טיפות הגשם הקרות, נחתו על פני כמסמרים חלודות.
חשכת הליל הקיפה אותי, כרחם אוהב.
הרוח נשאה אותי על כפיה.
באותו היום הלכתי לקבור את עצמי.

השארתי את אורות הכרך מאחור.
את פני הקדימו עצי היער,
מבעדם אפשר היה לראות את הלבנה הגדולה,
כל כך נשית ועגולה,
כתם של חלב טהור טלוי לו בשמי החושך.

בכח הנחישות, דילגו רגלי כאיילה.
העפלתי לפסגת ההר.

הוצאתי את את החפירה.
קבר חפרתי שם על ההר.

לאחר שעה קלה הייתי מוכן.
הוצאתי מסרק ומראה, גינדור אחרון לפני התפילה.

וההייתי מספיד עצמי.
"הוא היה איש גיבור,גיבור מלחמה.
לעולם לא נשבר בשדה הקרב של השקר.
למרות שלא ידע, או אולי בגלל שלא ידע.
עד שכדורי האמת הפילוהו אל האדמה.
נשמתו פרחה ופרחה, התעברה במעופה,בגופו האחר שלו ושלה."

כיסיתי את גופי הישן במהרה.
ירדתי מההר.

מעבר לגבעה כבר ראיתי את הזריחה הטובה.
השמש שם המיסה את עימקי הקרה.
הכל היה חדש וטהור.

היה זה היום בו התחלתי לנשום.
לנשום את אנסופיותה של האמת.
האמת שאינה יודעת.

שאינה יודעת את המת...