עמדנו יחד, יד ביד המדשאה מול האגם הלבן שבראשי. הצבעת ישר, על
ספסל ישן בקצה השני של האדם, הקצה המושלג. הוא עמד של לבדו,
בודד ומוקף בים לבן של שלג. הצבעת עליו בהתפעלות, כמו לא מבינה
איך הספסל המסכן סובל את הקור והבדידות שבשלג. ואני? אני כלל
לא הבנתי איזה קסם את רואה בספסל על פשוט, חייכת אליי חיוך
נבוך והסברת לי בלי מילים את היופי באותו ספסל פשוט מוקף בשלג
קר, רשע ומכושף. לא הבנתי אותך, בעיניי צפה תמונה של ספסל עץ
ישן ושבור... מראה לא נאה בכלל, אך בכל זאת חייכתי. לפעמים את
מדהימה אותי, תמיד רואה את היופי בכל דבר, כמה חיובי מצדך.
הלכנו יחד, יד ביד לכיוון הספסל הבודד, לארח לו חברה בשעת
צרתו. ידעתי שלא כדאי להתקרב לאגם, הוא עוד עלול לעלות על
גדותיו כך שמעתי, הגאות עוד תגיע.. אבל את? את כל כך רצית לבוא
אל הספסל, אז הלכתי איתך. התעלמתי מהידיעה המטורפת ויחד הלכנו.
את הלכת בעיניים עצומות, הושטת את ידך הרכה לכיווני כמבקשת
שאקח אותה ואוביל אותך אל הספסל בקצהו השני של האגם הלבן.
לקחתי את ידך והרחתי אותה, ריח של שקט עלה באפי. הובלתי אותך
מספר דקות לאורך מי האגם הלבן, שכעת כמעט ולא נראה כשהוא מוקף
בשלג לבן. ופתאום, כמו משום מקום פרצה סופת שלג ענקית אל מול
עיניי ועצמתי אותן. כעת, הלכנו כמו שני עיוורים לאורך האגם
הלבן והתכווצנו בקור השלג הרשע אך המושלם ביופיו כשפגע בעורנו
החשוף. בקושי הגענו אל הספסל הבודד, הושבתי אותך עליו כמו מלכה
המושבת על כס מלכותה, התיישבתי לידך והסופה פסקה.
ישבנו יחד, כמו שני עיוורים פקוחי עיניים על ספסל בודד מול
האגם הלבן. מהצד הזה האגם נראה לבן יותר, כמעט תמים. מימיו
חלקים כמו חלב הזורם בצלחת שבורה. מטפטף בחתכיה כמו דם לבן,
טהור. המחשבות המעיקות עלו בראשי כשהסתכלתי על האגם, הסבתי את
מבטי לכיוונך ואת, מחייכת. חייכתי גם אני על אף שלא הבנתי
מדוע. האגם הלבן פרח ונעלם מעיניי ומולי ראיתי אותך. אותך לבדך
יושבת מולי ומחייכת, כמה יפה את, מלכת שלג צחורה וטהורה פרטית
משלי, הייתי מאושר, אז חייכתי.
צחקנו יחד, לא סופרה בדיחה טובה ומשעשעת ולכאורה שום דבר מצחיק
לא קרה אך בכל זאת אני ואת, מלכת השלג הפרטית שלי, צחקנו. כמו
שני ילדים קטנים, מאושרים, היושבים במגרש חול וצוחקים. אך לנו,
לא היה מגרש חול, לנו היה אגם לבן והרבה שלג קר ומתכתי.
המחשבות המעיקות חדרו לראשי בשנית ונהיה לי קר. הסתכלתי על
פנייך וראיתי שאת סובלת, גם לך נהיה קר. הצחוק הנפלא שצחקנו עד
לפני רגע קט דעך באיטיות ונמוג מפנינו. חיפשתי דרך לחמם אותך
ולגרום לך להרגיש יותר טוב, הסתכלתי ימינה ושמאלה ועל עצמי
בחיפוש אחר משהו מחמם, לא היה לי מעיל וכל שהיה סביבנו היה שלג
קר ורשע. חיבקתי אותך. וכך היינו, מחובקים על ספסל בודד מול
אגם לבן ואצילי.
שתקנו יחד, אדם פשוט ומלכת השלג הפרטית שלי, יושבים מחובקים
ושותקים על ספסל בודד המוקף בשלג קר מול אגם לבן, טהור ואצילי,
כמו דם לבן, חלב הנשפך בחתכיה של צלחת שבורה. המחשבות המעיקות
תקפו את מוחי בהפתעה ועצמתי עיניי בכאב שננעץ בלבי כשהסתכלתי
לעבר האגם. הכרחתי את עצמי לחשוב עליך, מלכת שלג יפיפייה שלי.
פנייך האצילות היו שקטות, רגועות למרות הסערה בלבך, חייכת אליי
בשפתיים סדוקות ועצמת עינייך בשלווה, נרגעתי. את החזרת את
חיוכי לפניי. וכך ישבנו בעיניים עצומות ושתקנו.
ולפתע, האגם הלבן פרץ מגבולותיו, הגאות המטורפת הגיעה. ידעתי
שהיא תגיע, אני תמיד יודע. אולם הפעם, למרות הידיעה המפחידה
רציתי לשמור את הרגע שלי איתך כמה שיותר ארוך, התעלמתי מהידיעה
המתדפקת בראשי עד שהפכה למן הד חלוש ודק.
ועכשיו, כשהאגם הלבן בלע אותנו, יחד עם הספסל הבודד שלנו,
הידיעה תקפה אותי בשנית בכל כוחה. ולרגע קט, לפני שנעלמתי תחת
הדם הלבן והכפור שכיסה אותי, רגע קט לפני שאיבדתי את נשמתי, את
חיי, אותך, רגע קט לפני כל זה- ידעתי.
ומאז ועד היום האגם מתנהל על מי מנוחות.
|
