מציב גבולות לאהבתי.
כיצד ניתן לפרוץ מחסום,
בלתי-נראה, לרגש מתגבר?
כנראה, שהדמעות יעצרו הכל,
גאוות הטעם המר.

הנסיון להיות החלטי,
בזמן, שלזמן אין זמן,
והכל מתפרץ בשצף.
מסתובב סביב עצמי,
תר אחר מפלט מטעם נשיקה אפלטונית.
מגע בזוי שכזה,
כשכל מה שרוצים,
הוא לאהוב בלי מעצורים,
ללא גאוות הטעם המר!

איך ניתן למדוד את חומו,
של חדר התשוקה שבלב?
הגדרת התחושה ההיא,
אי-פה, אי-שם.
איפה האשמה נופלת?
עד לאן זה יגיע?
אולי עד לגאותו,
של הטעם המר.
ים-המלח הפרטי שלי,
טעימה פרטית של הדם.
רק אדם.