היינו בטוח מתחתנים, כבר התחלנו לדבר על זה. אני אהבתי אותה,
והיא אהבה אותי, זה היה כזה פשוט. אני לא יודע איך זה קרה,
בעצם אני כן יודע איך, אבל אני לא יודע למה, למה לעזאזל היא
הייתה צריכה לשכב איתו?! אני לא יכול להגיד שלא חשדתי, ואפילו
ניסיתי לדובב אותה על זה, ובכל בפעם שרק רמזתי בציניות שיש
ביניהם משהו היא אמרה לי בקול מחוייך פייסני שכזה, "אל תדבר
שטויות, אני מכירה את יוני מילדות, אנחנו כמו אחים." או, כן.
יום שבת אחד קפצתי להוריי בפתח תקווה, לבקר אותם, כשהצעתי לה
להצטרף אליי היא סירבה ואמרה שיש לה הרבה עבודה לעשות, שהיא לא
הספיקה לעשות במהלך השבוע. אז נסעתי בלעדיה. אימי הפולניה לא
יכלה להתאפק, ומהרגע שנכנסתי הביתה, היא החלה שואלת, או אולי
יותר נכון תוקפת, למה יערה, חברתי כבר 4 שנים, לא יכלה לבוא
לבקר גם אותם, " מה?! היא לא אוהבת אותנו?! " דחפה אימי בכל
מקום פנוי בשיחה, מנסה לעשות לי רגשות אשם, כאילו  אני ויערה
דווקא תכננו את זה.
כל הריב הזה עם אמא שלי הוציא לי את כל הסבלנות וחיסל לי את כל
התאבון לצ'ולנט של אימי. לא יכולתי עוד להישאר בחברתם ומיהרתי
הביתה. עכשיו, כשאני חושב על זה, זה מכעיס אותי, שאחרי שהגנתי
אליה חצי שעה מפני מתקפת הבליץ של אמא שלי, וחשבתי כל הדרך
חזרה על כמה שאני אוהב אותה וכמה אני רוצה אותה. הייתי חייב
לתפוס אותה ואת יוני, מזדיינים בחדר שלי, על המיטה שלי, על
המצעים שלי, שומעים את המוזיקה שלי והכי מכעיס, משתמשים
בקונדומים שלי.
-"חשבתי שתבוא יותר מאוחר..." אמרה יערה אחרי ששמה לב שאני
עומד בפתח החדר. בהתחלה חשבתי שאני מדמיין, שזה איזה המשך של
הפנטזיה שפינטזתי באוטו. איך הרגליים החשופות שלה כל כך נעימות
וחלקות, איך הפטמות שלה כל כך מתוקות, איך אני מרגיש את ירכייה
באגני.. אבל אז שמתי לב שלא אני זה שמלטף לה את החזה, אלא גבר
אחר. לא נשאר לי לעשות דבר חוץ מלעמוד עם פה פעור וכדור צמר
בגרון. "זה לא מה שאתה חושב.." אמרה, קצת חשבה, והוסיפה, "בעצם
זה כן אבל..". בהתחלה חשבתי שהיא דברה עם טון מתנצל, אבל אחר
כך הבנתי שמשקלו של יוני, הוא זה ששינה במקצת את טון דיבורה.
-"עם מי את מדברת?!" שאל יוני תוך כדי שהוא ממשיך בתנועות האגן
המונוטוניות שלו. יערה דחפה אותו מעליה ואז הוא שם לב אליי,
הוא התיישב על ידה, וכיסה את אגנו עם הכרית שלי. הסתובבתי
ויצאתי מהדירה, רק אחרי שהספקתי לשמוע את יערה אומרת ליוני
להמשיך. ירדתי במדרגות כמו זומבי, וישבתי על ספסל העץ המלוכלך
שבחצר הבניין. החזקתי את ראשי, ידיי רעדו, גופי החל מתמלא
בזיעה שחיממה אותי. הרגשת בחילה התעוררה בכל פעם שראיתי בראש
את התמונה של איך יוני הזה, שבחיי לא יכולתי לסבול את חוש
ההומור הדפוק שלו, שוכב על המלאך הטהור שלי, ששייך לי. איך הוא
מזהם אותה, איך הוא פולש אליה בחיתיות, איך היא נהנית מזה,
ואיך כל זה משפיל אותי. יכולתי רק להתאפק שלא לבכות, באמצע
הרחוב. אספתי כוחות והלכתי לטלפון הציבורי להתקשר לאריק, הוא
תמיד היה האוזן הקשבת שלי לכל. סיפרתי לו את מה שקרה, והוא,
הוא פשוט התחיל לצחוק,
-"אני באמת לא חושב שזה מצחיק!" נעלבתי.
