[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליסה רז
/
בועות ובבואות

עוד יום סביל הגיע אל קצו, כאלה הם ימיי לאחרונה, חלקם סבירים,
וחלקם סבילים, זה לא שהסבירים פחות קשים, אלא שהסבילים הם בלתי
נסבלים בעליל.
סופו של יום זה החל בהשתרכות מעייפת בפקק של בועות, כך אני
רואה אותן, את כל המכוניות, כל אחת שכזו מכילה בתוכה ישויות
שונות ומשונות, מכונסות בתוך בועה, המונעת בכוחות סוס שונים,
ולעיתים בכוחות של "חמור, הדיוט, ומי לימד אותך לנהוג?"
וכולן בלי יוצא מן הכלל ממהרות להיחלץ מצוואר הבקבוק.

בתוך הבועה שלי אני מנסה לשרוד, לעבור עוד יום של השתרכות בפקק
שלרוב מלווה בשקיעה לתוך זיכרונות וסיוטים, מבלי יכולת להימנע
מכך, ששת החודשים האחרונים היו סיוט מתמשך, וכל מחשבה אודותיך
ואודות אותו לילה איימה לנפץ אותי לרסיסים, בדומה לאותם רסיסים
שנפרשו כשטיח בדולח על מדרכות העיר בלילה ההוא... אני מנסה
להתנער ממחשבותיי לא להניח לזיכרונות לחלחל שוב ומלמלת לעצמי:


"רק לא לשקוע שוב, רק לא לחשוב, רק לא להניח לזה שוב
לחדור..."


אני מדליקה את הרדיו וחלל הבועה מתמלא בקול דרמטי:

"מטען חבלה התגלה ע"י עובר אורח ופורק ללא נפגעים, כוחות
הביטחון סורקים כעת את  האזור לאיתור מטענים נוספים..."

אני ממהרת להעביר לערוץ אחר,"רק לא זה, לא עוד בבקשה לא עוד"
ובעל כורחי מחשבותיי נודדות אל אותו לילה...
                                   



ניחוח פרחי אביב מילא את חלל האוויר בתחילת הלילה ההוא,
באמבטיה בעודי מתמכרת לזרם המים החמים מצאתי את עצמי שרה בקולי
קולות, בזיופים צורמי אוזניים, ודומה שזמרתי הטרידה את מנוחת
השכנים, שכן כאשר דילגתי במדרגות מאוחר יותר אפופת אושר לקראת
הפגישה שלנו, פתחה הגב' מיכאלי מהקומה למטה את דלתה לכדי חריץ,
וכשראתה אותי פתחה אותה לרווחה והפטירה לעברי בכעס מהול בצחוק
:

"חלינקה, אם את רוצה לשיר אז אפשר בשקט, למה לצעוק?"

"סליחה הגב' מיכאלי, אני פשוט שמחה, ואני מרשה לך להצטרף אלי
בפעם הבאה "  עניתי בצחוק.

"אני מקווה שהבחור שלך אוהב זיופים, חלינקה, שיהיה לכם ערב
נעים."  חייכה וסגרה אחריה את הדלת.

דומה שהדרך לבית הקפה שבו היינו אמורים להפגש התארכה שבעתיים,
העיר התקשטה באורות של לילה, הרחובות המו אדם, והכבישים היו
עמוסים לעייפה במכוניות, מה שהבטיח שגם הפעם אאחר, אך לא נתתי
לזה להעיב על שמחתי, ידעתי שכשאגיע אתה תחייך את חיוך הדבש,
ותאמר כמו תמיד:

"שוב איחרת, עכשיו את מבינה למה אי אפשר לבנות איתך מדינה?"

חייכתי לעצמי תוך כדי נסיון עקיפה, וחשבתי כמה שפר מזלי שהכרתי
אותך, נזכרתי בפגישתנו הראשונה ובכל אלו שבאו  אחריה, ברוגע
מחד והריגוש מאידך שהשרת עליי בכל אחת ואחת מהן.
עבר חודש מאז נפגשנו לאחרונה, זה היה בטרם נסעת מטעם העבודה
לשליחות בחו"ל, אני מניחה שלא הייתי שורדת את החודש הזה אילמלא
הצפת מדי  יום את התא הקולי שלי בהודעות מלבבות כאשר נבצר ממני
לענות לך, ואילמלא השיחות הארוכות שלנו לתוך הלילה, שיחות
מתובלות בגעגוע מתקתק.

כשהגעתי לבית הקפה לא היית שם...
אפשר לומר שגם בית הקפה לא היה שם...
ודומה היה שגם מדינה לבנות איתי לא הייתה שם...
רק הרס וחורבן, ולהבות אש, ויללות אמבולנסים, וחושך שחור
משחור...


                                   



יללת אמבולנס המנסה לפלס לו דרך בפקק הבועות, מנחיתה אותי
באחת על קרקע סבילות היום הזה,
ושוב אתה כאן, מתיישב לי על ההגה מביט אל תוך עיניי, ואני
גוערת בדמעות, לא מניחה להן לפרוץ, "די לך מכאן, הנח לי" אני
מתחננת, ואתה מחייך את חיוך הדבש שלך וממיס את קרום השכחה, אני
סורקת בבהילות את כל התחנות ברדיו, "רק לא לזכור, רק לא
לחשוב, רק לא להניח לזה שוב לחדור..."
ולרגע קט דעתך מוסחת,
ואתה מתפוגג.


