אני נמצאת בחדר גדול ולבן עם ארבעה חלונות.
קר.
אני לובשת שמלת ערב שחורה, פשוטה אך בכל זאת מהממת ביופייה.
שערי, שבחלום הוא ארוך וחלק, מתנופף ברכות מאחורי גבי, נע מצד
לצד כמו מנהל שיחה עם הרוח הנוקבת שמגיעה מן החלונות בחדר. אני
מסתכלת על ידיי, יש עליהן כפפות המגיעות עד המרפק, שחורות
ותמימות במראן. החדר הלבן מריח כזר פרחי בר חריפים שנקטפו לא
מזמן, הריח מושך אותי אליו, הוא מגיע מהחלון הקרוב אליי
ביותר.
אני מתקרבת בצעדים קטנים אל החלון ומסתכלת דרכו. שפתיי
מתייבשות לרגע בפרץ רוח חזק ופתאומי שבא מהנוף שמחוץ לחלון.
אני עוצמת עיניי, מעצימה את ההפתעה שתהיה לי כשאפתח אותן ואראה
את הנוף המתפרש מולי. אני מצפה למשהו שיפתיע אותי, אולי איזה
שדה פרחים או משהו מעניין אחר. כך אני עומדת מול החלון בעיניים
עצומות דקות מספר, שואפת את ריח הנוף ומצפה. לאחר כמו דקות אני
פוקחת את עיניי באיטיות, והחיוך שעלה על פניי בעקבות הציפייה
דועך במהרה. אני עומדת מול מדבר, יובש וחום עולים באוויר. אני
מחפשת את מקור הריח הטוב שבא מהנוף ומוצאת אותו במהרה. הריח
הנפלא שעטף אותי הגיע מורד אדום-ארגמן יחיד שעומד לו בצד,
מלכותי ונאה הליכות אך מעט בודד, כמעט כמוני.. הוא עומד לו שם,
יחיד במינו באמצע שום מקום, אין מי שיעריך את יופיו האקזוטי..
המראה הנפלא מעציב אותי, ראיתי את עצמי בתוך הורד המדהים.
מתבודדת, מתרחקת מהעולם שחס וחלילה אף אחד לא יקטוף אותי. אני
זקוקה לחברה, אחרת, בסוף, אגיע למצבו של אותו ורד בודד, העומד
לו מלכת לבדו.. לאחר שדחה כל חבר וידיד כי חשש פן יהופנט
מיופיו שלו ולבסוף יקטוף אותו.. בודד הוא עומד לו, כמוני.
אני עוצמת עיניי מהכאב שננעץ בלבי ומתקדמת, שוב בצעדים קטנים,
לעבר החלון הבא בחדר הלבן והריק. אני עוצמת עיניי שוב, מקווה
לפתוח אותן ולזכות למראה מעודד יותר. אני עומדת מול החלון
השני, בעיניים עצומות ושואפת את ריח הנוף הבא. לאפי מגיע ריח
חריף של דגים. אני פוקחת עיניי ומולי מים.. הרבה יותר מדי מים.
ריח הדגים מגיע מסירה ששטה לה הרחק מהישג ידי. בתוכה יושב אדם
מבוגר, עיניו עצומות והוא ישן. ריח הדגים מגיע ממעיל הדייגים
השחור שלגופו, או שמא מדלי הדגים המונח בסירה לידו. האיש הישן
דומה למישהו, מישהו שלא הצלחתי להיזכר בו.. הנוף הזה העיק
עליי. עזבתי אותו.
אני מתקרבת בצעדים קטנים ועיניים עצומות לכיוון החלון השלישי
ועומדת מולו. הריח שעולה לאפי הפעם הוא ריח של אוכל. הבטן שלי
מקרקרת, לא אכלתי כבר הרבה זמן, פתאום אני נזכרת. הריח מכריח
אותי לפקוח את עיניי בתאווה. בנוף החדש בחלון השלישי עומד לו
שולחן בודד, מקושט מעט, כמו לארוחה של ערב שבת. שולחן חום רגיל
ומפה לבנה חגיגית מונחת עליו. על המפה מונחים כל סוגי המאכלים
שיש. פשוט הכל, יש בי דחף עז לעבור דרך החלון.. ללכת לכיוון
אותם מאכלים מגרים ולמלא את קיבתי הרועמת, אני נלחמת בדחף, רק
בודקת את כוח הרצון שלי. הוא חזק מספיק. אני עוצמת עיניי שוב
ומתרחקת מהריח ומהמראה המגרים. אני הולכת לכיוון החלון הבא
בחדר הלבן.
לחלון הבא יש ריח נטרלי, חופשי, כמו ריח של התחלה. אני פוקחת
את עיניי בבלבול ומולי עומדת נערה באמצע רחוב סואן. המוני
אנשים חולפים מולה ומכוניות טסות בכביש מאחוריה. והכל, בלי
רעש, שקט מטורף סורר בחלון. הנערה, לבושה במעיל שחור משחור
וצעיף המכסה את פיה עומדת מולי, עיניה מבולבלות כעיניי שלי.
אני מרימה את ידי, לגעת בחלון, אולי לעבור אליה. והיא, הנערה,
עושה כמוני בדיוק. אני בודקת אותה, עושה תנועות משונות בגוף
ומחייכת בעודי רואה אותה, עומדת באמצע רחוב סואן כשאנשים
ממהרים בחליפות עסקיות אפורות חוצים אותה כל הזמן וחוזרת
אחריי, גם היא מחייכת. אני מסתכלת על עצמי, ושוב איני לבושה
באותה שמלת ערב חגיגית, לגופי מעיל שחור משחור וצעיף מכסה את
פי, עיניי מבולבלות. אני מסתכלת סביבי ומגלה אנשים בחליפות
אפורות החולפים לפניי, מסתכלים בשעונים שעל ידיהם. החדר הלבן
והריק נעלם ומאחורי נמצא כביש ראשי ומכוניות טסות עליו. רק אז
אני קולטת שהחלון הרביעי, בעל ריח ההתחלה, הוא בעצם לא חלון
כלל וכלל, החלון הרביעי הוא בעצם מראה.