-"לא, פשוט, אמרת שהם כמו אחים, לא?!" שאל בפליאה.
-"כן, זה מה שהיא תמיד אמרה."
-"אחים טובים, אהה?!"
-"זה לא מצחיק!!"
-"אני סתם מנסה לעודד אותך."
-"אי אפשר, קצת מאוחר בשביל זה."
-"תקשיב, אולי תקפוץ אלי ונדבר על זה... עכשיו." שמחתי לשמוע
את זה, אריק תמיד היה חבר טוב. אז באמת קפצתי, אליו, ובמשך שעה
דיברנו, ושנינו הגענו למסקנה שאני צריך לזרוק אותה, עכשיו
ומיד, ואחר כך לברר את הסיפור. הוא אפילו הציע לבוא איתי, שאני
לא אצטרך להתעמת עם שניהם לבד, וכמובן שהסכמתי. הרגשתי שאני
יכול לבוא, שיש לי מספיק כוח לעשות את זה. אבל ברגע שנכנסנו
לבניין הרגשתי שאם אני אראה אותם עוד פעם  עירומים ביחד, אני
אתחיל לבכות. בלב רועד עליתי למעלה יחד עם אריק, מצפה לגרוע
ביותר, ואכן זה היה. כשנכנסתי לדירה, ראיתי את יערה ואת יוני
יושבים להם ליד שולחן האוכל שלי, רטובים אחרי שיצאו המקלחת
שלי, שותים מהכוסות שלי, ויוני עוד לובש את הבוקסרים עם
הטוויטים שקיבלתי מאחותי ליום הולדת שלי. אריק ראה שאני עומד
שם חסר אונים, עם עיניים נוצצות מדמעות צעירות.
-"תקשיבי לי, יא חתיכת שרמוטה..." אמר אריק בקול אגרסיבי
ביותר, שאפילו הוציא אותי מהשוק. "שחר רוצה שתצאי מהדירה
עכשיו! וקחי איתך את המכוער השמן הזה." יוני לא היה שמן, אבל
אז שמתי לב שאכן היו לו כפלים בבטן כאשר הוא ישב כפוף ליד
שולחן האוכל... שלי. "נכון שחר?!" הסתובב ושאל אריק, כאשר
פרצוף רציני בהחלט על פניו. לקח לי כמה שניות להבין מה הוא
רוצה ממני, אני עוד ניסיתי לעקל את החוצפה של השניים האלה,
אהובתי מזה 4 שנים, ואח שלה, השמן הזה עם הכפלים שכרגע שפך קפה
שלי על הבוקסר שלי, אני מקווה שזה שורף אותו.
-"אמממ... כן." אמרתי מבלי ליצור קשר עין עם אף אחד.
-"טוב, אחרי שנסיים את הקפה, אנחנו נלך..." אמרה יערה. בזמן
שאני עוד הייתי בשוק של הקוליות שהיא הייתה בה, כאילו תפסתי
אותה מעשנת, או מקסימום מודדת תחתונים שלי או משהו כזה. אבל
אריק לא איבד את עשתונותיו, הוא התקרב אליה, לקח לה בכוח את
הכוס מהיד, שפך אותה לכיור. אחר כך עשה אותו דבר ליוני, רק
שבטעות שפך גם חצי כוס עליו, או יותר נכון על הבוקסר שלי. כל
הזמן הזה אני פשוט בהיתי בריצפה, אולי נבוך, אולי כועס, אולי
קצת לא מוכן לכל הדבר הזה, פשוט בהיתי בריצפה וריחמתי על עצמי.
אריק תפס את יוני ביד ודחף אותו אל מחוץ לדירה,
-"מה אתה חושב שאתה עושה?!" שאלה יערה בטבעיות.
-"אם לא שמת לב, אני מעיף אותו החוצה," השיב אריק בכעס, "בדיוק
כמו שאני הולך לעשות לך!" איים.
-"אבל, אבל אני לא לבושה, אתה לא יכול להוציא אותי ככה החוצה,"
התבכיינה, "תגיד לו שחר!" ניסתה למצוא עזרה, אבל כנראה שהיא לא
פנתה למען הנכון, אני עדיין בהיתי בריצפה, חושב על כל שיחות
העידוד שאני עכשיו אדבר עם כולם, שיגרמו לי להרגיש טוב עם
עצמי, כי הרי אני הקורבן פה.
-"אולי תמצצי לשכן תמורת בגדים, אני בטוח שהוא לא יסרב.." אמר
אריק בציניות נקמנית. לרגע כעסתי עליו שירד ככה על חברה שלי,
ואז ניזכרתי בהכל והמשכתי לבהות בריצפה ולרחם על עצמי, כי הרי
אני הקורבן פה.




