אין טעם למכתב הזה.
אני רק רוצה שתדע שמישהו אהב את מה שהיית ואת מה שנותר מזה
בנשמתך.
אני רק רוצה שתדע שלפעמים בלילות אני מדמיינת את הנשמה שלך
כמשהו מוחשי ואני רואה בה חלקים כהים של כאב... וכל מה שאני
רוצה זה לרפא כל אחד ואחד מהם עם אהבה גדולה שמציפה אותי.
אני יודעת שהשתנית. גם אני עצמי השתניתי. באורח המחשבה, אורח
החיים, הרצונות.
גם לי היה רע, כמוך. גם אצלי דברים משתנים ומשתפרים בלי
הפסקה.
אבל דבר אחד לא משתנה אצלי, הנקודות בהן נגעת לי בנשמה.
כן, אני יודעת. אני יודעת וזה כואב, שזה לא היה בשבילך מה שזה
היה בשבילי, וזה לא משנה כבר. כי יש בי צדדים אחרים שהשתנו
וגדלו והשתפרו בעיקר. מה שהכי כואב זה שנעשיתי מה שרצית שאני
אהיה כשאתה יצאת מכל הרע, ועכשיו אני רואה רק החמצה ופספוס.
אבל גם זה לא נורא.
אני יודעת שטוב לך יותר, וזה עושה גם לי טוב. אבל אני מכירה
אותך, וממה שאני יודעת, אתה לא תשתנה לחלוטין. ורק תדע שמה שלא
ישתנה אצלך מישהו אוהב. כל כך אוהב.
אם רק יכלתי להסביר, להמחיש.
אני לא רוצה שתחשוב שכל מה שאהבתי בך היה הכאב. זה לא נכון.
אהבתי גם את החלקים הטובים, השמחים. אז היה לי קשה בעצמי ולא
יכלתי לעזור, אבל הסתדרת לבד.
אני כבר לא כל כך עצובה. אהבתי את מה שבך שלא היה עצוב. ואת מה
שכן.
האהבה שלי אליך לא נבעה מהכאב שבי. לא רק. ואת זה אני רוצה
שתדע.
זהו. בשלב מסויים אני מניחה שאני אפסיק לחשוב עליך.
כרגע כל מה שאני רוצה זה לתת לך כל מה שתרצה. לעזור לך, לאהוב
אותך. לאהוב אותך כל כך.
עמוק.
ושוב, זה לא משנה.
אני מקווה שתמיד תהיה מאושר. אבל כשלא, אם זה יעזור לך למשהו,
תדע שמישהו תמיד יזכור אותך, את מה שהיית. זה כאילו דבר לא
נגמר. אתה יודע? כמו יומן. המהות שלך נעולה במקום אחר. בתוכי.
ואני אוהבת את המהות שלך.
אני יודעת שאתה מתעב את הקטעים הקיטשיים האלה, אני יודעת שאתה
שונא להסתבך, אני יודעת שאני עושה טעות.
אתה רובך כבר לא כזה, כבר לא ער לרע, לכואב.
גם אני פחות. אבל לא כל כך, עד שלא אשלח לך את המכתב הזה.
תאמין בי.