הסתכלתי למוות בעיניים. היו לו עיניים ירוקות כאלה, מושלמות.
מהסוג הזה של העיניים שאם אתה מסתכל מקרוב קרוב אתה יכול לראות
יהלומים בגוונים שונים של ירוק, עיניים כאלה שאתה יכול לראות
בהן כל פרט, אפילו את הקטן ביותר. והיו לו, למוות, גם שפתיים,
עבות ומלאות, מעט יבשות, מזמינות כאלה. השיער שלו היה שחור,
מעט רטוב ונח בצורה מושלמת על הראש שלו. גם אף היה לו, קטן, לא
בולט יותר מדי ולא מוסווה, אף מושלם. היו לו אוזניים ושיניים,
ישרות ולבנות, ועצמות לחיים ולשון.. אמממ... איזו לשון. אדומה
הייתה כמו אש בוערת בפיו, מהירה, צולבת ומחדשת גם יחד, והיה לה
טעם, מתוקה הייתה, כמו שאר פניו וגופו.
הגוף שלו היה חסון, רחב כתפיים ולא שעיר במיוחד. העמידה שלו
מולי הראתה בטחון, ובגרות, כאילו עבר הרבה בחייו. הוא היה
גבוה, אבל לא יותר מדי, בערך חצי ראש יותר גבוה ממני, היה לו
גובה מושלם, הוא בעצמו היה מושלם, המוות.

ואיך בכלל קרה שאני, מור גולדשטיין הקטנה והבלתי חשובה זכתה
בהזדמנות לפגוש את המוות עצמו? אז ככה, פגשתי את המוות בעיר,
הוא עמד לבדו באמצע הרחוב וחיכה לדייט שלו שתבוא, אבל היא, היא
הבריזה לו. וכך קרה שהמוות עמד לו באמצע הרחוב כמו אידיוט
מושלם וחיכה לבחורה ההיא ובמקומה, הוא פגש אותי. אני הייתי
בדרכי למכולת, שתיים חלב סוכר וקמח, וראיתי אותו עומד בצד
הדרך. הוא ראה אותי ושאל "היי, תגידי, את מיכל?" עניתי לו שלא,
והמשכתי ללכת, חשבתי לעצמי.. איזה פספוס, יכולתי להתחיל איתו!
אבל ידעתי שבכל מקרה לא היה לי אומץ.
כשחזרתי מהמכולת, שתיים חלב סוכר וקמח בתוך שקיות אצלי ביד,
הוא עדיין עמד שם, באותו המקום, ועל פניו הייתה הבעה של ייאוש.
הוא פנה אליי שוב והפעם שאל אותי "אולי תרצי שאני אעזור לך
לסחוב את השקיות? אני מחכה כאן למישהי כבר שעה וחצי והיא עוד
לא הגיעה.. אזזז.. אהה.. אולי תרצי עזרה?" עכשיו באמת לא
האמנתי, הוא התחיל איתי! איתי? עם מור גולדשטיין הקטנה והבלתי
חשובה.. יששששש.... ותחת כל המחשבות והרגשות שעברו לי במוח
באותו רגע עניתי "אהה, לא כל כך כבד לי.. אבל אתה יכול, אם
תרצה".
וכך, כשהוא סוחב שקית אחת ואני אחת הלכנו לביתי. הסתבר שלמוות
קראו שי, שי הלל והוא היה בן 17. הוא סיפר לי על עצמו ואני
סיפרתי לו על עצמי וקבענו להיפגש ביום שישי של אותו השבוע. איך
שאני התלהבתי.. הייתה לי פגישה! ועד ליום שישי לא אכלתי כמעט
כלום ורק ישבתי על הספה מול הטלוויזיה, ראיתי תוכניות על
חתונות וחיכיתי בכל לבי ליום שישי בערב.
ביום שישי נפגשנו, יצאנו לסרט, אכלנו קצת ואז נסענו באוטובוס
יחד הביתה. שלושה ימים אחרי זה החלטנו שאנחנו מתאימים אחד לשני
והתחלנו לצאת קבוע.

יום אחד, אני חושבת שזה היה יום חמישי בסביבות השעה חמש-שש
לפנות ערב, יצאנו לטייל, יד ביד, ממש כמו חבר וחברה בכיתה ו'.
טיילנו בעיר ועברנו את הכביש, ממש ליד איזו פנייה, כך שאם לא
היינו מקשיבים, לא היינו רואים את המשאית הדוהרת ומתקרבת.
עצרנו באמצע הכביש. יותר נכון, המוות עצר אותי, הסתכל לי
בעיניים במבט אוהב כזה שגרם ללב שלי לעשות סלטה באוויר ואז הוא
נישק אותי. אחרי הנשיקה הזאת היו לי ממש כמה דקות כדי באמת
להבין איך הוא נראה. הסתכלתי עליו, פעם ראשונה בפרטים, ובדקתי
כל אינץ'. גיליתי בהתחלה את העיניים שלו ואת השפתיים והשיער..
ואז את האף, עברתי על כל פרט ופרט בפניו ובגופו. ואז, כאילו
משום מקום, היא הגיעה. משאית ענקית, סוזוקי אם אני לא טועה,
ופשוט עלתה עלינו.
הדבר הראשון שהרגשתי הייתה המכה כשגופו של המוות פגע בגופי,
הוא הרי עמד בגבו למשאית ולכן קיבל את רוב המכה וגם מת ישר
אחרי, אני עוד נשארתי קצת בחיים. נשארתי מספיק כדי להרגיש את
הרגליים שלי מתנתקות מהרצפה ובחיבוק אחרון לגופתו של המוות
נחתתי על כביש הבטון הקר ואיבדתי את הכרתי.

כך קרה שברגע האחרון של חיי, ממש לפני שנעלמתי לתוך השקט של
ה"לאחר מכן" הסתכלתי למוות בעיניים, וראיתי מה הולך לקרות, אבל
לא היה לי מה לעשות נגד זה, זה היה הגורל שלי. למות עם המוות
עצמו.