למחרת, כמאמץ אחרון להיות נחמד אליה, עזרתי לה להוריד את
הארגזים של הבגדים ושל כל המיניאטורות המכוערות שלה למטה, כדי
שתלך כבר. לא יכולתי להחזיק את עצמי, והייתי חייב לשאול,
"אמרת שאת ויוני כמו אחים, אז, איך... איך יכלת לשכב איתו?"
היא הסתכלה עליי במין מבט מרחם, נעמדה, ופשוט אמרה את זה, "יצא
לי פעם לראות אותו מחליף בגדים... לא, זאת לא הייתה הפעם
הראשונה שראיתי אותו בלי חולצה, פשוט, אז שמתי לב לזה שאני
ראיתי אותו הרבה פעמים בלי חולצה, והוא ראה אותי הרבה פעמים גם
בלי חולצה, ואפילו כמה פעמים בלי חזייה," פניי החווירו. "וזה
הדהים אותי שהוא אף פעם לא ניסה משהו, כאילו הוא בכלל לא רואה
אותי כאובייקט מיני, אתה מבין?!" היא כנראה פנתה אליי, אבל לא
שמתי לב כי אני בינתיים הכנתי את עצמי לגרוע מכל. "וזה פשוט כל
כך חרמן אותי, אז פשוט הורדתי חולצה, והתקרבתי אליו..."
-"אני לא רוצה לשמוע בדיוק מה עשיתם, טוב?!!"
-"טוב..." אני לא יודע למה, אבל הייתי חייב לשאול,
-"למה הוא מדד פה אתמול בגדים ?!"
-"מה?!" לקח לה קצת זמן להבין. ואז היא צחקקה. "לא, זה לא היה
אתמול?!" הרגשתי כאב חד בחזה, כאילו התיישבו עליי.
-"אז.. אז מתי זה היה?!" גם את התשובה לשאלה הזאת לא ממש רציתי
לדעת.
-"זה היה כשעזרתי לו לבחור בגד למסיבת היום הול..." חתכה, "
למסיבה, ופשוט..." הייתי חייב לעצור אותה, לא יכולתי שלא
לשאול, "איזה מסיבה?!"
-" מה זה חשוב?!" ניסתה להתחמק.
-" חשוב! חשוב!" לא הרשיתי לה.
-" נו, אני מניחה שזה כבר לא ישנה כלום. אתה הרי לא תזרוק אותי
בגלל זה?!" ניסתה להצחיק, אבל שפתיי לא זזו מילימטר. "אני אתן
לך רמז."
-"אל תתחילי לשחק איתי פה, בלי רמזים..." כבר לא היה לי כוח
לשטויות שלה.
-" המסיבה הייתה ב 19 לאפריל."
-"מאיפה לי לזכור מה היה ב 19 לאפריל?!" שאלתי בכעס, אבל
התאריך הזה היה לי כל כך מוכר, פשוט כל כך מוכר, נזכרתי. "יא
חתיכת זונה! שכבת איתו ביום הולדת שלי!" הרגשתי חשק עצום לסטור
לה, אבל אני לא כזה. ואז נזכרתי שוב, "אבל היום הולדת שלי
הייתי לפני שלושה חודשים!?!"
-"אז?!" שאלה בטבעיות.
-"אז?! אז?! זה אומר שאתם שוכבים שלושה חודשים מאחורי הגב
שלי?!"
-"אז?!"
"אבל אנחנו גם שכבנו בשלושת החודשים האלה!!!"
-"אז?!". חשק בלתי נסבל לתת לה... אבל אני לא כזה.
-"איך יכולת?!" שאלה במצוקה.
-"מה זאת אומרת?!" הדהימה אותי מחדש.
-"איך יכולת לשכב עם שני אנשים בו זמנית?!"
-"הלוואי בו זמנית..." החוצפה שלה הדהימה אותי שוב, לא הבנתי
איך היא יכולה להתייחס להכל בכזאת קלות ראש.
-"אז למה לא עזבת אותי?!"
-"תראה, זה מסובך, ואין לי ממש חשק להסביר."
-"לא, לא, אני לא מוכן שתתחמקי מזה, את לפחות חייבת לי את
זה!"
-"בסדר." היא השתהתה לרגע והמשיכה. "הייתי במצב מאוד עדין,
אהבתי אותך," הרמתי גבה, "אבל מצד שני התאהבתי בו. אבל ממש
התאהבתי בו. אבל לא יכולתי להחליט... לא יכולתי לבחור בין אם
לעזוב אותך או לא."
-"אז למה לא עזבת אותי? או למה לא הפסקת להזדיין איתו?!"
