבת 21 ופרועת שיער, עמדה בפתח עם
תינוק צווחן בין זרועותיה שנראה כמו חבילה ורודה שהולכת
להתפוצץ בעוד מספר רגעים.
"ת'כנסי בקשה. אני מה-זה מצטערת, כאילו, על הבלאגן הזה. עוד לא
גמרתי ת'ניקיון", התנצלה בפנים מבוישות.
מריה חייכה והרגיעה אותה: "זה בסדר, אני מבינה. קשה לטפל
בתינוק קטן וגם לדאוג לבית".
הצעירה הובילה אותה למטבח בעל שולחן פורמייקה מתקלף ועבש. "אני
צריכה דחוף אומנת טובה. אני אימא חד הורית וחייבת לעבוד כדי
להביא כסף הבית לי ולאלכס ולשלם ת'שכר דירה", פלטה במהירות
ואז: "אז ת'ספרי לי על 'צמך."
מריה לגמה בנימוס רב כליידי אנגליה את ספל התה שהגישה לה
מארחתה והשיבה: "שמי מריה פופינאס. אני אלמנה בת 52 ובאתי
מהעיירה בלומינדיילס. אני מחפשת עבודה כאומנת, כי אני פשוט ממש
מאוהבת ביצורים המתוקים והתמימים האלה..."
הצעירה חייכה ונענעה את תינוקה ברוך. "יש'ך ניסיון?"
"הו, כמובן. עבדתי אצל כעשר משפחות חמות וטיפלתי היטב בתינוקות
המקסימים שלהם כבר מגיל צעיר. יש לי בן בוגר בגילך בערך והוא
כבר נשוי ובעל משפחה. הוא כבר לא זקוק לי...", אמרה והיטיבה את
פקעת השיער האסוף בקפידה על מרכז קודקודה.
הצעירה צחקקה בצחוק צעיר, של ילדה. זה היווה מעין ניגוד חריף
למראה הצעיר אך העייף של מבוגרת, או נכון יותר של צעירה
שהתבגרה במהירות טרם זמנה. "יש לי חדר קטן נוסף. 'כפת  לך
לישון בו? אני כאילו רוצה שהתינוק יקבל כל מה שהוא צריך, תמיד.
בעבודה שלי אני עובדת לפ'מים בוקר ולפ'מים ערב ואלכס חייב כל
הזמן מישי צמודה אליו, את מבינה ז'תומרת?"  
"אין לי שום התנגדות, אני אפילו אשמח".
"מגניב", הצעירה חייכה ואז התינוק החל לבכות - צווחות גבוהות
ונוקבות אוזניים שכמעט והרעידו את קירות הבית. הצעירה נדנדה את
התינוק, מלמלה באוזנו דברי אהבה, נישקה אותו - אך ללא הועיל.
התינוק רק הגביר את בכיו והצעירה עמדה חסרת אונים עם מבט אומלל
שפוך על פניה כאובדת עצות.
מריה שמחה. זו ההזדמנות לה חיכתה.
"הרשי לי, בבקשה", ואז נטלה את התינוק לידיה.
היא אחזה בו צמוד ללוח לבה, מחצה ראשו על חזה הגדול ונענעה
אותו בעדינות וזמזמה לו שיר ערש נושן ששרה פעמים כה רבות
לתינוקות אחרים, אך לעולם לא לתינוקה- שלה. באורח מפתיע,
התינוק התרכך  ובכיו החל להיחלש כאילו בעל כורחו. לצופה מהצד,
היה זה נראה  כאילו מישהו כישף את התינוק ופיתה אותו במילים
מתוקות אך הרסניות, כפי שהן מתגלות בסופו של דבר.
הצעירה הביטה נדהמת בתינוק השקט שחיוך רחב וכמעט נטול שיניים
היה נסוך על פניו, ישן בשלווה בין זרועותיה כפי שנח התינוק
הקדוש ישו בין זרועותיה של אמו הבתולה, שעל שמה כביכול נקראה
האומנת.
מריה חייכה אל התינוק בחיבה ואמרה: "אני פשוט משוגעת על הריח
הייחודי שלהם ועל העור הרך שלהם. מלבד זאת, הם פשוט מענגים
ומרגיעים אותי כפי ששום דבר בעולם הזה לא מרגיע".
הצעירה השיבה לעצמה את בנה ואמצה אותו לחיקה. היא אמרה רק מילה
אחת פשוטה, אך הרת גורל: "התקבלת".
לאחר שלחצו ידיים, הוסיפה: "תוכלי להתחיל כבר מחר?"

