חמישה שבועות בתל אביב, ועדיין לא
קרה דבר הראוי לצבור אבק בכיס מעילו
של סופר, כלומר לעלות על צעטלע כ-
רעיון לסיפור, שום חקר ביבים מדכא
או חווייה מטשטשת. פעם אחת הייתי בים,
לא היו אפילו מדוזות, הרועדות כתופי מרים,
הגלים היו נמוכים, והחול שקוף,
רוגע של שומקום, מנוחה של ריחוף,
שקט של התחלה, כאילו אלוהים לחץ על ריסט:
הרבה יותר שאנטי ממה שאני יכולה לשאת.

רק פעם אחת שתיתי בפאב שהיה בעיני דוחה,
אבל גם זה רק בגלל העקרון המנחה
של הפקעת מחירים, ולא מתוך עודף של עליבות.
לא מצאתי שם אפילו היפי מזדקן וחבוט
הסוליות, התחת והגרון. אפילו נתבקשתי לא לעשן.

גם בתל אביב תמיד יש מישהו שישן,
מה שנותן תקווה לא להיקלע לחברה של גומעי
האבסינת. אם כי מי שאמר טי, צריך לומר גם איי.

ההבדל היחיד שמצאתי הוא אי-תלילות הנוף,
קצת יותר מלוכלך, הרבה יותר בר-חלוף,
מכיוון שרחובות עמוסי ניירות אריזה וגלגול
משתנים מהר יותר מהרים, ומתמלאים באיקס ועיגול.

היעדר השיפוע מעודד רכיבת אופניים והליכה,
קשרים הדוקים יותר, ובסופו של דבר - פריחה
תרבותית, במידה מסוימת. ובכל זאת, הפרשי הגבהים
קצת חסרים לי. איני רגילה למקדמים קבועים.

חמישה שבועות בתל אביב, ויותר מתמיד - איתך.
נאו איט'ס ג'אסט יו אנד מי, בייבי, על גבי הטופוגרפיה השטוחה
המשונה הזאת. חמישה שבועות, והיא לא שינתה
את יציבתנו. דבר לא קורה, מלבד אהבה שקטה.


תל אביב, 10 בספטמבר 2002 (בתחילת אוגוסט עברנו הנה מחיפה)