-"כי לא היה לי איפה לגור, וכי הוא מזיין ממש טוב!" הרגשתי
צורך לאמר מה?, כאילו לא ממש הבנתי מה היא אמרה, אבל כן הבנתי,
הבנתי שהיא קבלה את החלטותיה בגלל שתי סיבות שטחיות ורדודות,
דווקא כשאתה חושב שאתה מכיר מישהו, הוא יפתיע אותך מחדש. כל
הכעס הזה שהצטבר בי גרם לי להבין שאני בעצם הייתי נמושה פסיבית
בכל הסיפור הזה. אני ברחתי, אריק הבריח אותם, ואפילו לא נתתי
לה את הסטירה הזאת שכל כך רציתי. בלהט המחשבה, תפסתי ארגז
קרטון קטן וכבד שכתוב עליו "מיניטורות" וליד זה יש שני פסים
עבים שמעליהם כתוב "שביר!!!". כשהרמתי אותו, יערה עוד קצת
חייכה מלראות אותי במצב השפל הזה, החיוך נמחק ברגע שהתקרבתי
לחלון הסלון, והפך כמעט לבכי כשנשמע רעש השברים מהמדרכה, שתי
קומות מתחת לחלון הסלון.
-"יא בן זונה, מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלה בחנוקת דמעות. היא
אספה את המיניטורות המכוערות האלה מגיל שמונה.
-"לא החלטתי אם אני רוצה לזרוק לך את המיניאטורות מהחלון, או
את הבגדים מהחלון. אז עד שאני החליט, אני אזרוק בינתיים את
שניהם." אמרתי בטון נקמני. היא הסתכלה עליי מרים את מזוודת
בגדי היציאה שלה, שעל רובם אני שילמתי. היא ניסתה לעצור אותי,
אבל לא היה לה סיכוי, אני כעסתי. לדאבוני, המזוודה לא נפתחה
כשהיא פגעה במדרכה, אבל למזלי בדיוק עברה משאית הזבל, והערבי
אחד לקח את המזוודה אחרי שצעקתי לו מהחלון שייקח אותה. חיוך
עלה על פניי. את שאר הארגזים שהיו לה דחפתי אל מחוץ לדלת
הדירה, ואת המובחרים שמביניהם דחפתי גם במדרגות, תפסתי את יערה
בחוזקה בידה ומשכתי אותה אל מחוץ לדירה, בדיוק כמו שאריק עשה,
ובלבד מתוך נימוס אמרתי לה "להתראות!" והוספתי, "אני לא רוצה
לראות את הפרצוף המכוער שלך יותר." בדיוק כשבאתי לסגור את הדלת
היא החליפה פרצוף לכלבלב מסכן וביקשה להזמין מונית. לא יכולתי
לעמוד  בפיתוי, "אולי תמצצי לשכן כדי שיזמין לך מונית, אני
בטוח שהוא לא יסרב.." וטרקתי את הדלת. חיכיתי מספר שניות ואז
נזכרתי, פתחתי את הדלת והיא עדיין ניסתה להזיז את הארגזים שלה,
צעקתי שישמעו בכל חדר המדרגות, "אז השומה שיש לך ליד הפיטמה
השמאלית.." השתהיתי כדי לראות את פניה הנבוכות, "אז היא כן
מגעילה ודוחה והיא עשתה לי בחילה כל פעם שהזדיינו." הספקתי
לראות איך המבט הנבוך שלה הופך מהר מאוד לבכי, לפני שטרקתי את
דלת דירתי. השענתי את גבי על הדלת והרגשת ניצחון הדהדה בגופי.
הרגשתי גבר כמו שלא הרגשתי בחיי, אבל ההרגשה הזאת התרוקנה מהר
מאוד כשהבנתי שאני שוב לבד. לבד לבד. הסתכלתי דרך האשנב שבדלת
לראות אותה, היא הייתה אז כל כך יפה, כל כך חסרת אונים, משהו
בתוכי רצה לפתוח את הדלת ולחבק אותה ולאמר לה שהכול בסדר,
ושאני רק צחקתי, כי אני לא רוצה לפגוע בה לעולם, שהיא המלאך
שלי. אבל לא יכולתי. התיישבתי לי עם גבי לדלת, והתחלתי להזיל
דמעות, אחת אחת, בקצב מונוטוני, לא בכיתי, רק הזלתי דמעות, אחת
על כל פעם שהיא עשתה אותי מאושר, אחת על כל החיוכים שלה, אחת
על כל הלילות שהתעוררתי לידה, וראיתי אותה ישנה ככה, כמו מלאך.
כל שאר הדמעות היו על רחמים עצמיים. קמתי אחרי כמה דקות, ואז
התקשרתי לאמא, להגיד לה שנפרדתי, לא יכולתי לאמר לה את האמת,
אז פשוט אמרתי לה שהיא זרקה אותי, סתם ככה, בלי סיבה. ושם,
בטלפון, אז בכיתי, בכיתי.