הימים והשבועות נקפו ועברו-חלפו ביעף, כאילו מצמצת בעיניך
וכשפקחת אותן - כבר גילית עולם חדש.  הצעירה, ששמה רבקה, הייתה
מאושרת לגלות בחוזרה מעבודתה המתישה, שביתה הקט נקי ומטופח וכך
גם תינוקה.
היא שמחה על בחירתה באומנת שהוכיחה עצמה מעל ומעבר לכל
ציפיותיה, ממש כאילו נשלחה אליה משמיים. עם הזמן, סמכה עליה
בעניים עצומות והשאירה את התינוק עם מריה יותר ויותר לבד.
לעיתים קרובות, הייתה שבה מעבודתה השנייה בה החלה לעבוד, בשעות
המאוחרות של הלילה, מהנהנת לעבר מריה לשלום וצונחת על מיטתה
המוצעת מותשת באפיסת כוחות.
מריה פופינאס רק חיכתה לרגע הנכון עבורה, בו תוכל להוציא לפועל
את תוכניתה. בינתיים הכל זרם על מי מנוחות והיא רק ציפתה לשעת
הכושר.
שעה זו לא איחרה להגיע והפכה את סבלנותה הרבה למשתלמת.
בינתיים, כדי להעביר את זמנה, נהגה כשהייתה לבדה עם אלכס, או
באישון הלילה באין איש צופה, לשבת על הספה הנוחה כשאלכס עירום
בידיה לאחר האמבט החם שערכה לו, ללטף בעדינות בקצות אצבעותיה
את העור הרך שלו, העדין עד כדי כמעט קריעה, לעצום עיניה
ולהתמכר למגע הממכר ולניחוח המתוק של תינוק רך בשנים.
ואז, הגיע הרגע בו מריה יכלה להכות, ההזדמנות לה ציפתה כנמר
המתחבא בין השיחים וממתין לטרפו התמים שיקרב אליו ואז יוכל
להכות בו בכפתו העצומה ולנעוץ מלתעותיו האיומות בגרונו.

רבקה אמרה למריה בארוחת הבוקר: "מריה, אני אצטרך כנראה לישון
היום בלילה לא בבית, כי מהעבודה השניה שלי רוצים כאילו שאני
ילך מחוץ לעיר אז מחר אני יחזור בטח נורא מאוחר. לא 'כפת לך,
נכון?"
מריה חייכה והשתדלה להסוות את התרגשותה כשבלעה כף מהדייסה
שהכינה, "ודאי שלא. צאי ותיהני כמה שתוכלי. אני אשמור היטב על
אלכס. את יכולה להיות שקטה ובטוחה בכך! מלבד זאת, מי יודע?
אולי תצודי לך איזה גברבר צעיר שם?", קרצה לה.
"מה-זה תודה לך!", אמרה רבקה בחמימות, "וכאילו, אם יהיו לך
בעיות, אז את יודעת איפה למצוא אותי", ואז הלכה עם תיק כחול
גדול בידה.

"יו, אני חושבת שאני פשוט עוד מעט מתה", התמוטטה רבקה למחרת על
כסא העץ הישן במטבח, "מה זה קרעו לי ת'תחת!"
מריה חייכה. דמה געש בתוכה ולבה פעם במרץ, אולם כלפי חוץ
התנהגה בשיא הטבעיות. "בישלתי לך מרק בשר טוב. אולי תאכלי
קצת?"
"אוי!  זה יהיה כזה נהדר!", שמחה רבקה וחלצה את נעליה בעוד היא
מנענעת את אצבעות רגליה האדומות ונותנת להן לנוח.
מריה הלכה למזווה הזעיר. היא פתחה את דלתות הארון ושלפה את
קופסת האפונה המשומרת שעליה צוירו אפונים ירוקות. לידה היו
קופסאות פטריות, שעועית ותירס וכמה קופסאות "גרבר" עם ציור של
תינוק שמנמן וחייכן מוטבע עליהן.
היא צחקה. לו אפריקאי פרימיטיבי מהעולם השלישי היה נתקל בקופסה
הזו, הוא היה בטוח בהשוואה לשאר הקופסאות, שיש בתוכה בשר תינוק
והיה מזדעזע כהוגן...
"בבקשה", אמרה מריה לרבקה ודלתה בעזרת המצקת מרק חם ומהביל
מהסיר הכבד אל הקערה.
שתיהן אכלו בדממה.
"זה מזכיר לי את המרק שאמי זיכרונה לברכה הכינה. אני כל כך
מתגעגעת לבישול ביתי כי אני ממש לא יודעת לבשל...", אמרה רבקה.
