"כבר כשנולדתי הכל היה שונה. את יודעת כולם רוצים להיוולד
כתוצאה של מעשה אהבה בין אביהם לאמם. פעם סיפרה לי ידידה
שלאימה לא היו כלל תמונות של עצמה בהריון, או תמונות שלה
כתינוקת בעריסה, והיא הייתה משוכנעת לחלוטין שהיא איננה אכן
אימה האמיתית. הדבר רדף אותה כל כך שכשהתבגרה מעט אילצה את
אימה לבוא איתה לבדיקה יקרה ומורכבת של רקמות, בדיקה שהוכיחה
שהקשר בין השתיים הוא ביולוגי נחרץ. ושבה השלווה לשרור בבית,
כל זה בגלל שלא הייתה שם מצלמה. לי דווקא כן היו ויש תמונות,
אפילו רבות מדי, זה מה שנשאר. אימי ידעה לספר בדיוק מתי נלקחה
כל אחת ואחת מהן, ומי ומה עמדו מאחוריה. אהבתי להתרפק עליה
ולשמוע אותה מספרת פעם אחר פעם את אותם סיפורים מוכרים. איך
עוד כשהייתי במעמקי ביטנה נהגתי לבעוט בעוז והיא פחדה שאהיה
מרדן וקשה עורף. כשנולדתי היא נהגה ללטף את ראשי ולומר שאני
היפה מכולם. פעמים רבות כך הייתי נרדם.

אבל אימי הייתה אישה קטנה ועצובה כי אבי, שלא הכרתי מעולם,
נהרג בשדה הקרב שבוע לפני בואי אל העולם. היא הייתה בודדה
מאוד, ואני לא ידעתי את נפשי בניסיונות לשמח אותה, או למשוך את
העצב מפניה. עוד כשהייתי קטן מצאתי בעצב הזה משהו שהפחיד אותי
ואיים על קיומי. אימא העניקה לי הכל. היא לימדה אותי דברים
רבים על העולם, האכילה אותי היטב, כדי ש'תגדל ותהיה לי חזק',
החמיאה לי השכם והערב ומילאה את חיי במשחקים ופעילויות. לא היה
רגע משעמם, לא נותרתי לבדי לעולם. היא הייתה חוף המבטחים שלי
ואני הייתי סירת ההצלה שלה. ידעתי שאנו קשורים יחד בעבותות.
רציתי אותה ונזקקתי לה, בדיוק כמו שהיא רצתה אותי ונזקקה לי.

גדלתי. כבר הייתי ילד בן עשר. נבון ופעלתן. מצליח בבית הספר,
אהוב המורים ולא אהוב התלמידים. מרוחק משהו. בוקר אחד, כשכבר
עמדתי במדי בית-הספר בפתח הבית, מחכה לחיבוק ולנשיקה שלה,
ולאמירה המוכרת כל כך 'תזהר בדרך', שהיתה מפריחה מבין שפתיה
מבלי משים, היא הגיעה מהמטבח. משהו בהליכתה המגומגמת אך המהירה
משך מיד את תשומת לבי. היא קרבה אלי בחטף. אני מוכן להישבע,
היום, שאז נרתעתי לאחור מפניה בפעם הראשונה בחיי. מבטה ננעץ
בנקודה בלתי נראית במצחי. עיניה רשפו. כהרף עין ראיתי את הסכין
המונף, שמעתי את קולה, מרוסק ומחשבי משהו, אומר: 'חיית מספיק
ילד. זמן למות', ובלא שמץ היסוס פילח הסכין שבידה את גרוני,
קורע את מיתרי הקול, מרטש את כלי הדם ופוער חור בוושט ובקנה
הנשימה. אימי נשטפה בדם שפרץ מצווארי. פניה הפכו באחת אדומים.
אני נותרתי עומד. לא מעכל את הכאב. מתבונן סביב בעניין
וסקרנות, עד שהתמוטטתי.

