כמה נפלא שוב לשתוק איתך סימולטנית
להבין שברגע הנתון השתיקה שלך
היא שלי
כמו תמיד
כמו אז
כמו זמן שעצר
במובן של רגש
של עצב שלא הומת
ששום חפירה או קידוח לעומק לא ירדו לסוף דעתו
פתאום הדקירה הזו כשהוא מוער על ידיך
דקירה עמומה
דקירה מנומנמת
דקירת חמוץ-מתוק קטנה

ואני חושבת עכשיו על הצלקת שמבתרת את תחתית הבטן שלך
או על תיאור כתוב שהותרת לי פעם -
איך תשב לצד מיטתי שותק ותתבונן בי ישנה
ושוב שתיקה כמוטיב חוזר
כחוט שני

כמה זמן עבר?
איזה נצח מאחורינו?
האם נותרתי כשהייתי אז?
וקמטים שנוספו לי,
כלום תמצא בם קישוט,
או אייקון של זמן שחלף ואבד?
אינך משתמש כלל בפועל אהב - שמת לב?
אין התרפקות במלותיך

אך המילוליות שלך זניחה לי
את המשמעות אני מוצאת בשתיקתך

מותחת צוואר לקראתך
ממתינה לשתיקתך שתראה איפה העבר מתערבב בהווה
מניחה לך לגלוש מתונות
אל הלא נודע
שלנו
דע - יש 'שלנו' בסיפור
הלא גמור
הזה