"את מזכירה לי אותה. המרק פשוט נהדר, והבשר מעולה. אף'פם לא
אכלתי בשר כזה רך ועסיסי. את חייבת לגלות לי איך בישלת אותו!
שאני מנסה לבשל בשר הוא יוצא לי צמיגי או קשה או שרוף..."
מריה חייכה אליה ואמרה: "זה סוד משפחתי. מלבד זאת, יש דברים
שברגע שמגלים את סודם, הקסם מתפוגג...  יום אחד אולי אספר לך.
בינתיים, ילדתי, לכי לישון ואזרי כוחות למחר. צפוי לך יום קשה
וארוך".
"את צודקת", אמרה רבקה ומחתה פיה במפית בד. "אגב, אלכס נורא
שקט. אולי אלך לראות מה קורה איתו ולומר לו לילה טוב?"
"הוא ישן כבר זמן רב. מוטב שלא תפריעי לו, כי אם לא כן - יהיה
קשה להרדים אותו שנית"
"את צודקת", אמרה רבקה ואז פרשה לחדרה, לשינה מרגיעה ונטולת
חלומות.

כשעתיים לאחר שרבקה הלכה לעבודתה, מריה כבר הגיעה לביתה
המרוחק. היא פתחה את דלתה לרווחה ואווררה את הדירה שריח מעופש
וטחוב עמד בה. כבר שלושה חודשים עברו מאז הייתה כאן בפעם
האחרונה.
היא נכנסה לחדרה והניחה את התיק בעדינות בפתח החדר. היא הסירה
את הפיאה השחורה מראשה, ניערה את שיערותיה הבהירות בעלות
השורשים הלבנים ואז הוציאה בעדינות את עדשות המגע החומות
מאישוניה. לאחר מכן, קילפה את האף הבולבוסי והשמנמן ונותרה עם
אפה הישר והגאה שעליו נמתחו עד לחייה שאריות גומוזה דביקה.
היא פתחה את תיקה ושלפה שקית ניילון שקופה ואטומה. היא פתחה
אותה בזהירות ושלפה יריעות עור קטנות, שקופות ושבריריות כמו
אריג של קורי עכביש, או לחליפין כמו שאריות דבק שקוף שנדבק
לילדים על אצבעותיהם.
היא גזרה אותן לפיסות המתאימות בקפידה ואז תפרה באופן מדויק אל
לבוש העור התחתון, כך שיתחבר בדיוק אל פלג גופה העליון של בובת
האישה העשויה לפי מידותיה שניצבה בקרן חדרה. כבר היה לה את כל
פלג הגוף התחתון ואת הגב. נותרו לה רק הזרועות, הבטן, החזה
והפנים. היא השתוקקה כבר לסיים את חליפת העור שלה וללבוש אותה,
להרגיש אותה מולבשת בשלמות וקלילות על עורה שלה. או שאולי
במקומו. טרם החליטה.
הקור ששרר בחדר היה מקפיא ממש. מזגן רב עוצמה שפעל במשך כל
שעות היממה, שמר על טמפרטורה נמוכה במיוחד בקביעות, כדי
שהחליפה היקרה מפז לא תיהרס.
היא הלכה לכורסתה והרהרה ברבקה ובהפתעה הנסוכה על פניה כשתבחין
שהיא אינה בבית, בהלם כשתיווכח שהבית ריק לחלוטין, לראשונה מאז
שכרה אותה. אולי תחשוב שיצאו שניהם לטיול. בינתיים תשמח לגלות
את הסיר הגדול במקרר הגדוש במרק בשר סמיך וטעים שהכינה אתמול.
מעניין כמה זמן ייקח לה לגלות שהיא לעולם לא תחזור?
בדרך, מריה קברה שקית שחורה אטומה באחת החצרות הנידחות. בתוכה
היו עצמות קטנות, פלומת שיער רך המחוברת לקרקפת, גלגלי עיניים
לבנים המוכתמים באדום וחום, סכין חדה ובגדי תינוק מגואלים בדם.
כל הראיות הועלמו או הושמדו, ולא יתגלו לעולם.
היא פרשה שוב על ברכיה את העיתון החדש שקנתה בקיוסק השכן קודם
לכן ופתחה במדור הדרושים.
"בקרוב אראה צעירה לנצח. יהיה לי העור הכי צעיר והכי רך והכי
נעים בעולם. יהיה לי עור תינוק אמיתי, בזמן שכל הנשים בגילי
יסתפקו בקרמים נגד קמטים לא יעילים ובניתוחים למתיחת פנים חסרי
שחר..."