יללת אמבולנס המנסה לפלס לו דרך בפקק הבועות, מנחיתה אותי
באחת על קרקע סבילות היום הזה,
ושוב אתה כאן, מתיישב לי על ההגה מביט אל תוך עיניי, ואני
גוערת בדמעות, לא מניחה להן לפרוץ,
"די לך מכאן, הנח לי" אני
מתחננת, ואתה מחייך את חיוך הדבש שלך וממיס את קרום השכחה, אני
סורקת בבהילות את כל התחנות ברדיו,
"רק לא לזכור, רק לא
לחשוב, רק לא להניח לזה שוב לחדור..." ולרגע קט דעתך מוסחת,
ואתה מתפוגג.
אני מפשפשת בתיקי אחר חבילת המסטיקים, לא מוצאת, מציתה סיגריה,
פותחת את חלון הבועה הזהובה שלי, ושואפת מלוא ריאותיי אוויר
מזוהם,
"רק לא לחשוב, רק לא לזכור, רק לא להניח לזה שוב
לחדור..." אני מדקלמת לעצמי כמנטרה.
בועה לבנה חותכת אותי מימין וניצבת לפניי, מחלונה נשקפות אליי
פני ילדה בובתיות היא מחייכת אלי, ואני מחזירה חיוך, כנראה
שחיוכי אינו החיוך השמח ביותר בעולם, והיא מנסה להצחיק אותי,
מוציאה לשון, ומעוותת את פרצופה המתוק, וכשחיוכי העלוב והעצוב
אינו משביע את רצונה, היא מנופפת לי לשלום ונעלמת בחלל בועתה,
ומפנה את מקומה לעיניך המחייכות אליי, אני מניחה להן לכשף אותי
ולקחת אותי לריחוף מחוץ לבועה שלי, אני שוכחת את המנטרה שלי,
שוכחת את נדריי, שוכחת את שמי, שוכחת את עצמי, ואתה מתגנב שוב
לתוך לבי.
צפצוף חד הבוקע מבועה שחורה ונוצצת הנוסעת לשמאלי, מנחית אותי
בחבטה לתוך בועתי:
"תגידי מה קורה לך? מי לימד אותך לנהוג?" צורח לעברי איש מדושן
מהבועה השחורה והמצפצפת, אני שולחת לעברו מבט מתנצל, וממלמלת
לעצמי,
"רק לא לחשוב, רק לא לזכור, רק לא להניח לזה שוב
לחדור..."
אני מציתה עוד סיגריה, ונזכרת ביום שהפסקת לעשן, טעם מר מתפשט
בפי, והעשן צורב את עיני, אני דומעת וכבר לא יודעת ממה, מכבה
את הסיגריה, משום מה לא כיף לי לעשן אותה פתאום, אני מוצאת את
חפיסת המסטיקים האבודה, מקלפת לי אחד ומגלגלת אותו לפי, טעמו
החריף המעקצץ בחיך מסיח את דעתי, ואתה מנצל את הפרצה שנקרתה
בדרכך, ומתיישב לך חרש על המושב לצדי, אתה שולח יד ומלטף את
שערי, אני נזכרת שביקשת שאאסוף אותו, ובאופן לא מודע אני שולחת
את ידי לאסוף אותו, ופוגשת בידך, חשה את חומה ורכות מגעה,
ומתמסרת לתחושה...
צלצול הטלפון ממלא את חלל בועתי ומניס אותך בבהלה, מישהו שלא
מצא אותי במשרד החליט לנסות את מזלו בנייד, אני עייפה ומותשת
מיום עבודה מפרך, וכעת מדו - הקרב שמתנהל ביני לבין הזיכרונות,
אך אני קופצת על ההזדמנות להפסקת אש, ועונה לו באורך רוח
ובסבלנות אין קץ,
"רק לא לחשוב, רק לא לזכור, רק לא להניח לזה
שוב לחדור..."
השיחה מסתיימת ואני מנצלת את ההפוגה שהזדמנה לי, ומחליטה לחייג
לאימי, אשאל בשלומה, אקשיב למכאוביה, אהיה בת טובה לדקות
ספורות, אני טועה ומחייגת אליך...
"המנוי שאליו חייגת נותק..." מהדד המענה
אני נחרדת וממהרת לנתק, הפעם הדמעות פורצות כאשד, ושוטפות את
פניי. אני שולפת מגבון ניר ומנגבת אותן, ועד מהרה מתרוקנת
קופסת המגבונים וסל האשפה שלי מתמלא בתכולתה.
שקיעה אדומה בקצה המערב לוכדת את מבטי, כאשר הבועה שלי חולפת
על פני המקום שלנו, למעשה בכל יום אנו חולפים שם בועתי ואני
לפחות פעמיים, אלא שבימים סבירים המפגש הזה אינו כואב כל כך,
אך היום הוא יום סביל, וככזה הוא נושא בחובו זיכרונות רבים
וכואבים, אני נכנעת ומניחה לך להיות איתי, אתה מנגב את דמעותי
מביט בי בעצב ושותק, אני רכה וכנועה, כל חומותיי נפלו זה מכבר,
ידי נשלחת למגרת הדיסקים ושולפת משם דיסק אקראי וחלל הבועה
מתמלא בצלילים ומילים:
"לא, לא, אל תשכחי,
גם כשעצוב לך יש לך אותי,
לא, לא, אל תשכחי, אני כאן..."
אני מביטה החוצה השמש כמעט ושקעה לה, על פני חולפות להן בועות
בצבעים, ובגדלים שונים, כל בועה מכילה בחובה מצבים שונים:
זוגיות ומשפחה או בדידות ועצב, שמחה ואהבה או שנאה וכעס, בועות
של הרהורים ובועות של אדישות, ובין השמשות משייטת בועה זהובה
עמוסה בבבואות זיכרון וגעגועים.
ולפתע טוב לי שאתה איתי בבועתי המלאה בך ובבבואות זיכרון
שקופות צבעוניות ושבריריות, אני שמחה שאתה איתי... ואני מרשה
לך להישאר.
"רק לא לשכוח, תמיד לזכור, לא להניח לך להעלם..."
והיום שהפך ללילה נעשה לפתע סביר.
