[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידו הרטוגזון
/
הילד השנוא

חינוך ילדים היא אחת האומנויות אותה על האדם ללמוד לעצמו.
קראתי פעם בספר שהיה כתוב שכשנולד ילד לא מגיע איתו מניואל,
כלומר ספר הדרכה. כשדינאל נולד גיליתי שהוא צדק.
אני גרה ברמת אביב ג'. דווקא קיוויתי שיביאו לי מניואל עם
הילד. פעם אחת קיבלנו וידאו בלי מניואל ולקח לי כמעט חודש עד
שלמדתי לעשות פרוגרם להקלטה, ואחר כך לפעמים הוא מקליט ולפעמים
לא, ואני מפסידה המון סרטים. אז כבר עדיף להישאר בבית תמיד
ולראות הכל בטלויזיה. כן, עדיף.
וגם מה שעוד עדיף זה שאני בכל מקרה גרה ברמת אביב ג'. בעלי
עורך דין ואנחנו כמו שאומרים מסודרים. אבא שלי יש לו פירמה,
פירמה של עורכי דין ובעלי עובד שם. הוא מס' 2. כמו בסדרה האסיר
שראיתי בטלויזיה כשהייתי ילדה.
אני חוששת שזה היה כמו כדור שלג, כלומר השאלה כיצד החלו היחסים
ביני לבין דניאל להתדרדר מכה בי כיום כהכות כדור שלג בגולש סקי
באתר נופש. היא מכה וזה כואב אבל זה גם קצת נעים. אחרי הכל זה
שלג, ושלג זה נחמד.
כן זה נחמד שלג, אני אוהבת אותו ובדרך כלל הוא רך ונעים. אבל
איך התדרדרו היחסים שלנו לעזאזל?
לפעמים אני שואלת את עצמי, כלומר בשקט, שאף אחד לא ישמע. מי
התחיל? אני או דניאל?
דניאל, דרך אגב, זה הילד. הילד שנולד לי בבית חולים. ואחרי
הכל, היום כל הילדים נולדים בבית חולים. כשנולד, רק חלצו אותו
מלפיתת רגלי וכבר נתן בי פרצוף זועף. בהבעתו היה מין זעף
רציני. העיניים  עצומות, אבל פרצוף זועף, כאילו הוא לא שמח
להיוולד וגם בכה. ישר הרגיז אותי אבל הבלגתי. שתקתי ולא אמרתי
כלום. גם הרופאים לקחו אותו די מהר ואני נרדמתי.
אחרי יומיים בעלי החזיר את שנינו הביתה. הייתי צריכה להניק
אותו. הייתי נותנת לו מחלב השד שלי. מה שמרגיז זה שהילד אפילו
לא מעריך את מה שאת עושה. אני, למשל, אף פעם לא נתתי מחלב השד
שלי לאף אחד.
אבל הילד הוא בוכה כאילו כלום. ואני עדיין מבליגה. לא אמרתי
כלום, אבל כמובן שלא הייתי נחמדה מדי, כי חששתי שהוא כועס עלי.
רציתי דווקא שנפתח יחסים יפים, אבל החלטתי שבינתיים אתנהג איתו
בקורקטיות.
חלף חודש, חלפו חודשיים והילד עדיין מתנהג כמו אנטיפת. עכשיו
כבר התחלתי להתרגז לפעמים. לא הייתי מראה לו, אבל, עדיין.
מתנהגת באופן קורקטי. אבל לפעמים היו מגיעות חברות עם הילדים
שלהן. החברות מחזיקות את הילד בחיקן והילד צוחק, וגם יפה הילד
כשהוא צוחק יחדיו עם עמו. התקנאתי בהן והחלטתי שגם אני ודניאל
נהיה כמוהן. כשהיינו לבד לקחתי אותו לחיקי והנעתי תנועה בתוכי
על מנת שיחשוב שאני צוחקת. הקפצתי את בטני וכיווצתי את לחיי
כלפי מעלה, אבל העולל הקטן לא צחק ואפילו לא חייך חיוך מעושה
אלא כיווץ לפתע פניו וקרא בקול צרחה צורם ובלתי מרוצה. פתאום
נראה לי מכוער.
אף פעם לא חשבתי שבני יפה מאוד, אבל באותו רגע  הרגשתי שהוא
ממש מכוער. מכוער בחוסר רצון שלו לשתף פעולה, באיך שהוא שוכב
ככה ביהירות ולא מוכן לתת שום פידבק נחמד לאמא שלו.
התחלתי לבכות חשבתי לעצמי 'איזה ילד ילדתי. סתם בנזונה' ואחרי
רגע הכו אותי רגשות אשם. חשבתי פתאום, 'ואיזה אמא את בכלל שככה
את מדברת על הילד שלך'.
כיווצתי את העיניים והחלו לבקוע מהן דמעות. הבטן הזדעזעה
ותינוקי שחש בבכי החל לבכות גם הוא. 'דניאלי, תבכה עם אמא,
שנינו כל כך מסכנים. גם כן אני. חתיכת אמא קיבלת, ואתה גם כן
חתיכת תינוק קיבלתי. אפשר להגיד ששנינו מתאימים. חלאת המין
האנושי'.
הוא היה אפור ושטוף זיעה. קצת הגעיל אותי. פתאום הוא השתין.
נערתי אותו ממני במהירות ושמתי אותו על הרצפה. 'אתה מגעיל'
אמרתי, 'אין לך שום רגש לנשגב. אם אתה כזה, אתה תשחה בפיפי שלך
שעה עכשיו'.
הותרתי אותו מתבוסס בשתן והוא החל לבכות. אחרי מספר דקות רחמתי
עליו לפתע, לקחתי אותו וניגבתי אותו, אבל הרגשתי שהגענו לנקודת
אין חזרה ביחסים שלנו והפכתי עצובה.
חשבתי שהילד שלי יגדל דפוק בגלל שאני דפוקה ושנינו לא נהיה אף
פעם מאושרים. רציתי למות כי לא רציתי לגרום לו סבל רב כל כך.
חשבתי שאני האימא האומללה ביותר בעולם כי הכאיבה לי כל כך
המחשבה כמה נורא מצבנו חסר האונים שבו אני מגדלת ילד לתוך
ילדות אומללה. על הילדות, לכל הפחות, להיות מאושרת באופן ראוי
לשמו. איזו אם אני שבנה לא גדל ילדות מאושרת.
בחודשים הבאים התחלתי לצעוק עליו פעמים רבות והוא היה עונה לי
בבכיו החד. הייתי צועקת עליו כשהיה בוכה, או עושה פיפי, או
פולט מפיו על הספות החדשות. ליד החברות שלי לא הייתי צועקת
עליו בגלל הבושה. אנחנו בכל זאת משפחה טובה. אבל אני חושבת שגם
הן לא כל כך אהבו אותו, למרות שלא היה בהן אומץ להודות בכך.
הוא היה תמיד אפור וחיוור, קר ומזיע. אף פעם לא צוחק.
יום אחד הייתה אצלי חברתי מעיין. ישבנו בסלון וראינו טלויזיה
דניאל בכה ואני ניגשתי אליו ונתתי לו מוצץ. מעיין ניגשה עמי אל
העריסה. הוא היה כל כך מכוער, הדמעות נזלו לו על כל הפנים
האפורות שלו, והפה שלו המעוות כל כך, והקול שלו כל כך קולני.
לבסוף לא עמדתי בפני סקרנותי ושאלתי בחשש לא מבוטל אך בעזות.
'מעיין, את חושבת שהוא מכוער?' הבטתי בה במבט קצת חושש אבל
הייתי מוכנה לשאת בתוצאות.
מעיין הביטה עלי באופן מוזר. 'למה את מתכוונת?' שאלה.
'רק התעניינתי' אמרתי.
'מישהו אמר לך שהוא מכוער? בגלל זה את חוששת?'.
'לא, לא אמרו' עניתי.
'אז למה את חושבת על דבר נוראי כזה'.
'האמת היא', הנעתי ראשי הצידה כדי לצור מחווה פסאודו-חיננית
והנמכתי מעט את קולי על מנת לבלום במקצת את רושם הדברים
'שלפעמים הוא נראה לי די מכוער'.
'באמת'. מעיין סקרה אותי במבט סקרן.
'את לא חושבת שהעור שלו חסר חיים? כמו של גוויה. והצורה שבה
הוא תמיד צורח בלי סיבה, וההזעה המוגזמת שלו. הגוף שלו תמיד
קר'.
פתאום חשבתי שאולי לא הייתי צריכה להגיד את הדברים האלה. מעיין
הביטה עלי במבט נוראי. הו, אלוהים, חשבתי, זו תהיה כזו מבוכה
אם היה תספר את הדברים האלו שאמרתי.
אמרתי 'אני צוחקת כמובן, זה בצחוק'. כיווצתי את שרירי הפנים
שלי והעמדתי פנים שאני צוחקת. גם הקפצתי את בטני כצוחקת ועשיתי
קולות צחוק בגרון. אך מבטה של מעיין לא מש ממני. היא לא האמינה
לי, אני חושבת, כי הבינה שאמא שאוהבת את הבן שלה לעולם לא תוכל
להגות דבר כמו שאמרתי עכשיו, אפילו לא בצחוק.
לא בקלות אני אומרת לכם עתה שאיני אוהבת את בני. זהו דבר קשה
מאוד לאם להודות בו. רק נולד הילד וישר את אוטומאטית נאלצת
לומר שאת אוהבת אותו. והרי הוא בנך.
ומה אם בנך הוא חיה הדוחה אותך? מין גור מפלצות מעוות.
ואמרתי שאני אוהבת אותו. לכולם אמרתי. לעצמי אמרתי. אולם לאהבה
צריך אומץ ולא היה בי אומץ על מנת להתגבר על זעפו של זה. ההכרה
שאיני אוהבת את בני לא הופיעה יום בהיר אחד, אלא נבנתה בלבי
זמן רב עד כי היום אני יכולה בלב שלם לומר 'איני אוהבת את
בני'.
פעם אחת נוראית מכל הייתה, כאשר הייתי עם חברותיי בערב חג
מסוים. הן החזיקו את בני בידיהן והוא צחק. אהבתי אותו כה באותו
רגע. הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתיו צוחק. הוא היה כבר בן כמעט
שנה, ועדיין לא צחק בניגוד לילדים אחרים, המתחילים לצחוק עוד
בגיל מספר חודשים. 'תביאי אותו' קראתי בשמחה. רציתי לצחוק
איתו. הנפתי את ידי על מנת לקלוט את גופו של הילד הטוב שצחק
עתה בכל פניו מפיקות הטוב, פנים שנתמלאו עתה בצבע נעים. קול
תקווה שמעתי בקול צחוקו הבתולי אשר דמה לצחוק המלאכים. באותו
רגע שראה הילד את פני ואחזתי אני בגופו לפתע השתנו תווי פניו
הוא נרתע בקול יללה נוראי אשר צרב את לבי וגרם לי לכאב עד
עלפון כמעט. בפניו העווה העוויה נוראית של סלידה.
חייכתי חיוך מכאני ואמרתי 'קחי את אותו, רינה, נראה שהוא מחבב
אותך יותר'. רינה הביטה בי במבוכה ולא ידעה כיצד להגיב. דחקתי
את דניאל לידיה. 'קחי אותו' הרמתי את קולי וכשהחזיקה בו קמתי
ומיהרתי לשירותים. שם ישבתי מעט על האסלה והתייפחתי בשקט על
מנת שחברותיי לא ירגישו.
שנאתי אותו על הרגע הנוראי שגרם לי, על הדרך בה יכל לפגוע בי
בצורה כזו. שנאתי אותו על כך שהוא שולט כל כך ברגשותיי כפי שאף
אדם לא שלט לפניו. בימים לאחר מכן רדפו אותי תחושות נוראיות,
כאילו אני מנודה מאחי האדם. חשתי כמו האומללה מכולן. זו שממנה
נשלל הדבר היחיד המוענק לכולן וזוהי אהבת אם לצאצאיה. נאמר פעם
שהגהנום הוא אי היכולת לאהוב, אין משפט נכון מזה.
הסבל שחשתי היה גלוי לאמי. סבתו של בני לא חיבבה אותו כל כך גם
היא. מכל נכדיה אליו התייחסה הכי פחות ובצורה הקרירה ביותר.
היא העדיפה להמנע כמה שאפשר מחברתו. הכל, כמובן, בצורה לא
מופגנת וללא שנתייחס לכך במישרין. אולם הדבר הוסיף לכאבי משום
שהצטערתי בצערו. ויותר מכל הוסיפה לכאבי תחושת החוסר אונים מול
אותו כדור שלג נוראי. כי ככל שזכה בני לקרירות רבה יותר, כן
הפך הוא לזועף, קשה וקר יותר. ושוב אותה שאלה. מי התחיל?
