רק כף יד שמונחת על גב. זה הגב של מי שיושב לידי, מאזין
להרצאה. כבר שעה אנחנו פה, מצד אחד בקשב מצוין למה שנאמר שם
מעל הבמה, ומצד שני בעולם כל כך אחר של תחושות. ואז מהמקום הזה
של הצורך הכפייתי לגעת, אני פשוט מניחה לעצמי לעשות את זה והיד
שלי, שהיתה כל העת על משענת הכסא שלו, היא עכשיו על גבו.
ולכאורה המהלך שלי לא גורר כל תגובה ממנו, לא מובהקת או תגובה
שמישהו מהצד יראה. אבל השרירים שם מתקשים כל כך וישיבתו היא
כבר לא במצב רכון לפנים בנינוחות אלא משהו דרוך שכזה.
האצבע שלי נוקשת לו על הגב עכשיו בקצב דמיוני. הוא בטח מרגיש
את הציפורן שלי מתגרה בו. אנחנו בשורה האחרונה והיחידים
שיכולים להבחין במגע הסמלי שלי איתו הם האנשים שמפעילים טכנית
את האירוע. הם לא מעניינים אותי. אני מרגישה אנרגיות אל תוך
שורש כף היד. לרוב זו אני שמניחים עליה וחשה את הכוח שעובר מיד
לגוף, אבל הפעם אני המוסרת לגב המתוח את אנרגיית החום העז שאני
מרגישה, כשהוא ככה יושב לידי בשקט.
יש בעירה אדירה במקום בו פוגעת כף היד שלי בחלקת הגב שלו. זה
שורף לי את קו הלב, המשורטט כל כך יפה על כף ידי. אני לוחצת
עכשיו את חלקה התחתון של כף היד נגד השריר הקפוץ שלו. יכולה
להרגיש איך הוא נענה לי ומתמלא בדם, מה שעושה אותו אפילו קשה
יותר מקודם. גבעת הוונוס שלי צמודה עכשיו חזק לנקודת הגב
שבחרתי, ואני מזיזה אותה שם בתנועות סיבוביות, שאף אחד לא יכול
לראות, אבל הוא יכול להרגיש כל כך. אלוהים אני מתחככת בו ממש.
המגע הקטנטן שלנו זורק ברקים מטורפים סביבנו ואנחנו כמו בשדה
מגנטי. זה מדהים איך אפשר להאזין ברמה של קליטת עובדות
ואינפורמציה ואפילו לפתח תובנות, בזמן שחלק אחר של המוח חווה
חווית מגע כל כך עזה וממכרת.
שנינו מודעים למאסה האנושית שמקיפה אותנו, בחדר בו שוהים יחד
מאה אנשים, אבל איך שהוא הם סטאטיסטים בהצגה שלנו. בעשיית
האהבה המינורית שלך ושלי. במעשה האוננות שהיד שלי מבצעת בגבך.
אני מאגרפת את היד ומניחה לפרקי האצבעות שלי לעסות אותך באותו
אזור. המתיחות שם גוברת. כבר לא חשבתי שזה יכול להיות יותר
מתוח משהיה קודם. אני זזה בכסא באי נוחות. אם זה ימשך ככה אני
עלולה לטבוע על המושב. תוהה אם כשאקום תישאר ממני חותמת רטובה.
נדמה שאתה מופתע עכשיו מהעיסוי הזה שהאגרוף העגול מבצע בך. זו
תנועה של מסאז' טווינאה שלמדתי פעם. זה מתחיל בקצות האצבעות,
שמתחבאות בתוך האגרוף, ואז היד מתגלגלת ומניחה לכל חלקי
האצבעות לעבור על האיבר המתעסה. הפרקים של האצבעות חורצים את
השריר וכמו חודרים אליו בשקט ובנחישות.
כבר יותר מחצי הרצאה מאחורינו ואתה עוד מחזיק מעמד, קשיח ויציב
ונענה למגעי. הגיע הזמן לפרוס אצבעות, למתוח אותן שיגיעו הכי
רחוק שאפשר במסגרת הנקודה הזו, שעליה בחרתי לפני שעה להניח את
היד. האצבעות שלי מפושקות רחב ואני מרגישה כמעט צורך לכסות
אותן במשהו, כדי שלא כולם יראו את ההתערטלות שלי. אתה יכול
להרגיש כמה אני מתפנקת עם היד ומתמסרת שם. במרווח בין אצבע
לאצבע אני חשה את הכוח שזורם מהגב שלך אלי. ואוווו זה מלטף
אותי בחזרה. אני מסובבת את כף היד בכיוון השעון, רבע שעה ימינה
ואז חצי שעה אחורנית לרבע-ל. העור שלך נמעך מתחת לכף ידי. אני
כבר מסוגלת לדמיין לי את הגוון שלו, שמשתנה תחת הלחץ שלי,
ואולי את הסימן שיישאר בו זמן מסוים אחרי שאפרד ממך. כריות
האצבעות שלי משפשפות את המקומות עליהם הן חונות. בהתחלה חלש
ואז אני מעצימה את המגע וממש חופרת שם חזק. זה פתאום מרגיש לי
לח. אתה מזיע ממני. המזגן עובד במלוא הכוח ואתה מיוזע תחתי.
העור שלך מורגש חי ונושם דרך בד החולצה.
אני חושבת על אנחה ששמעתי אותך משמיע קודם כשעברנו דמיון
מודרך, ברגע שביקשו מאתנו לעצום עיניים. האנחה מתחילה להדהד
בראשי. איזה אקו. איזה רעש מתוק. זה הופך לאט לאט לצווחת עונג
והאצבעות שלי כמו קוראות לך לצעוק את האנחה שלך חזק ככל שתוכל,
בלי שאיש מלבדי ישמע. המרצה מדבר ומדבר היד שלי מתחילה לעודד
את האנקות שלך, שבראשי, במן מחיאת כף על הגב שלך - שהוא לגמרי
שלי כרגע, לגמרי בידי, בשליטתי המוחלטת. הקצב כבר לא שייך
לתודעה, זה בא ממקום שמוכתב מהגוף בלבד. זה מטפס לגבהים. זה
אקסטטי לגמרי. הפורקן מגיע. השלווה שבה.
אני שומעת את המרצה אומר - אני מכריז על הפגישה כשלמה. אני
מכריזה על הפגישה כמושלמת בליבי.
עם כל מה שלמדתי אני הולכת הביתה, מלאה וריקה כל כך. האם גם
עבורך זה היה מפגש מוצלח?
