"סבא, ספר לנו סיפור, אבל סיפור אמיתי, לא מתוך ספרים." חמשת
הנכדים שלי אהבו להישאר ולישון אצלי בחופשות הארוכות, לפעמים
שניים או שלושה מהם ולפעמים כולם ביחד. כבר כשהיו קטנים מאוד
דגנית בתבונתה ידעה לארגן את הימים האלו.
אני לבד עכשיו, דגנית נפטרה לא מזמן. ולאחר תקופה לא ארוכה בה
הייתי במשבר בעקבות כך מצאתי את כוחות הנפש לארגן את חיי.
וילדי עומר ודנה ידעו על האושר בו אני נעטף בימים בהם הבית מלא
המולת ילדים שובבים.
סיפרתי סיפורים על ארצות רחוקות בהם הייתי, על יצורים מפחידים
בהם נתקלתי, מבטיח לקטנים שבינם שאחזו את ידי בחוזקה ובפחד שלא
הכל אמת בסיפורים.
כל נכד או נכדה יצא איתי סמוך ליום הולדתו ה -15 לטיול של
שבועיים בחו"ל, הצלחתי לכל אחד מהם לבחור את המקום שיתאים לו.
אין דבר שלו ציפיתי יותר מזה באותם שנים צפופות. אין דבר לו
ציפיתי יותר מאשר להתהלך עם נכד או נכדה ברחובות עיר זרה,
להשתובב אתם בפארקי שעשועים או מוזיאונים לאמנות עכשיות.
אני הייתי להם המפלט מההורים, ומכעסי גיל ההתבגרות.
תום הוא הצעיר מהם, בן הזקונים של דנה בתי.
אני, שעקבתי אחר מבטם של ילדי ובהמשך של נכדיי, מזהה מבטי
אהבה, שנאה, קנאה וגעגועים יכולתי לזהות את השוני הברור כל בין
המבטים שלו ליתר אחיו ובני דודו.
בקלות יכולתי לזהות את הפחד והמסתורין המוכר הנשקף בהם,
מסתורין ופחד שהיו חסרים בעיני האחרים.
כבר בכיתה ו' כשהיה נפרד מחבר לכיתה למרגלות הבית שלי ראיתי
איך עקב אחריו עד שנעלם בפינת הרחוב.
ובשנים שלאחר מכן ראיתי את אישוני עיניו מתרחבים בעונג ונעטפים
בפחד למראה הנער היפה שניקב את כרטיס הכניסה לקולנוע. באותם
פעמים בהם לקחתי אותו לראות סרט בריטי או ספרדי.
ובטיול לפריס, בכניסה למוזיאון הלובר מול קבוצת בנים גרמנים
בני גילו.
כבר שנה אני מנסה להרגיע את הוריו שהכל יהיה בסדר אתו, שהעצבות
שנעטף בה היא דבר שיחלוף. מנסה ולא מצליח.
ישבתי אתו ברובע הלטיני במסעדת פועלים פשוטה אליה הקפדתי להגיע
בכל ביקור שלי בעיר הכל כך קסומה בעיני.
הוא סיים את הספגטי שהזמין ואמר לי בכובד האופייני לו.
"סבא, מה יהיה?"
הישרתי אליו מבט וחייכתי מול פניו העצובות.
חייכתי שוב, גורם לו לחייך בחזרה חיוך מאולץ מלווה בצחוק
מבויש.
"תום, נכון שאתה חושב על בנים?" פיו נפער בתדהמה.
"תום, נכון שמטריד אותך משהו בנושא הזה?". העיניים הפעורות
וכפות הידיים הקפוצות הצטרפו למעגל התדהמה.
"תום, נכון שלמילה הומו יש לה משמעות לגביך?" כל הפחד נעלם
ממנו, נעלם באחת. אחזתי בידיו לעודדו.
"סבא, איך אתה יודע?" ובהקלה, כאילו רק לזה חיכה סיפר וסיפר על
תחושותיו ולבטיו ובעיקר על הפחדים.
כן, הוא הומוסקסואל.
כן, הוא יספר לחברים הכי טובים שלו בקרוב, בטוח שהם יקבלו את
זה.
לא, אין לו בעיה עם זה, הוא מקבל את עצמו ככזה. רק חבל לו על
האכזבה של הוריו.
כן, הוא יודע את זה כבר מילדותו.
"וסבא, בוא נשמור את זה בינתיים כסוד של שנינו" הרגעתי אותו
בלטיפה רכה על תלתלי שערותיו.
בהחלט תום, הרהרתי, גם לי יש כמה סודות לספר לך.
חלפו שנים, בני משפחתי ובייחוד נכדיי הקפידו לבקר אותי גם
כשעברתי לבית האבות הנעים שבחרתי לעבור אליו, יותר מכולם הקפיד
לעשות את זה תום. ממשיך לעדכן אותי ראשון בכל תהפוכות חייו.
"תום, תזיז אותי למרפסת, יש שמש נעימה."
כסא הגלגלים הוזז באיטיות למרפסת, הרמתי ראשי לעבר הרחוב.
"תום, תסתכל"
מבטי שינינו לכדו את הילד בן ה 6 רץ בחדווה להחזיר כדור
שהתגלגל, את הנערים בני ה 12 וה 16 שנשענו על קיר האבן, את
החייל שהביט לעבר תחנת האוטובוס שמולו הגדושה בחיילים עייפים.
את האבא שבנו משחק במגרש המשחקים.
ואת מגעו המלטף של תום, מרגיעות את רעידות ידי.
חייכתי אל כולם בעיניים נוצצות, חייכתי יחד עם תום.
חייכנו שינינו חיוך של סיפוק, לחיוכי נוסף קורטוב של החמצה.
בערוב הימים, בגוף שבע ועייף, בקרבה מוכרת אבל שונה
לחלוטין.
שואל שאלות אחרונות שאין להן תשובה.
החמצה?
השלמה?
פחדים?
ואולי תערובת של כולם. 