אחר כך כבר ראיתי מנורה כחלחלה של חדר ניתוח, שמעתי מתוך
שברי-עילפון את הרופאים והאחיות צווחים בפאניקה נוראה, מבקשים
איש מעמיתו כלים שונים, שנתחבו עמוק לתוכי. ההמולה הייתה
עצומה, ונתלווה אליה צפצוף חד, ששמעתי כל הזמן באזני הימנית.
לפתע הופיע מעלי פרצוף מרצין של רופא מבוגר, שיכולתי למעשה
לראות רק את עיניו המנוסות מביטות בי מעבר למסכת המנתחים שלו.
הוא לא העיף מבט בעיני. מבטו התרכז בצווארי שהיה, מסתבר, משוסף
לגמרי. ראשי, כך סיפרו לי, ממש התנדנד אחורנית כמאיים להתנתק
מגופי לבלי שוב. אחרי שהביט בפצע כמה שניות פסק הרופא נחרצות:
'תתפרו, תאחו. תזיעו חברים, אבל אין פה שום סיכוי. הכל אבוד.
אפשר כבר להתחיל בחפירת הקבר שלו, והוא כל כך קטן שזה בטח לא
יארך זמן רב.' והם אכן המשיכו בעבודתם, למרות שחשתי איך הקצב
מואט ופוחתת ההיסטריה. אחר כך הסיעו אותי דרך מסדרון ארוך לחדר
אפל מעט שמוניטורים רבים הבהבו בו.

חיפשתי בעיני את אימי. 'לאן נעלמה' חשבתי, 'לא מתאים לה לא
להיות לצדי בשעה שכזאת!' הייתי משוכנע שפשוט אסרו עליה את
הכניסה לחדר ההתאוששות, מפאת פרטיותם של אנשים אחרים ששכבו
מצדדי, כשהם מקיצים מניתוחים שעברו. חיכיתי כבר לחיבוקה
ולנשיקותיה, לשוקולדים שבהם תלעיט אותי, כמו שהייתה עושה תמיד
כשחליתי בשפעת.

התפעמתי בתוכי מהציפייה למראה פניה הקורנות אלי בחום של אם
שהיא גם אב. כה חשקתי בקרבתה. רעדתי באהבתי הרבה אליה, שחשתי
בה כעת, כשאני שוכב פה ילד בודד בין כל המכשירים, בעוצמה גדולה
מאי פעם. עיני כבדו ונסגרו וחשתי שאני שוקע אל תהום של אובדן
הכרה רך ונעים. נתתי את עצמי. התמכרתי לעונג הגדול.

להם היה ברור שלא אקיץ עוד לעולם אבל אני הייתי חייב לקום, שכן
חיכיתי לה. חיכיתי לה ימים. חודשים. שנים. אני מחכה לה ברגע
זה. הקרובים המעטים שבאו לבקר אמרו שאינם יודעים היכן היא.
המציאו המצאות. געגועי אכלו אותי. אהבתי אותה מיום ליום יותר.
היא לא הייתה בנמצא. היא פשוט נעלמה.

לאחר חודשיים של אשפוז שוחררתי אני, נס רפואי, פלא שהרופאים
בחנו בשיבעים עיניים ופיות פעורים. נשלחתי אל אחותו של אבי,
שהתגוררה בעיר הגדולה. לא היה לה ולבעלה מענה לשאלתי היחידה,
שאותה שאלתי פעמים רבות מדי יום: 'איפה אימא? מתי היא תחזור?'

אני עוד מחפש אותה. כבר נסעתי כמעט לכל מקום אליו יכלה להעלם.
עברתי על פני כל רשימות המתים של המדינה מאז יום האשפוז שלי.
שאלתי אודותיה כל אדם שהכירה מתישהו במהלך חייה. איש לא שמע.
איש לא יודע. אבל אני עוד מאמין שתבוא אלי. תפרוש את ידיה
הקטנות ותחבק אותי. הו כמה אני מתגעגע לחיבוק. היא תחזור אלי.
תתנצל שאיחרה, ותספר לי היכן הייתה זמן כה רב. כל יום שעובר
אני רק רוצה אותה יותר. מה את אומרת, היא תחזור?"