"לך לחברת רכבות משא בע"מ
                    אם עברת ב"דרך צלחה" קבל 200 ל"י "  



                                                         
מתוך משחק מונופול



לא חשבתי שאפסיד הכל, וכל כך מהר.

"זה רק כסף," אמר דוד ממרומי מושבו, והחל לספור את השטרות,
שכיסו כבר חלק נכבד משטחם של שני השולחנות שהצמדנו יחד.

השעה היתה כבר רבע לחמש. באזנינו נשמע השקט של אחר צהריים בבית
ספר ריק מאדם. על הקירות הביטו בנו ציורי התלמידים, פרצופים
מקושקשים וצבעוניים, חלקם עם טנא על הראש, חלקם נוהגים בקטר
רכבת או מציצים מהחלונות שבקרון. הבטתי למעלה אל דוד, שישב על
ערימת כרכים אדומים של האנציקלופדיה  "מכלל", ולפתע נוכחתי, כי
עד לאותו רגע לא הבחנתי כמה מזלזל נראה חיוך התייל שלו, פיו
מנצנץ באור הערביים שבקע מהחלון.

כבר מאוחר, חשבתי, מכדי לנסות ולהרוויח את הכל בחזרה. אולי אם
היינו מתחילים יותר מוקדם, ממש עם תום הלימודים, אבל לא, דוד
התעקש שנסחב הפעם את כל הכרכים של האנציקלופדיה " מכלל" מן
המדף שבחדר המורים. בשביל האפקט, אמר. עד כה הסתפקנו בקוביות
העץ של כיתה א', אותן ערמנו אחת על השנייה. אחת עבור כל בית ,
שלוש עבור כל מלון. ידעתי שאמא עלולה לכעוס מאד אם לא אשוב
במהרה הביתה, אבל מה יכלתי לעשות. מעליי ישב דוד, תלתלים
בלונדיניים שובבים על מצחו, בעיניו הכחולות מבט מלא ניצחון,
וחיוכו מנצנץ מתמיד.

הרצל אחד, שזר אחד ומונטיפיורי.

"אולי אני יכול בהקפה?" שאלתי.
"לא, כי אין יותר בבנק," ענה דוד בשלווה, "רק מאתיים."
"אז תלווה לי אתה הרצל" אני שומע את עצמי, מעט יבבני יותר
משרציתי להשמע.
"אז תגיש בקשה בשלושה עותקים" חיקה את קולי.
"לפחות תן להדליק את האור"
"סליחה, חברת חשמל זה שלי. כשזה יהיה שלך, אז תדליק ."
"אבל כבר חושך"
"מפחד מחושך, תבכה לאמא," אמר דוד ונפנף במניפת שטרות תכלכלים
מול אפי. הרצל הרצל הרצל הרצל הרצל. אפילו הוא לא היה חוזה את
ההפסד הזה.

וכבר הייתי רעב. הבטתי בשעון שבכיתה. רבע לשש. בחוץ כבר עמדה
השמש לשקוע.

"עוד סיבוב אחד ודי, אני בדיוק לפני דרך צלחה ויצא לי כפול,"
עמדתי על כבודי, בפעם האחרונה .
"טוב," הסכים דוד, וניער את מחלפותיו הצהובות בשוויון נפש.

כמובן, שהרצל אחד הלך לי תיכף, כשנפלתי על אלנבי עם פול
מלונות, אחר כך השני על טבריה, ונשארתי עם שטר אחד ביד.

לפחות לא את הכל. לפחות יש לי הרצל.

דוד קפץ ממגדל הספרים עליו ישב, ניקה את הכלים מהלוח, ואני
אספתי את כל כרטיסי הפקודה
לחבילה אחת והנחתי בקופסה.