אני מפשפשת בתיקי אחר חבילת המסטיקים, לא מוצאת, מציתה סיגריה,
פותחת את חלון הבועה הזהובה שלי, ושואפת מלוא ריאותיי אוויר
מזוהם, "רק לא לחשוב, רק לא לזכור, רק לא להניח לזה שוב
לחדור..."
אני מדקלמת לעצמי כמנטרה.

בועה לבנה חותכת אותי מימין וניצבת לפניי, מחלונה נשקפות אליי
פני ילדה בובתיות היא מחייכת אלי, ואני מחזירה חיוך, כנראה
שחיוכי אינו החיוך השמח ביותר בעולם, והיא מנסה להצחיק אותי,
מוציאה לשון, ומעוותת את פרצופה המתוק, וכשחיוכי העלוב והעצוב
אינו משביע את רצונה, היא מנופפת לי לשלום ונעלמת בחלל בועתה,
ומפנה את מקומה לעיניך המחייכות אליי, אני מניחה להן לכשף אותי
ולקחת אותי לריחוף מחוץ לבועה שלי, אני שוכחת את המנטרה שלי,
שוכחת את נדריי, שוכחת את שמי, שוכחת את עצמי, ואתה מתגנב שוב
לתוך לבי.

צפצוף חד הבוקע מבועה שחורה ונוצצת הנוסעת לשמאלי, מנחית אותי
בחבטה  לתוך בועתי:

"תגידי מה קורה לך? מי לימד אותך לנהוג?" צורח לעברי איש מדושן
מהבועה השחורה והמצפצפת, אני שולחת לעברו מבט מתנצל, וממלמלת
לעצמי, "רק לא לחשוב, רק לא לזכור, רק לא להניח לזה שוב
לחדור..."


אני מציתה עוד סיגריה, ונזכרת ביום שהפסקת לעשן, טעם מר מתפשט
בפי, והעשן צורב את עיני, אני דומעת וכבר לא יודעת ממה, מכבה
את הסיגריה, משום מה לא כיף לי לעשן אותה פתאום, אני מוצאת את
חפיסת המסטיקים האבודה, מקלפת לי אחד ומגלגלת אותו לפי, טעמו
החריף המעקצץ בחיך מסיח את דעתי, ואתה מנצל את הפרצה שנקרתה
בדרכך, ומתיישב לך חרש על המושב לצדי, אתה שולח יד ומלטף את
שערי, אני נזכרת שביקשת שאאסוף אותו, ובאופן לא מודע אני שולחת
את ידי לאסוף אותו, ופוגשת בידך, חשה את חומה ורכות מגעה,
ומתמסרת לתחושה...

צלצול הטלפון ממלא את חלל בועתי ומניס אותך בבהלה, מישהו שלא
מצא אותי במשרד החליט לנסות את מזלו בנייד, אני עייפה ומותשת
מיום עבודה מפרך, וכעת מדו - הקרב שמתנהל ביני לבין הזיכרונות,
אך אני קופצת על ההזדמנות להפסקת אש, ועונה לו באורך רוח
ובסבלנות אין קץ, "רק לא לחשוב, רק לא לזכור, רק לא להניח לזה
שוב לחדור..."


השיחה מסתיימת ואני מנצלת את ההפוגה שהזדמנה לי, ומחליטה לחייג
לאימי, אשאל בשלומה, אקשיב למכאוביה, אהיה בת טובה לדקות
ספורות, אני טועה ומחייגת אליך...

"המנוי שאליו חייגת נותק..." מהדד המענה

אני נחרדת וממהרת לנתק, הפעם הדמעות פורצות כאשד, ושוטפות את
פניי. אני שולפת מגבון ניר ומנגבת אותן, ועד מהרה מתרוקנת
קופסת המגבונים וסל האשפה שלי מתמלא בתכולתה.


שקיעה אדומה בקצה המערב לוכדת את מבטי, כאשר הבועה שלי חולפת
על פני המקום שלנו, למעשה בכל יום אנו חולפים שם בועתי ואני
לפחות פעמיים, אלא שבימים סבירים המפגש הזה אינו כואב כל כך,
אך היום הוא יום סביל, וככזה הוא נושא בחובו זיכרונות רבים
וכואבים, אני נכנעת ומניחה לך להיות איתי, אתה מנגב את דמעותי
מביט בי בעצב ושותק, אני רכה וכנועה, כל חומותיי נפלו זה מכבר,
ידי נשלחת למגרת הדיסקים ושולפת משם דיסק אקראי וחלל הבועה
מתמלא בצלילים ומילים:

"לא, לא, אל תשכחי,
גם כשעצוב לך יש לך אותי,
לא, לא, אל תשכחי, אני כאן..."



אני מביטה החוצה השמש כמעט ושקעה לה, על פני חולפות להן בועות
בצבעים, ובגדלים שונים, כל בועה מכילה בחובה מצבים שונים:
זוגיות ומשפחה או בדידות ועצב, שמחה ואהבה או שנאה וכעס, בועות
של הרהורים ובועות של אדישות, ובין השמשות משייטת בועה זהובה
עמוסה בבבואות זיכרון וגעגועים.

ולפתע טוב לי שאתה איתי בבועתי המלאה בך ובבבואות זיכרון
שקופות צבעוניות ושבריריות, אני שמחה שאתה איתי... ואני מרשה
לך להישאר.

"רק לא לשכוח, תמיד לזכור, לא להניח לך להעלם..."
והיום שהפך ללילה נעשה לפתע סביר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
'מי לכל הרוחות
הם
הקנוטסונים?!'



(תרגום חופשי
לרגע השיא מתוך
הסרט 'ביג
לבווסקי')


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/10/02 11:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליסה רז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה