במעיל חורף דק המשתלשל מצווארו ועד ברכיו, רדף הוא אחרי הרוח
בצעקות שמה מצא את הצרצר הנכסף שהפחידו כל חייו. קולות רודפים
אותו, זמזומים חסרי שחר אשר לו נראים מאיימים עד מוות, הוא
רוכב על ענני הנוצה, שט בין עצי האורן, נושם את אבק
האצטרובלים, חש במשב אוויר מקפיא על שערו המתנופף ברוח צהרי
היום הנמלטת.
"עצור!", פוקד עליו הצרצר הדולק בעקבותיו, אך הוא אינו מקשיב,
אחוז אימה ובעת הוא נישא על על פני הענן הלבן והצמרירי מפליג
אל ארץ המחר אשר לא הומצאה, אולי שם ימצא מקלט, ביטחון, אך
לצרצר לא די.
"אין לאן לברוח", ממשיך במהירות מסחררת הצרצר בעקבות צלמו
האפרפר הנחבא בין עצי היער, פרצופיהם משתוממים, פיותיהם פעורות
לרווחה, הם לא מאמינים, בתחילה הם מופתעים אך לאחר צוחקים
ולוגעים, ולבסוף שולחים את ענפיהם על מנת לעצור משום שרואים הם
בו אוייב האתמול, אויב העבר. "אין מחבוא בין העתיד, הוא גלוי
לרווחה", צועקים הם אליו בטון מאיים ומצליפים את עליהם על מנת
לעוצרו, אך הוא לא נואש, ממריא גובה ועף בשמי הכוכבים. והצרצר
בעקבותיו.
וכוכבים ממריאים בשמיים, אורות דולקים טומנים בחובם, וכדורי
האור שמים מבטם אל עבר הדמות הבלתי נראית אשר שטה על ענן אפור,
כבד בדרך אל המחר, שואלים הם אותו, "וכי למה ברחת?", הוא שומע
ואינו מגיב בתחילה משום זמזומי הצרצר אשר משרים עליו מורא, אך
לאחר מביט אליהם בעיניים רחומות וטוען לשפיותו, אך הם צוחקים
ושולחים קרני אורם על מנת לסנוורו, "תעצור!!", הם זועקים,
"פושע העבר", והצרצר בעקבותיו, קרב הוא יותר מאי פעם, והאור
מכאיב לעיניו של האיש, יצטרך הוא לרדת לים, שם צרצרים אינם
חיים, תקוותו לחיות עד בואו אל המחר.
וחותך הוא את האוויר כסכין בדרכו מטה, אל עבר האינסוף המשתרע
מקצה לקצה כתהום ענק, סוגר הוא את דלת הנשימה בהיכנסו למי הים
האדמדמים של עלות השחר, מסביבו פקעות ורדי צבע בגוני הכתום,
ושושנות יפות מראה אשר נאכלות על ידי דגיגים ורקקים, הנה הוא
רואה סרטן אשר מסתכל בו במבט מתעניין, "אגד לי את שמך?", מבקש
אותו, והאיש אינו מבין איך יכול הוא לדבר, לוקח נשימה ומתבונן
לאחור ורואה רק מים, סכנת הצרצר חלפה, אולי. "שמי הוא החטא",
עונה לו האיש, ומביט בחרדה לאחור בשנית. והנה, שם הרחק, דמות
קטנה קרבה במהירות, "הצרצר", אומר לעצמו האיש באכזבה, "הוא לא
יוותר", והצרצר שם פעמיו ובזמזומים וזמירות מחרישות אוזניים
מתקדם הוא בשחיית צרצרים לעבר האיש אשר החל במנוסה על גבי
שושנה סגולה. "עצור!!", הוא פוקד, אך מהום.
והסרטן לאחר שמע את שם האיש, זעק בקול זעקת אזהרה, ומיד סביבו
נתאספו חיילות הים, כלה בכרישים, הפירנה, ולגיון הלוויתן,
"רדפו אחריו", מצווה עליהם הסרטן, "כי בורח הוא מכלא עברו,
בורח הוא מן הצרצר", ועתה שטים במהירות לצד הצרצר גם שיניים
חדות של חטיבות הים המאיימות, "עצור!!", הן פוקדות עליו,
"אוייב עבר נרצה", וליבו של האיש מתמלא פחד ואימה, רוצה הוא
לחוש כבר את חומו של המחר, את בבעותו המגינה של חוסר הידיעה
הטמון בו, רוצה הוא להשאיר את הצרצר מאחור.
וכדי מרחק נגיעה התקרבו הם אליו, אך בו ברגע קפץ האיש מתוך
השושנה וריחף באוויר הבוקר וחיוך על פניו, הצרצר כבר לא נראה,
ברח הוא מליל  המחר, "אני אדם חדש", שינן הוא לעצמו, "פטור
מנטל העבר", והנה נוחת הוא במעילו הארוך, אשר יבש מחום השמש,
ומבטי האנשים בוחנים את צילו, ודמעות של השלמה זולגות מעיניים,
"הוא שלנו", צועלים הם במבט צרצרים, "הוא שלנו סוף סוף".