כמעט את כולם. בכיסי שמתי את קלף הפקודה האהוב עליי, למזכרת.
זכרתי היטב מה מצוייר עליו גם בלי להביט. איש נחמד עם צילינדר
ושפם לבן, עבות, רוכב על קטר רכבת קטן מדי, ממנו מיתמר ענן
עליז ולבן של קיטור.

דרך צלחה, חשבתי. איזו דרך נפלאה לנסוע.

"מעניין מה יחשוב בצלאל השרת כשייראה את זה בבוקר," אמרתי
בצאתנו, כשאני מביט מעבר לכתפי במגדל הספרים האדום שנותר על
הכיסא. "שמישהו, בטח, למד היטב את שיעורי הבית שלו", גיחך
דוד, עלה על אופניו והתרחק, כיסיו נפוחים משטרות. "ביי."
"ביי," עניתי.

התחלתי ללכת ברגל. הבטתי בהרצל. הוא הביט בי בחזרה במבטו
העצוב. לי אין אופניים. בידיים לחות ניגבתי יפה את ההרצל ושמתי
אותו בכיס.חשתי שאני חייב, אבל חייב לעשות פיפי.

מרים את ראשי, אני כבר בכיכר, הבית עדיין רחוק, אבל מה לעשות.
הכיכר מלאה חנויות, ונדמה, כי לאף בית אין גינה.

אפשר להתפוצץ מזה. דוד שלי מולי אמר, שילד אחד התפוצץ לו מזה
שלא היה לו איפה לעשות אז הוא התבייש לעשות במכנסיים כמו ילד
קטן. אבל למרות שאמא אומרת תמיד, שמולי קצת טרללולי
ולא לשים לב, לא יצאה לי מהראש התמונה של ילד קטן עם חור גדול
איפה שצריך היה להיות לו הפיפי, כמו של הבובה ברבי, אבל יותר
גרוע.

ממהר, מחפש בעיניי כניסה לחצר, אך לשוא. כאילו באורח פלא נעלמו
כל הכניסות האחוריות לכל הבתים בכיכר. רק חנויות, בעליהן כבר
מתחילים במלאכת הנעילה ללילה. אני צועד ומרגיש, כיצד מאטים
והולכים צעדיי, עד  שאיני יכול יותר.

אני עוצר. עומד בפתח חנות בגדים מפוארת, בילקוט וסנדלים
תנ"כיות, כמעט משותק. בתוכה איש רחב כתפיים ואישה רזה, יפה
מאד. עומד יותר מדקה, בשקט, עד שהאיש רואה אותי ושואל בחוסר
סבלנות, מה אתה רוצה, ילד.

"יש לכם פה שירותים, אולי?" שואל, ושומע איך קולי מסגיר אותי
.
"שירותים זה רק ללקוחות, ילד"
"אני גם לקוח, יש לי כסף, אני יכול לשלם"
"מה קונה? עניבה? לך הביתה."
אני שומע את האישה, בשקט. תן לו, מה אכפת. שילך בבית אצל אמא
שלו, צועק. מה אתה צועק, זה רק ילד.
"יש לי כסף", אני אומר, בולע את הדמעות.

אני מוציא את ההרצל  מתוך הכיס ביד לחה. רחב הכתפיים נעמד
מולי, נוטל את השטר בידו.
הוא פורץ בצחוק. ואני מרגיש, איך זרם חם שוטף את מכנסי
הקורדרוי שלי, לא מתיר שום מקום עוד למשא ומתן.

גם הדמעות שוטפות עכשיו מעיניי, ללא קול.  

הצחוק קופא ומתחלף בזעם. אני מונף אל על, מרגיש לשנייה איך
המכנס הרטוב נדבק לי לרגל, ובשנייה הבאה חש את טעם אבק המדרכה
ואת הדם, בשפתיי הכואבות.

אני מנגב את פי בשרוול החולצה.

תן לי את ההרצל, הוא שלי, אני אומר למרצפות בחצי קול. הוא
שלי.

עברתי בדרך צלחה.