אולי כי אני לא צועקת מספיק חזק?
אולי כי אני בעצם בכלל לא צועקת?
נראית חזקה, מתמודדת.
הולכים לי, ונשברת.
לא יודעים על זה, זאת אני המוסתרת. לא רוצה להיות פגיעה.

מחקתי את הדמעות שיצאו לי כי חשבתי יותר מדי, בזמן ששמעתי את
הרגלים שלך מטפסות על המדרגות, מתקרבות למעלה, למקום שבו אני
נמצאת, המקום שלי. הכל בסדר. אני בסדר. תמיד. רק כועסת מפעם
לפעם, את הכל הופכת כלפיכם, כאילו עשיתם לי משהו, ומרגישה
לפעמים ששונאת. ואני לא רוצה , לא רוצה לשנוא, אבל לא מצליחה
לשנות את זה.
אני יודעת שזה נעשה "איני" להרגיש בודד, לכתוב שכשעם כולם,
ועדין בודד, אבל זה מתאים לי כאן. לא שאני ממש עם כולם, אבל גם
כשאני כן, אני כל כך לבד. למה יש לי כל כך הרבה חללים בגוף? מה
פצע אותי ככה?
אין לי שום סיבה לכל ההרגשות האלה. לא שום סיבה מוצדקת.
אולי אני רק מחפשת משהו? משהו לבכות עליו? מנסה לתת לי להרגיש
רע? אולי אני מהאלה שאוהבים את הנפילה, כי נפילה, זה בעצם כמה
שניות של חוסר משקל, סחרור, לעוף.. אי אפשר לעוף ולצאת שלמים,
מכל נפילה נחבלים, אם לא מתים. ולא אכפת לי מזה שאומרים שאחרי
ירידה, באה העלייה, אולי לא בא לפעמים לעלות? הטיפוס הזה
לפעמים נראה לא שווה, הקושי, הכאבים ברגלים.. כי מה יש אחריו?
וכמה זמן אפשר בכלל להישאר בפסגה? הכל זמני. ואם היו לי
כנפיים, בטח לא הייתי רוצה לעוף. התעופה הייתה עניין שבשגרה,
אז לא הייתי מעוניינת בה.
ומה אני רוצה מעצמי בכלל? מה רוצים ממני?
יושבת מולך, מרגישה שיושבת מול כורסה ריקה, ואת בקושי מהנהנת
בראשך, אני לא יודעת מה עובר אצלך כשאת שם, מולי. את בכלל
מקשיבה? ואם כן, למה? את נהנת מלשמוע על החיים שלי? הם אפילו
לא מספיק דפוקים כדי שמישהו יחשוב עליהם שעות נוספות, אז
להסביר משהו? עכשיו אני מבינה, זאת הסיבה שאת לא מגיבה, לא כי
לא מעניין אותך, או שלא אכפת לך, מה שבעצם לא משנה כאן בכלל,
את  בעצם מנסה לפענח מזה זה הדבר הזה, שגורם לי להתנהג
בטיפשות, שגורם לי לעשות דברים שאנשים ירצו להכות אותי, וירצו
לשנוא. להגיד לך משהו? את לא תמצאי. כי אין. אין שם כלום. ריק
לי בפנים. ושום דבר אפילו לא גרם לזה. הם פשוט נוצרו, אולי אני
בכלל יצרתי אותם. אולי משעמום? אולי כי חפשתי משהו. מה היה לי
לחפש?
כלום לא מספק אותי, הכל נמאס עלי מהר. אני ילדה מפונקת,
אגוצנטרית ותלותית. הנה, רק חסר שאני שוב לא אשלוט בעצמי, וגם
את זה אני אפרסם. גם את זה אני אחשוף מתוכי לעשרות קוראים
משועממים, שלא מכירים אותי בכלל , ולא יודעים מי אני ומה אני.
אני יכולה להיות כל אחת בשבילכם. אמא,  אחות, בת, דודה.
אבל אני בעצם כלום. פרי דמיונה של ילדה נערה, שמבולבלת כמעה,
וזה יעבור לה במילא. הכל יעבור. היא תשכח שהיא כתבה את זה
בכלל, ולא תחשוב על זה יותר. אני מקווה. כי אני לא אוהבת אותי.
היא, לא אוהבת אותי. אני מה שרע אצלה. הדפוקה שהורסת לה הכל.
כי לי יש פה גדול. זה שאני בה, לא אומר שהיא חייבת להכיר אותי,
או, יותר נכון להכיר בי, המחלה שלה.

נמצאת ברגע של טירוף. יש הרבה כאלה, אבל עכשיו הבאתי על עצמי,
או חלק ממני, שאלות גדולות ועמוסות. התעופפו לי כל המגרות
הנעולות בתוך המוח. שניה, נסדר. זה לוקח יותר משניה, אני
מצטערת. את מצטערת המון. את מתכוונת לזה בכלל? את מתחרטת? או
שאת רק מנסה להיות מנומסת?  אחח, אסוציאציות, מחשבות, שופכת
הכל על דפים וירטואלים. מה יוצא לי מכל זה? מה יוצא לה מזה?
אני מתחילה לחשוב כמוהו. לא מכל דבר חייב לצאת משהו! זה מה
שכולנו חושבות. כל האני שלי, כל כולי. או שבעצם אחת לא. המחלה
אוהבת את זה, שיוצא לה משהו. יוצאים לה הרבה דברים. לכולם אכפת
ממנה, והיא אוכלת את האכפתיות שלהם, זה המזון שלה, היא אוהבת
אותו, בטח, הוא גורם לה לגדול. אבל עכשיו מזמן לא פינקו אותה.
היא מתחילה ללכת, היא נגמרת לה, ואני שוב עושה רעש גדול, מעירה
את כל הפקידים שאחראיים עליה, על כל השומרים ועושה בלגן, (או
שבעצם סדר, תלוי איך מסתכלים על זה,) במערכת. תקראו לה לבוא!
היא מתרחקת! יהיה משעמם פה בלעדיה. כל האקשן ייגמר.  מה, את
משוגעת? לקרוא לה לבוא? אני פשוט לא יכולה להמשיך בלעדיה.
בלעדיה לא תוכלי להמשיך. אני יודעת, אבל אולי זה מה שאני רוצה?
לא, זה מה שהיא רוצה. אני מבולבלת. כולנו..