היו רגעים שחשבתי אף להעניק אותו למחסה. למישהו שיאהב אותו
יותר, שיעניק לו ילדות ראויה לשמה. אולם מה אעשה אני, אם
מהשכבות האמידות? האם אגיע ללשכת הסעד ואומר להן שייקחו ממני
את בני? וכשישאלו מדוע, מה אומר? שאינני אוהבת אותו?
אולם הנפגע העיקרי מכך שאיני מוותרת על גאוותי ומפקירה אותו
בידיה של משפחה אחרת היה כמובן בני. עתה יכולתי כבר לסמן בראשי
כמעט שנתיים של ילדות אומללה שחווה זה. מדי פעם הייתי מנסה
לשפר את יחסינו אולם מיד כשהייתי נתקלת במבטו הזועף הייתי
מתרגזת ופונה גם אני אליו בזעף וכמעט שנאה.
אביו כמעט לא שם לב. היה עובד על התיקים שלו עד שעות מאוחרות
והיה מנותק לחלוטין מהמצב המשפחתי. גם אותו הייתי שונאת רבות.
הייתי מדמיינת שהוא מחזיק פילגש ואומרת לעצמי שזה בגלל זרעו
המקולל שנולד לנו ילד כזה. הסיבה היחידה שעוד הייתה בי תחושה
כלשהי כלפי דניאל הייתה הרי משום שידעתי שחלק מהוויותו נובעת
ממני, מיישותי שלי. לו הייתי רואה אותו כבנו של בעלי הרי לא
הייתי מרגישה אליו שביב רגש, ולא עוד אלא שגם הייתי בוודאי
מחזיקה אליו טינה.
פעם אחת כשביקרתי עמו אצל מעיין החזקתי את הילד בחיקי ודפדפנו
יחד בספר של חיות. הבטנו על תצלום של היפופוטם.
'איך קוראים לזה?' שאלתי.
'היפוטם' אמר הילד.
'מה זה?' נפלטה לי לפתע הקריאה בכעס 'איך קוראים?'
הילד הביט עלי בפחד. הבטתי על מעיין והיה נדמה לי שאני רואה
בעיניה טינה כלפי. שנאתי אותה על כך. כיצד היא יכולה לשפוט
אותי כשהילד שלה כל כך חמוד ומוצלח?
'עלייך לנסות גישה חיובית יותר עם הילד' אמרה מעיין אחר כך
כשהיינו לבד.
'מעיין, אני חייבת לספר לך משהו' אמרתי. לא היה בי כוח עוד
להחזיק את האמת
'אני אמרתי את האמת אז כשאמרתי לך שדניאל מכוער בעיני. אני לא
אוהבת אותו. אל תחשבי עלי רעות בבקשה. אנחנו פשוט לא מסתדרים
בינינו. אני לא יודעת מי התחיל, אם זה היה הוא ואני. ועצוב לי
שהמצב כך ושהוא סובל. אני פשוט איני מוצאת חן בעיניו והוא אינו
מוצא חן בעיני'.
היא הביטה עלי בעצב ואמרה שנראה לה שאני לא בסדר. אחר כך הלכה.
ולאחר מכן התנתק הקשר בינינו.
אם אני מנסה לחשוב על זה, גם אני ואמי לא הסתדרנו בצורה מושלמת
כשהייתי ילדה. היום, בראי הזמן, אני מבינה שגם משפחתי הייתה לא
מושלמת. למשל, אבי היה מכה לעיתים את אמי. אבל כבר נמאס לי
לדבר על כך ולנסות לנתח. גם לנתח לא עוזר אף פעם, כך למדתי.
אני חושבת שהדברים הינם כפי שהם וכך גם תמיד יהיו. אני מבינה
שנגזר על בני ועלי לחיות בטינה תמידית. אני מקווה שאולי גורל
בנו יהיה שונה. אבל אין טעם לנסות לשנות את הדברים, כפי שהיה
אומר בודהה.  למרות ההשלמה הסבל נותר עומד בעינו. בחיים האושר
קצר וחולף והסבל חזק וארוך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן זה בכלל
לא מילה בעברית,
עדיף היה אם היו
קוראים לזה טיזר


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/7/99 22:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה