טייס פוגש עיתונאי. שניהם לבושים היטב. כל אחד בשלו. הם לוחצים
ידיים.
זה יום שישי. שעת צהרים. בית קפה קטן בשיפולי העיר תל אביב.
שמש נעימה של חורף מטילה קרניים אחרונות. הרוח דרומית.

אומר העיתונאי: "ספר משהו."
עונה הטייס: "אני לא יכול, בחיי שלא, מדובר בביטחון המדינה."
אומר העיתונאי: "ביני ובינך עד הקבר. השיחה הזאת לא לציטוט.
ספר, ספר כבר משהו."
אומר הטייס: "זה מידע חסוי."
עונה העיתונאי: "חסוי בתחת שלי. דבר אלי כבר, בן אדם!"

צוחקים העיתונאי והטייס, לוגמים מהקפה בתנועה מתואמת. חוצה
אוטובוס גדול את השדרה בטרטור עצבני. רוכבים מאחוריו שני ילדים
מחויכים על אופניים חלודים. מדליק העיתונאי סיגריה. מוסיף
הטייס סוכרזית. צועדת בחורה עם תלתלים אדומים על המדרכה
הסמוכה.

"דמשק..." אומר הטייס.
"הייתי רוצה אחת כזאת בשבילי," ממלמל העיתונאי, "אחת כזאת
בדיוק."
מתעלם הטייס.  מתעלם בבוטות.
"דמשק!" הוא אומר שוב, "אוגוסט תשעים וחמש. ארבעים ואחת מעלות
בצל."
שותק העיתונאי, מביט בטייס במבט מנומנם. נכנסת הבחורה עם
התלתלים האדומים אל אחד הבניינים הסמוכים.
"רביעיית מטוסי F-15," מוסיף הטייס, "דממת אלחוט. אני השלישי
במבנה. הכוון צפונה."
מכבה העיתונאי את הסיגריה, מביט בעיני הטייס במבט נוקב. אחר כך
מקרב את ידו אל סנטרו ושותק בריכוז רב.
"חמש מאות ארבעים קשר," לוחש הטייס בדריכות. "גובה נמוך. רק
ים. הנמל של ביירות מסתמן בקו האופק. דקה ארוכה ומתוחה. פנייה
מזרחה אל רצועת החוף הלבנוני. כניסה אל ערוץ הליטאני".
"ארמון הנשיאות..." מאבחן העיתונאי במבט נוצץ.
"ייתכן," מטעים הטייס בקולו ומסיים את כוס התה, "יש דברים שיפה
להם השתיקה".

מהנהן העיתונאי. מהנהן בסבלנות.
מתלבט הטייס אם להמשיך.
מגיעה מלצרית כחושה בסינר שחור.

"עוד משהו?" היא שואלת עייפה.
"עוד תה," אומר הטייס, "עם הרבה נענע, אם אפשר."
"גולדסטאר," אומר העיתונאי מיד אחרי הטייס, "עם שוט של
ג'יימסון בצד."
"אדוני העיתונאי המהולל," אומרת המלצרית הכחושה, "אין לנו
ג'יימסון במקום הזה. זה בית קפה קטן בשיפולי העיר תל אביב."
"אז בלי," מחייך העיתונאי באדישות מעושה, "אז גולדסטאר אחת
בשבילי ואחת בשבילך. לעזאזל, את נראית עצובה."
צוחקת המלצרית הכחושה. צוחקת צחוק מר.
"אני נשואה," אומרת בשלוה מיד לאחר מכן.
"נו," שואל העיתונאי, "וטוב לך? הייתי רוצה לדעת אם טוב
לך..."
שואל העיתונאי אבל המלצרית הכחושה לא עונה.
אוספת המלצרית הכחושה את כוס התה ואת בקבוק הבירה, מביטה
בטייס, אחר כך מביטה בעיתונאי וצועדת אל המטבח.

"אגם קרעון," ממשיך הטייס מכונס בעצמו, "חצי מייל מהסכר
הצפוני. מבער מלא. עשר שניות של דממה. משיכה. עשרים ושמונה אלף
רגל. דמשק מימין. הכוון צפון מזרח."
"איך מרגישים ברגעים כאלה?" שואל העיתונאי, "מה חולף בראש
בשניות כל כך גורליות?"
"אחריות!" עונה הטייס החלטי, "אחריות כבדה שמוטלת לך על הגב.
כל שגיאה שתעשה עלולה להוביל לתוצאות הרות אסון. כל החלטה מלאת
משמעות. דיוק. נדרש דיוק רב בביצוע המשימה. הצצות קלות במחווני
המנוע. מבטים חפוזים על שאר המטוסים במבנה. יד ימין על הסטיק.
שמאל על המצערת. רצון עז להשמדת המטרה. וגם ציונות, סלח לי על
המילה השחוקה."
רוכן העיתונאי קדימה, מצית סיגריה ומוחה את אגלי הזיעה
ממצחו.
נועץ בו הטייס מבט ממוקד.
"רצון עז?" שואל העיתונאי.
"עז לחלוטין!" מאשר הטייס במבט מאשר של טייסים.
שותק העיתונאי. מביט בטייס בהבעה מורכבת.
"שעת צהרים," ממשיך הטייס בטון יציב. "ארבעה גופים שחורים
חותכים את האוויר בדרך לתקיפה. טמפרטורה גבוהה במחוון. אש
במנוע ימין. פעימת לב מיותרת. דיווח ענייני בקשר. פניה
דרומה."
"אש," מציין העיתונאי בקול רועד, "אמרת אש, אם אני מבין
נכון."
מהנהן הטייס באיטיות. אחר כך מקשיח את מבטו.
"על מה חושבים?" שואל העיתונאי, "איזה תמונות חולפות לנגד
העיניים?"
"לא חושבים," משיב הטייס נחרצות, "עושים. מדובר בביצוע קר
ומיומן של תרגולת."

מכניס העיתונאי את ידו אל תיק הבד ולוחץ על טייפ המנהלים. מביט
בו הטייס בחשדנות. חוזרת המלצרית הכחושה ומניחה את הבירות והתה
על שולחן הזכוכית.
"נו," היא שואלת, "יש לנו משהו ביד? ראיון חושפני? מסמך אנושי?
פרסום ראשוני-בלעדי?"
צוחק העיתונאי בזלזול.
מתעלם הטייס בחוסר עניין.
לוגמת המלצרית הכחושה מהבירה ומתיישבת לשולחן.
"אתה נראה רע," היא אומרת, "השתנית מאז הפעם האחרונה ההיא,
בסיני. השמנת קצת, התגלחת, העניבה מבגרת אותך. אתה לא נראה
באמת..."

עוצר העיתונאי את ההקלטה. נועץ אץ עיניו במלצרית. אם רק היה לי
עוד לילה אחד לצידה על החוף ההוא, חושב לעצמו, אם הייתי יכול
עוד פעם אחת. בוהה הטייס בשמיים הבהירים, נזכר בנחיתה המסוכנת
ההיא עם מנוע אחד בלבד, בחרדה הפתאומית שתקפה אותו. אחר כך
מוסיף כפית סוכר.

"סוכר?" שואלת המלצרית, "כי נדמה לי שבכוס הקודמת שמת
סוכרזית."
צוחק הטייס בביטול, מוריד את מעיל העור ותולה אותו על כסא
הפלסטיק. מחליק העיתונאי את ידו אל מתחת לשולחן, מגשש אחר ידה
של המלצרית הכחושה. מרחיקה המלצרית הכחושה את ידו של העיתונאי
ומניחה אותה מעל ברכו. לא מתווכח העיתונאי.